(ירושלים) - החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנו את החוק האוסר על מגורים משותפים בישראל של אזרחים ישראלים ובני זוגם הפלשתינאים תושבי השטחים הפלשתינאים הכבושים מהווה הפלייה בלתי-חוקית, שלא ניתן להצדיקה בשיקולים ביטחוניים של המדינה - כך הודיע היום ארגון Human Rights Watch .
לדברי ארגון Human Rights Watch, החוק שבו מדובר - חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) 2003 - מהווה הפליה כלפי אזרחים ותושבי קבע פלשתינאים בישראל על בסיס מוצא אתני או לאומי. הרוב המכריע של ישראלים הנשואים לפלשתינאים מהשטחים הפלשתינאים הכבושים הם פלשתינאים אזרחי ישראל.
"בית המשפט העליון הותיר על כנו חוק שמתמקד באופן בלתי-הוגן באזרחים ישראלים ממוצא פלשתינאי", אמרה שרה לאה וויטסון, מנהלת מחלקת מזרח תיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch. "הפסיקה הזו פוגעת בזכותם של אלפי ישראלים לחיות בצוותא עם בני משפחותיהם, ובזכותם של ילדים ישראלים מסוימים לחיות יחד עם שני הוריהם."
החוק מונע מבני זוג מהשטחים הפלשתינאים הכבושים שנשואים לאזרחים ישראלים או לבעלי תושבות קבע בישראל את האפשרות להשיג אזרחות ישראלית או זכויות תושבוּת. בדרך כלל, בעלי אזרחות זרה הנשואים לאזרחים ישראלים עוברים תהליך הדרגתי של ביסוס תושבות, כולל תהליך בדיקה ביטחונית, הנמשך לכל הפחות 4 שנים, טרם מועמדותם לאזרחות נשקלת. אם בן או בת הזוג הזר יהודים, הם יכולים להשיג אזרחות ישראלית באופן מיידי.
בהחלטה שפורסמה ביום ראשון, דחה הרכב של שופטי בית המשפט העליון, ברוב של 6 לעומת 5, עתירה שהוגשה נגד הוראת השעה האוסרת על איחוד משפחות. העותרים המקוריים, שכללו את ארגון עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל), משפחות שנפגעו מהוראת החוק, וכן חברי כנסת, טענו שהחוק הוא בלתי-חוקתי בכך שהוא שולל את הזכות לחיי משפחה על בסיס מוצא לאומי.
רוב מבין השופטים קבע שהחוק הנוכחי מפר את זכותם החוקתית של ישראלים לשוויון ולחיי משפחה, ובכלל זה הזכות לחיות בישראל עם בן זוג שאינו ישראלי. עם זאת, רק מיעוט מבין השופטים חש שהסעד ההולם במקרה זה הוא לבטל את הוראת השעה.
לטענת משרד המשפטים של ישראל, פלשתינאים שהשיגו מעמד של תושבים בישראל מכוח איחוד משפחות היו מעורבים בפיגועים נגד אזרחים ישראלים. עם זאת, הרשויות בישראל טענו שרק 26 בניאדם שנכנסו לישראל מכוח הליכים של איחוד משפחות נחקרו בחשד של סיוע למעשי טרור. לא ידוע אם הוגש כתב אישום בגין עבירה כלשהי כנגד מי מהנחקרים.
משרד המשפטים גם נמנע מלהסביר מדוע לא ניתן לתת מענה הולם לחששות אלה בעזרת אמצעים ביטחוניים ממוקדים יותר, שיופעלו בכל מקרה לגופו, מבלי לשלול מאלפי משפחות את זכויותיהן על בסיס של השתייכות לאומית.
בדעת המיעוט שלו כתב נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, כי "החוק מהווה הפרה של זכותם של אזרחי ישראל הערבים לשוויון."
גם שיקולים דמוגרפיים אינם יכולים להצדיק את ההפליה. היומון הישראלי הארץ דיווח שבמהלך ישיבה מיוחדת לדיון בחוק שהתקיימה ב-4 באפריל 2005, אמר ראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון: "אין כל צורך להסתתר מאחורי טענות ביטחוניות. קיים צורך בקיומה של מדינה יהודית". בישיבה זו אמר מי שהיה שר האוצר באותה עת, בנימין נתניהו: "במקום להקל על פלשתינאים שרוצים להתאזרח, עלינו להפוך את התהליך לקשה הרבה יותר, על מנת להבטיח את ביטחונה של ישראל ואת הרוב היהודי בישראל".
לדברי ארגון Human Rights Watch, ישראל אינה יכולה להמשיך בחתירתה לרוב יהודי על חשבון שוויון הזכויות של אזרחיה שאינם יהודים.
רקע וחובותיה המשפטיות של ישראל
בהחלטה מס' 1813 של ממשלת ישראל מיום 12 במאי 2002 נקבע שלא תידונה בקשות לאיחוד משפחות בין אזרחים ישראלים לפלשתינאים תושבי השטחים הפלשתינאים הכבושים. בחודש יולי 2003 חוקקה הכנסת את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) 2003, והפכה את החלטת הממשלה לחוק. הכנסת האריכה את תוקפה של "הוראת השעה" שלוש פעמים, בפעם האחרונה בחודש יולי 2005. הארכת התוקף משנת 2005 כללה חריגים לחוק על בסיס גיל ומין. בנוסחו הנוכחי, החוק מתיר לנשים פלשתינאיות שגילן מעל 25 ולגברים פלשתינאים שגילם מעל 35 להגיש בקשה להיתרי ביקור זמניים על מנת לשהות עם בני זוגם הישראלים.
בכך שהוא מתמקד במפורש באזרחים ישראלים שנשואים לפלשתינאים, ובהשפעתו הבלתי-מידתית על אזרחי ישראל הפלשתינאים, החוק הוא חוק מפלה על פי המשפט הבינלאומי, בהיעדר קריטריונים סבירים ואובייקטיביים שנועדו להשיג מטרה לגיטימית. השפעתו של החוק מתבטאת בשלילה או בפגיעה ביכולתם של אזרחים ישראלים רבים ממוצא פלשתינאי לזכות בהכרה, ליהנות ולממש את זכותם לקיים חיי משפחה, באופן שווה לזה של אזרחים ישראלים אחרים.
בעוד שמניעת סכנות ביטחוניות אמיתיות היא מטרה לגיטימית, אמצעים ביטחוניים שמטילים הגבלה על זכויות חייבים להיות סבירים ואובייקטיביים. האיסור הגורף המוטל על בני זוג מהשטחים הפלשתינאים הכבושים משפיע על אלפי משפחות, ומדינת ישראל המציאה מספר מוגבל של ראיות כמותיות בכדי להצדיק הטלת ענישה קולקטיבית על כל חברי קבוצת היעד מטעמים ביטחוניים. מכאן שהאיסור אינו עומד בסטנדרטים של סבירות ואוביקטיביות.
אין בחריגים האמורים בחוק, שקובע סף גילאים שונה ושרירותי למעשה למתן אפשרות לבני זוג להגיש בקשות להיתרי ביקור, בד בבד עם חסימת האפשרות של משפחות לחיות בצוותא באופן קבוע, בכדי לבטל את האופי הגורף של האיסור ולהעמיד את החוק הישראלי בשורה אחת עם הסטנדרטים הבינלאומיים בעניין זכויות האדם.
יתרה מזו, בפועל, החריגים חלים אך ורק על מיעוט מבין הזוגות, מכיוון שרובם נישאים בגיל צעיר יותר.
זאת ועוד, ישראל רשאית לסרב לבקשות להיתרי ביקור גם של מי שנמנה על קבוצת הגיל והמין האמורים בחריגים אלה, אם נקבע על ידי הרשויות בישראל שמישהו מבני המשפחה המורחבת או מבין קרובי משפחה מכוח נישואין של מגיש הבקשה מהווה סיכון ביטחוני. ישראל יכולה גם לבטל את מעמד התושבוּת הנוכחי של בני זוג פלשתינאים שכבר מתגוררים בישראל, מאותו נימוק. הרשויות בישראל אינן נדרשות להודיע למי שמעמד התושבוּת שלהם בוטל או שבקשתם נדחתה מהן הסיבות שקרובי המשפחה שלהם נחשבים לסיכון ביטחוני, או לאפשר להם לערער על ההחלטה.
בארבע השנים האחרונות ישראל לא אישרה אף בקשה חדשה לאיחוד משפחות במקרים של נישואים בין אזרחים ישראלים ובני זוג מהשטחים הפלשתינאים הכבושים, והקפיאה את הטיפול בבקשות כאלה שהוגשו לפני קבלת התיקון לחוק. הדבר מעמיד בסכנה את מעמדם של זוגות שכבר חיים בישראל, פוגע בזכותם להמשיך לעשות זאת ומאלץ משפחות אחרות לחיות בנפרד. בשנת 2004 נכתב בעיתון הארץ שהחוק השפיע על בין 16,000 ל-24,000 משפחות.
גם לפני ההקפאה שהוטלה בחודש מאי 2002, השגת תושבות קבועה בישראל ואזרחות ישראלית עבור פלשתינאים מהשטחים הפלשתינאים הכבושים שנשואים לישראלים הייתה כרוכה בתהליך מפרך ומתיש, שנמשך בממוצע חמש שנים ממועד הגשת הבקשה ועד לאישורה או דחייתה. מי שבקשתם אושרה היו צריכים לעבור חמש שנים נוספות עם הגדרות מעמד שונות לפני שזכו בתושבות קבועה או באזרחות.
חובותיה המשפטיות של ישראל על פי הדין הבינלאומי בעניין זכויות האדם כוללות את החובה לכבד את האיסור המוחלט על הפליה, כמפורט בסעיפים 2 ו-26 של האמנה הבינלאומית בעניין זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR), בסעיף 1 של האמנה הבינלאומית בעניין מניעת כל הצורות של הפליה גזעית (CERD), בסעיף 2 של האמנה בעניין זכויות הילד (CRC), ובסעיף 2 של האמנה הבינלאומית בעניין זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). מדינת ישראל אשררה את כל האמנות האלה.
ועדת האו"ם בעניין זכויות האדם, שעוקבת אחר הציות של המדינות השונות לסעיפי אמנת ICCPR ואמוּנה על הפירוש המוסמך של האמנה, קבעה שהמונח "הפליה" כפי שהוא משמש באמנה פירושו כל הבחנה, אי-הכללה, הגבלה או העדפה שמבוססות על סיבה כלשהי כגון גזע, צבע עור, מין, שפה, אמונה דתית, דעה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, מקום לידה או מעמד אחר, ואשר תכליתה או תוצאתה היא שלילה או פגיעה באפשרות לזכות בהכרה, להנאה או למימוש של כל הזכויות והחירויות על ידי כל בני האדם במידה שווה. באופן מפורש, האיסור על הפליה בדין מחייב שבעת אימוץ חקיקה - תוכנה לא יהיה בעל אופי מפלה.
בנוסף על כך, על פי האמנה הבינלאומית בעניין זכויות אזרחיות ופוליטיות, שאושררה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991, כל בני האדם זכאים ליהנות מהזכויות המוגנות על ידי האמנה, לרבות הזכויות להינשא ולקיים חיי משפחה. ישראל מחויבת גם להגן על המשפחה בתור יחידה חברתית בסיסית, כפי שנקבע בסעיף 10 של ה-ICESCR, בסעיף 23 של ה-ICCPR, ובסעיפים 7 עד 10 של האמנה בעניין זכויות הילד. סעיף 17 של ה-ICCPR אוסר על התערבות שרירותית בחיי המשפחה.
ועדת האו"ם בעניין זכויות האדם קבעה כי בנוסף למחויבותן של המדינות להגן על המשפחה, "הזכות להקים משפחה פירושה... האפשרות... לחיות בצוותא.... באופן דומה, האפשרות לחיות בצוותא פירושה אימוץ של אמצעים נאותים... על מנת להבטיח את שלמותן או איחודן-מחדש של משפחות, ובאופן מיוחד כאשר בני המשפחה מופרדים מסיבות פוליטיות, כלכליות או מסיבות דומות". הוועדה ציינה גם שעקרונות מדיניוּת שיש להם השפעה על משפחות חייבים "לעלות בקנה אחד עם הוראות האמנה, ובאופן מיוחד - לא להיות מפלות" (הערה כללית 19).
כל מדינה רשאית לחרוג במידה מוגבלת מזכויות מסוימות "בתקופה של מצב חירום כללי שמסכן את חיי האומה". עם זאת, מדינת ישראל לא ביקשה להפחית מערכם של איסורים כלשהם על הפליה, ובכל מקרה, כל חריגה חייבת להיות "מוגבלת למידה הנדרשת באופן מוחלט על ידי מצב החירום".
