"שכח ממנו, הוא לא כאן"

שליטת ישראל במעמד התושבות של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה

 

מפות הגדה המערבית ורצועת עזה

תקציר

מוחמד נ' בן ה-66 נולד ברצועת עזה, ושם גרים הוריו ומשפחתו המורחבת. אך במשך למעלה משלושים שנה לא התאפשר לו לשהות ברצועת חוף זו, שישראל כבשה במלחמת 1967, במשך יותר משלושה חודשים ברציפות, ורק לפני ארבע שנים הצליח להשיג מעמד תושבות.

שורשי הדרתו של מוחמד מאזור הולדתו נעוצים במפקד האוכלוסין שישראל ערכה בקרב הפלסטינים בחודש ספטמבר 1967, זמן קצר לאחר שתפסה את השלטון ברצועת עזה מידי מצרים ואת השלטון בגדה המערבית מידי ירדן. במפקד זה נמנו 954,898 פלסטינים שנכחו פיזית בגדה ובעזה בעת עריכתו, אך הוא לא כלל לפחות 270 אלף פלסטינים שנעדרו משטחים אלה, בין משום שנמלטו במהלך העימות ובין משום ששהו בחו"ל לצורך לימודים, עבודה או מטעמים אחרים.

בעת שישראל ערכה את מפקד האוכלוסין ברצועת עזה למד מוחמד באוניברסיטה בקהיר. "אבא שלי אמר לי שכשבאו החיילים [הישראלים], הוא אמר להם שאני לומד במצרים [...] החייל אמר 'אז שכח ממנו, הוא לא כאן'".

לאחר מכן תיעדה ישראל את השמות ואת הנתונים הדמוגראפיים שנאספו במפקד של שנת 1967 במרשם אוכלוסין חדש של האוכלוסייה הפלסטינית. ישראל סירבה להכיר בזכותם של מרבית האנשים שלא נרשמו משום שנעדרו מהשטח – כולל כל הגברים שאז היו בני 16 עד 60 – לשוב לבתיהם בשטח הכבוש.

מאז התקופה ההיא, עלה בידו של מוחמד להצטייד באישורי כניסה לתקופה מרבית של שלושה חודשים. בסופו של דבר הוא מצא עבודה כרואה חשבון באבו דאבי, נישא והקים משפחה. בשנת 2000 הגיש מוחמד בקשה למעמד תושבות בשטח הפלסטיני הכבוש, אך מאוחר יותר בשנה ההיא הפסיקה ישראל לטפל בבקשות, נוכח הסלמה באלימות הישראלית-פלסטינית. בסופו של דבר, בשנת 2007 רשמו הרשויות הישראליות במרשם האוכלוסין אותו, את בתו ואת אחד מבניו, אך לא את אשתו ובן נוסף של בני הזוג. "לא היה בזה שום היגיון", אמר.

מאז שנת 1967 נודע למרשם האוכלוסין מקום מרכזי במאמציה המנהליים של ישראל לשלוט על ההרכב הדמוגראפי של השטח הפלסטיני הכבוש, שהפלסטינים מעוניינים להקים בו מדינה. [1] ישראל משתמשת במעמד התושבות של פלסטינים ככלי המאפשר לה לשלוט ביכולתם של פלסטינים לגור בגדה המערבית, לנוע בתוכה ולנסוע ממנה לחו"ל, וכן ביכולתם לנסוע מרצועת עזה לישראל ולגדה המערבית. סקר שנערך בשנת 2005 בהזמנת ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" העלה כי לכ-17.2% מהפלסטינים הרשומים כתושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, כ-640 אלף במספר, יש הורה, בן, בת, אח, אחות, בן זוג או בת זוג שרשויות הצבא הישראליות לא רשמו כתושב או תושבת. [2]

דו"ח זה מתעד את הדרתם של פלסטינים ממרשם האוכלוסין על-ידי ישראל ואת ההגבלות שהיא מטילה על פלסטינים הרשומים בו. מהדו"ח עולה כי האמצעים שישראל נוקטת חורגים במידה רבה ממה שניתן להצדיק על-פי המשפט הבינלאומי כאמצעים הנחוצים למתן מענה לשיקולי ביטחון לגיטימיים, וכי יש להם השלכות קשות על יכולתם של פלסטינים ליהנות מזכויות יסוד כמו הזכות לחיי משפחה והזכות לגישה לטיפול רפואי ולמוסדות חינוך. [3]

כיום, פלסטינים חייבים להופיע במרשם האוכלוסין כדי לקבל תעודות זהות ודרכונים. בגדה המערבית, פלסטינים נזקקים לתעודות זהות כדי לנסוע ממקום למקום בתוך השטח, כולל לבתי ספר, למקומות העבודה, לבתי החולים ולביקור אצל בני משפחה, משום שכוחות הביטחון הישראליים המוצבים במחסומים דורשים מהם להציג בפניהם תעודות אלה בטרם יאפשרו להם לעבור. [4] פקידים ישראלים בגבולות, השולטים בכל כניסה לגדה המערבית ויציאה ממנה, דורשים גם הם מפלסטינים המבקשים לצאת לחו"ל להציג בפניהם תעודת זהות או דרכון.

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בחודש ספטמבר 2000 סירבה ישראל לאשר את כניסתם לשטח הפלסטיני של פלסטינים לא רשומים ושל בני זוג ובני משפחה נוספים של תושבים פלסטינים; למשל, מספר היתרי הכניסה לגדה המערבית ולרצועת עזה צנח מ-64 אלף לערך בשנת 1999 ל-192 בעשרת החודשים שאחרי נובמבר 2000. [5] כמו כן, ישראל הקפיאה הלכה למעשה את יכולתם של רוב הפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה לעבור לגדה המערבית או אפילו לבקר בה באופן זמני, אף כי לרבים מתושבי עזה יש בגדה קרובי משפחה, נכסים וקשרים עסקיים, ורבים מהם מעוניינים ללמוד באוניברסיטאות הגדה. [6] פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה וגרים בגדה המערבית נתקלים בקשיים משום שישראל אינה מכירה בזכותם לגור באזור זה; ישראל מגדירה אותם "מסתננים" אלא אם יש ברשותם אישורים מיוחדים.

כדי לנסות להסביר ולהצדיק את דפוסי המדיניות הללו נתלו הרשויות בישראל ב"נתק שחל במערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית" מאז "פרוץ האירועים בחודש ספטמבר 2000". [7] במהלך האינתיפאדה נהרגו מאות אזרחים ישראלים בהתקפות של ארגונים פלסטיניים חמושים. אולם, מאז שנת 2000 המשיכה ישראל לתאם פעולות עם הרשות הפלסטינית, למשל בכך שרשמה את לידתם של ילדים להורים רשומים. יתר על כן, בדיקה שנערכה מטעם ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" העלתה כי לאחר חודש ספטמבר 2000 דחו הרשויות הישראליות לעתים מזומנות בקשות של פלסטינים לקבל מעמד תושבות בלי לציין בתשובתם כל איום ביטחוני הנשקף מהם.

הרשויות בישראל טענו שהן ההגבלות הגורפות הללו על הוספת פלסטינים למרשם האוכלוסין והן ההקלה החלקית והמוגבלת שלהן הן סוגיות פוליטיות הקשורות ליחסיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, והדבר מצביע על כך שישראל רואה בשליטה במרשם האוכלוסין קלף מיקוח למשא ומתן. שליטתה של ישראל במרשם האוכלוסין אף צמצמה באופן משמעותי את האוכלוסייה הפלסטינית הרשומה בגדה המערבית וברצועת עזה, ככל הנראה במאות אלפי בני אדם. [8] היות שישראל הגדילה בהתמדה את מספר המתנחלים בגדה המערבית, הקטנת האוכלוסייה הפלסטינית על-ידיה באזור זה תואמת, כפי שציינו ארגונים ישראליים לזכויות האדם, מדיניות המבוססת על "יעדים דמוגראפיים פסולים". [9]

שיקולי ביטחון יכולים אמנם לספק הצדקה חוקית להגבלות מסוימות על זכויות הפלסטינים, אך על-פי המשפט הבינלאומי הגבלות כאלה חייבות להיות חיוניות ותפורות בקפדנות לפי מידותיהם של איומים ספציפיים כדי לתת להם מענה. בניגוד לכך, בתיקים הקשורים בתושבות שבהם הצבא הישראלי ורשויות השיפוט נתלו בשיקולי ביטחון הם עשו זאת לעתים מזומנות כדי להצדיק הגבלות כה רחבות וכלליות עד שהן נחשבות לשרירותיות. למשל, בית המשפט העליון של ישראל אישר את האיסור הגורף שהצבא הטיל על כל הרשומים כתושבי רצועת עזה ללמוד באוניברסיטאות בגדה המערבית בטענה שקיימת "רמת הסתברות לא נמוכה" שהחלפת האיסור במערכת סינון מועמדים אינדיבידואלית עלולה להביא "לריבוי פעולות טרור בישראל". [10] גישה כזאת, המתירה הטלת איסור מוחלט על זכות יסוד (הזכות לחינוך) על סמך שיקולי ביטחון מעורפלים בלבד, ללא החלטות פרטניות, מפרה את משפט זכויות האדם.

כמו כן, ישראל טוענת כי מחויבויותיה בתחום זכויות האדם, כמו כיבוד הזכות לחיי משפחה, אינן חלות בשטח הפלסטיני, שבו חל לטענתה רק המשפט ההומניטארי הבינלאומי (דיני המלחמה). לכן, לטענת ישראל, אין לה כל אחריות לפי משפט זכויות האדם לנזקים הנגרמים לפלסטינים ממדיניותה בעניין מרשם האוכלוסין – אף כי היא מתעקשת לשמור לעצמה את השליטה במרשם זה.

טענותיה של ישראל נדחו שוב ושוב על-ידי רשויות משפטיות רבות, ובכלל זה בית המשפט הבינלאומי לצדק, שאישר כי משפט זכויות האדם הבינלאומי חל במקביל למשפט ההומניטארי הבינלאומי, כולל בזמן כיבוש צבאי. ישראל מחויבת לכבד את זכויות האדם של הפלסטינים לחופש התנועה, כולל את זכותם לנוע בחופשיות בגדה המערבית ובעזה, לעזוב שטחים אלה ולשוב אליהם; וכן את זכותם לשלמות התא המשפחתי; וזכויות אחרות, כולל הזכות לגישה לשירותי חינוך.

מניעת מעמד התושבות והזכות לחיי משפחה

במשך שנים, אפילו לפני פרוץ האלימות הישראלית-פלסטינית בחודש ספטמבר 2000, דחתה ישראל רבבות בקשות לתושבות שהגישו קרובי משפחה, ילדים ובני זוג של פלסטינים רשומים או נמנעה מטיפול בהן על סמך אמות מידה משתנות ושרירותיות, וזאת בנוסף לפלסטינים שהיא הדירה ממרשם האוכלוסין בשנת 1967.

למשל, לאחר שנת 1967 העניקה ישראל מעמד תושבות לילדים מתחת לגיל 16 שנולדו בגדה המערבית או ברצועת עזה ולילדים שנולדו בחו"ל ובלבד שאחד מהוריהם היה רשום כתושב. בשנת 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הורה הצבא כי ילדים מתחת לגיל 16 שנולדו בשטח הכבוש יירשמו רק אם אמם תושבת, וכי ילדים שנולדו בחו"ל לא יירשמו לאחר גיל חמש, בלי קשר למעמד התושבות של מי מהוריהם. כפי שציינו ארגונים ישראליים לזכויות האדם, ישראל קבעה מכוח אמות מידה אלה לגבי משפחות פלסטיניות מסוימות כי הילדים הגדולים הם תושבי השטח הכבוש וכי אחיהם ואחיותיהם הקטנים, שנולדו לאחר שנת 1987, גרים בשטח זה שלא כחוק. בשנת 1995 שינתה ישראל את מדיניותה והחלה לרשום ילדים פלסטינים שנולדו בחו"ל להורה רשום, ובלבד שהילד נכח בגופו בגדה המערבית או ברצועת עזה. עם זאת, בשנת 2000 הפסיקה ישראל להתיר את כניסתם של כל הפלסטינים הלא רשומים מעל גיל חמש. בשנת 2006 החלה ישראל להנפיק אישורי כניסה לילדים פלסטינים כדי לאפשר להם להגיש בקשה לרישום, אך סירבה לרשום ילדים שמלאו להם 16 שנה במהלך התקופה שבין השנים 2000 ו-2006, שבה המדיניות הישראלית מנעה כליל את כניסתם לשטח ואת רישומם.

כמו כן, בין השנים 1967 ו-1994 ביטלה ישראל לצמיתות את מעמד התושבות של 130 אלף פלסטינים רשומים תושבי הגדה המערבית, במקרים רבים על סמך הטענה ששהו מחוץ לגדה במשך זמן רב מדי (במרבית המקרים למעלה משלוש שנים). פלסטינים שארגון Human Rights Watch ראיין סיפרו כי ישראל ביטלה את מעמדם כתושבים, אף כי אינם מחזיקים באזרחות זרה, משום שלא עלה בידם לחדש את "היתרי היציאה". הצבא הישראלי אינו מתיר לפלסטינים לערער על החלטות ממין זה.

עד שנת 2000 התירה ישראל לפלסטינים שנישאו לאזרחים זרים שאינם רשומים כתושבים ולפלסטינים שהיה להם הורה או ילד לא רשום להגיש בקשה ל"איחוד משפחות" עם קרוביהם. אישור הבקשה פירושו שישראל תרשום את בן המשפחה כתושב הגדה המערבית או רצועת עזה. הרשויות בישראל אישרו הרבה פחות בקשות מכפי שהוגשו. עד סוף שנות השבעים אישרה ישראל כ-50 אלף בקשות לאיחוד משפחות, ו-150 אלף בקשות נותרו בשלב זה תלויות ועומדות. בין השנים 1973 ו-1983 אישרה ישראל כאלף בקשות מדי שנה, ולאחר מכן אישרה רק כמה מאות מדי שנה. [11] בשנת 1993 קבעה ישראל מכסה של אלפיים בקשות בשנה, ומכסה זו הוגדלה בשנת 2000 ל-4,000 בקשות בשנה.

כפי שצוין לעיל, לאחר חודש ספטמבר 2000 הקפיאה ישראל במידה רבה את הליכי "איחוד המשפחות". ישראל הוסיפה לרשום ילדים שלפחות אחד מהוריהם הוא פלסטיני הרשום כתושב ואשר נולדו בגדה המערבית או ברצועת עזה, ואף הפסיקה לאפשר למרבית הפונים האחרים להירשם, ובכלל זה לבני זוג ולהורים של פלסטינים רשומים, אפילו גרו בשטח הכבוש במשך שנים. הרשות הפלסטינית, המקבלת לידיה בקשות מפלסטינים ומעבירה אותן לאישורה של ישראל, העריכה כי בין השנים 2000 ו-2005 הגישה למעלה מ-120 אלף בקשות לאיחוד משפחות שלא טופלו על-ידי ישראל.

משנת 2007 ועד שנת 2009 התירה ישראל למספר מוגבל של פלסטינים להירשם ולשנות את כתובתם במרשם, אך קבעה מכסה זו במסגרת משא ומתן מדיני ולא על סמך מחויבות כלשהי לכבד את זכויות הפלסטינים, כמו את זכותם לחיות עם בני משפחותיהם. מכסה זו לא הספיקה אפילו לטיפול בבקשות שהצטברו מאז שנת 2000, ויצרה הבדלים משמעותיים בין בני משפחה שונים בתוך אותן משפחות, שזכו ליחס שונה בתכלית.

הגבלות על תושבי רצועת עזה

אף על פי שישראל פינתה בשנת 2005 את אזרחיה שהתנחלו ברצועת עזה והסיגה ממנה את כוחות הקרקע שלה, לאחר 38 שנה היא ממשיכה לשלוט על מרשם האוכלוסין באזור זה, ולדפוסי מדיניות המבוססים על שליטה זו נודעה השפעה חמורה על חייהם של תושבים בעזה. [12]

לפלסטינים ברצועה שאינם רשומים אין כמעט כל אפשרות שהיא להיכנס לישראל לצורך טיפולים רפואיים שאינם זמינים בבתי החולים בעזה, שאיכותם ירודה יותר. [13] בחודש מאי 2011 הקלה מצרים את ההגבלות על תנועת בני אדם במעבר הגבול רפיח המוביל מדרום הרצועה אל שטחה, ומאז הותר למרבית התושבים הרשומים בעזה לנסוע לחו"ל דרך מצרים. [14] אולם, פלסטינים לא רשומים ממשיכים להיתקל בהגבלות משום שפקידים מצרִים במעבר הגבול עדיין דורשים מפלסטינים להציג בפניהם תעודות זהות הקשורות למרשם האוכלוסין הנשלט בידי ישראל.

כמו כן, מאז שנת 2000 מנעה ישראל מפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה אך גרים בגדה המערבית לעדכן את כתובתם בהתאם. על-פי נתוני הצבא הישראלי, כ-35 אלף פלסטינים מהרצועה שנכנסו לגדה המערבית נותרו בה ללא היתרים בתוקף; ישראל התירה לכ-2,800 בני אדם לשנות את כתובתם מרצועת עזה לגדה המערבית. על-פי צווי הצבא הישראלי החלים מאז שנת 2010, פלסטינים הרשומים כתושבי עזה אינם תושבים חוקיים בגדה המערבית אלא "מסתננים" פליליים, אף כי לא ידוע כי רשויות הצבא הישראלי העמידו לדין פלסטיני כלשהו על הפרת צווים אלה.

באחד המקרים רשמו רשויות הצבא הישראלי את עבדאללה א-סעאפין בן ה-50 כתושב עזה, מחוז הולדתו. את אשתו רשמו הרשויות כתושבת הגדה המערבית. כמו כן, א-סעאפין, אשתו וארבעת ילדיהם התאזרחו בבריטניה. בשנת 2009, בזמן שהמשפחה גרה בגדה המערבית, עזב בנו הבכור של א-סעאפין את הגדה המערבית כדי לחפש עבודה בחו"ל. פקידים ישראלים במעבר הגבול הודיעו לו שלא יורשה לשוב כיוון שהוא רשום כתושב רצועת עזה. כמו כן, ישראל שינתה במפתיע במרשם את כתובתה של אשתו של א-סעאפין מהגדה המערבית לרצועת עזה. ישראל החשיבה אותה לשוהה בלתי חוקית בגדה המערבית, והיא חששה לעבור במחסומים או לצאת את גבולות הגדה המערבית שמא תאסור ישראל על שובה. בחודש אוגוסט 2009 נסע א-סעאפין, שעבד כעיתונאי, לרצועת עזה באמצעות דרכונו הבריטי. הפקידים הישראלים במעבר הגבול לעזה החרימו את תעודת העיתונאי שלו, החתימו את דרכונו הבריטי באופן המעיד על כך שהוא תושב הרצועה, וסירבו לאפשר לו לשוב לחיק משפחתו בגדה המערבית. במשך ארבעה חודשים לא עלה בידו לצאת את גבולות עזה, ורק אז הצליח סוף סוף לעבור למצרים.

בחודש יוני 2011, בעקבות התערבות של ארגונים ישראליים לזכויות האדם, רשמו הרשויות הישראליות מחדש את אשתו של א-סעאפין ואת בנו הבכור כתושבי הגדה המערבית, אך בחודש נובמבר אותה שנה הפכו את החלטתן בנוגע למעמדו של בנו הבכור ורשמו אותו שוב כתושב רצועת עזה. ישראל דחתה את בקשותיו של א-סעאפין לשנות את כתובתו או לאפשר לו לבקר אצל משפחתו בגדה המערבית או לשוב אליה. הוא מצא עבודה בהכשרת עיתונאים בבירות, בעמאן ובאבו דאבי. "אני שומר על קשר עם המשפחה שלי בסקייפ ובאינטרנט", סיפר א-סעאפין. "רשמית, אני נשוי, אבל בפועל זה כאילו אין לי אישה וילדים".

מקצת הפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה יכולים להשיג "אישורי שהייה" זמניים מהרשויות הישראליות בגדה המערבית, ואישורים אלה מאפשרים להם לעבור במחסומים ובמקרים מסוימים לצאת לחו"ל. אולם, אנשים המחזיקים באישורים סיפרו כי לאחר שפג תוקף האישורים לא חידשו אותם הרשויות הישראליות במהירות ולא ניתן היה לצפות מתי יחודשו. כמו כן סיפרו אנשים אלה כי חששו לנסוע בתוך הגדה בשעה שהמתינו לחידוש האישור פן יראו בהם החיילים במחסומים שוהים בלתי חוקיים בגדה המערבית. [15]

תושבי רצועת עזה שאינם מחזיקים באישורים ומעוכבים בכל אחד מהמחסומים הרבים של הצבא הישראלי בגדה המערבית מסתכנים בכך שיוחזרו בכפייה לרצועת עזה, אפילו גרו בגדה המערבית שנים ואפילו יש להם משפחה וקשרים מקצועיים באזור זה. בין השנים 2004 ו-2010 העבירה ישראל בכפייה מהגדה המערבית לרצועת עזה לפחות 94 אנשים הרשומים כתושבי הרצועה.

במקרים רבים לא סיפק הצבא הישראלי נימוקי ביטחון ספציפיים כלשהם להעברתם בכפייה של פלסטינים לרצועת עזה. בשנת 2010 תיקנה ישראל צווים צבאיים כך שכל בני האדם הנוכחים בגדה המערבית ללא היתרים תקפים – להוציא מתנחלים ישראלים – יוגדרו "מסתננים" שניתן להשית עליהם ענישה פלילית, כולל גירוש. לדברי הצבא, הצו חל על אלפי פלסטינים מרצועת עזה שישראל התירה להם קודם לכן לנסוע לגדה המערבית ולהתגורר בה. מאז שנת 2000 סירבה ישראל ככלל להנפיק אישורי כניסה לגדה המערבית עבור תושבי עזה, ואילו ההגבלות שישראל מטילה מונעות כמעט לחלוטין מפלסטינים מהגדה המערבית לבקר בעזה ולשוב למחוז מגוריהם.

כמו כן, לאחר חודש ספטמבר 2000, בתקופה של התקפות של ארגונים פלסטיניים חמושים על אזרחים ישראלים, הפסיקה ישראל להתיר לפלסטינים לא רשומים להיכנס לגדה המערבית ולרצועת עזה ומאז התמידה במדיניות זו [16] (ישראל שמרה על שליטה ישירה בגבולות הרצועה עד שנת 2005 ועל שליטה עקיפה על הגבול הדרומי עם מצרים עד להשתלטות חמאס על הרצועה בשנת 2007). [17] מדיניותה של ישראל לאסור על כניסה מנעה כמעט לחלוטין מפלסטינים לא רשומים מחוץ לגדה המערבית ולרצועת עזה לבקר אצל משפחותיהם, לא כל שכן לחיות אתן. ישראל ממשיכה למנוע במרבית המקרים מפלסטינים לא רשומים ומפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה להיכנס לגדה המערבית.

קלף מיקוח

נראה כי ישראל רואה בשליטתה במרשם האוכלוסין קלף מיקוח פוליטי.

הרשויות הישראליות טענו כי לבית המשפט העליון של ישראל אין סמכות שיפוט בעניין שליטתה במרשם האוכלוסין משום שזהו עניין פוליטי. לאחר מכן דחה בית המשפט עתירות שעסקו במרשם האוכלוסין בלי לדון בזכויות האינדיבידואליות המונחות על כף המאזניים, וקיבל את טענת המדינה שאל לו לבית המשפט "להתערב במדיניות שנוקטת הממשלה על-פי המצב הביטחוני והתפתחות היחסים בין הרשות הפלסטינית למדינת ישראל". [18]

בשנת 2007 הודיעה ישראל כי תדון בעד 50 אלף בקשות לאיחוד משפחות שיעמדו באמות מידה ספציפיות, וזאת במסגרת "מחווה" פוליטית לרשות הפלסטינית במסגרת המשא ומתן לשלום. בין החודשים נובמבר 2007 ומארס 2009 טיפלה ישראל בכ-33 אלף בקשות שהצטברו, ולאחר מכן שוב לא אישרה ולו בקשה אחת נוספת לאיחוד משפחות.

יתר על כן, ה"מחווה" חלה רק על פלסטינים שענו על אמות מידה שהתבססו על דפוסי מדיניות מגבילים ולא חוקיים אחרים של ישראל. למשל, היא לא חלה על פלסטינים שנכנסו לגדה המערבית או לרצועת עזה ונשארו בהן ללא אישורים ישראליים, אף כי ישראל הפסיקה ככלל להנפיק אישורים לאחר חודש ספטמבר 2000. דוגמה עדכנית היא הצעדים שישראל נקטה בכיוון הנכון אם כי באופן מוגבל כדי לתת מענה לפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה וגרים "שלא כדין" בגדה המערבית. בחודש פברואר 2011 סיכמה ישראל עם הרביעייה הבינלאומית ("הקווארטט" המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) כי תטפל ב-5,000 בקשות לשינוי כתובת שהגישו תושבי עזה רשומים שעברו לגדה המערבית. עד לחודש אוקטובר 2011 טיפלה ישראל בכ-2,800 מתוך 3,700 הבקשות שהוגשו.

אף כי המכסות הקטינו את מספר הבקשות שהוגשו לאחרונה וממתינות לטיפול, ישראל אינה מטפלת באופן שוטף בבקשות של פלסטינים לאיחוד משפחות או לשינוי כתובת. המכסות אף אינן פותרות את בעיית הליבה – העובדה שישראל מסרבת להכיר בחובתה לכבד את זכותם של הפלסטינים לחיות עם משפחותיהם, לנוע בתוך השטח הפלסטיני הכבוש ולצאת ממנו לחו"ל. כמו כן, המכסות לא פותרות את הפרת זכויות האדם הנגזרת ממדיניות ישראל הקשורה במרשם האוכלוסין, כמו הגדרתם כעבריינים של פלסטינים הגרים בגדה המערבית אף כי כתובתם הרשומה היא עזה.

החובות המשפטיות

במקום לקבוע בדיעבד מכסות המתקנות באופן חלקי בלבד את הנזק שנגרם ממדיניותה השרירותית, על ישראל לשנות מדיניות זו ולהתאימה לחובתה לכבד את זכויות האדם של הפלסטינים. כפי שצוין לעיל, כל המדינות מחויבות לכבד את משפט זכויות האדם הבינלאומי כפי שנקבע באמנות שונות לזכויות האדם שהמדינות הן צד להן, בלי קשר לחלותו במקביל של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

בנוסף, ככוח הצבאי הכובש, ישראל חייבת לכבד את המשפט ההומניטארי הבינלאומי בכל הנוגע לאוכלוסייה הפלסטינית הנתונה לשליטתה האפקטיבית. ישראל ביקשה להצדיק את העובדה שהיא מפרה את ההגנות על זכויות המשפחה המעוגנות בדיני הכיבוש, כולל תקנות האג משנת 1907 ואמנות ג'נבה, על סמך טענות הנוגעות לביטחונה.

בעוד משפט זכויות האדם הבינלאומי והמשפט ההומניטארי הבינלאומי מתירים לרשויות הצבא הישראליות להגביל זכויות מסוימות מטעמי ביטחון, הגבלות אלה חייבות להיתפר בקפדנות לפי מידותיו של איום ספציפי. ההגבלות הגורפות שישראל מטילה על זכותם של כל הפלסטינים לחופש התנועה, לבית ולחיי משפחה – הגבלות שהפרידו משפחות והרסו את מקורות הפרנסה במקרים שבהם הרשויות לא טענו כי נשקפת סכנה ביטחונית כלשהי מהאנשים המושפעים מכך – חורגות במידה רבה מההיתר הזה.

אותן מגבלות על נוהגה של ישראל מעוגנות גם באותו חלק של המשפט ההומניטארי הבינלאומי העוסק בתפקידה של ישראל ככוח הכובש. המשפט ההומניטארי מתיר לישראל לחוקק חוקים ולהתקין תקנות בשטח הפלסטיני הנתון לכיבושה רק במידה הנחוצה כדי להבטיח את הביטחון ולקדם את רווחת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית, באופן שיאפשר לפלסטינים לנהל את חיי היומיום הרגילים שלהם. עניין זה כולל בהכרח את האפשרות לחיות ביחד עם המשפחה ולנוע בחופשיות מטעמים אישיים ומקצועיים, למשל כדי לבקר אצל בני משפחה, כדי לרכוש השכלה גבוהה או כדי לעבור למקום אחר לצורך עבודה.

יתר על כן, נראה כי בניסיונה של ישראל להיתלות באינתיפאדה השנייה ובשליטת חמאס ברצועה כדי להצדיק היבטים מסוימים ב"הקפאה" המתמשכת שהיא מנהיגה על שינויים במרשם האוכלוסין היא מטילה ענישה קולקטיבית על פלסטינים המושפעים מכך בגין מעשיהם של אחרים, בעוד ענישה קולקטיבית אסורה במשפט ההומניטארי הבינלאומי ובמשפט זכויות האדם הבינלאומי, החלים במקרה זה.

בהינתן מחויבויות אלה, על ישראל לבטל את כל ההגבלות השרירותיות על ההכרה בזכויות התושבות של הפלסטינים, ובכלל זה את השלילה המתמשכת של מעמד התושבות מאנשים שלא נכללו במפקד האוכלוסין של שנת 1967. כמו כן, ישראל צריכה לעודד באורח פעיל פלסטינים הטוענים כי מעמד התושבות נשלל מהם שלא בצדק ופלסטינים שזכויות המשפחה שלהם הופרו להגיש בקשה – בין בקשה ראשונה ובין בקשה נוספת – לקבלת מעמד תושבות ופיצויים על הפרות העבר.

המלצות

לממשלת ישראל

• בהתאם לחובותיה של ישראל לפי משפט זכויות האדם הבינלאומי ולפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, החלים בגדה המערבית וברצועת עזה, להכיר בזכויות התושבות של פלסטינים ושל בני משפחותיהם ולכבד אותן, כולל הזכות לגור היכן שיבחרו, לנוע כרצונם ולהיכנס לשטח ולצאת ממנו בחופשיות;
• לבטל לאלתר את ההגבלות השרירותיות על זכויות אלה, בכלל זה באמצעות:
  • סיום הקפאת הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות והתחלה מידית של הטיפול בהן, ויתר על כן,
    • ביטול הדרישה ולפיה רק פלסטינים שנכנסו לשטח "כחוק" רשאים להגיש בקשה לאיחוד משפחות, מתוך הכרה בטבעה השרירותי של שלילת אישורי הכניסה מכל הפלסטינים הלא רשומים על-ידי ישראל לאחר חודש ספטמבר 2000;
    • ביטול כל המכסות על בקשות לאיחוד משפחות, וטיפול מהיר הן בבקשות שהצטברו והן בבקשות חדשות, על אף הבקשות שכבר נידונו במסגרת "המחווה הפוליטית" לרשות הפלסטינית משנת 2007, בשל שרירותיותן של ההגבלות הקודמות על הזכאות;
  • מתן היתר לפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה לשנות את כתובתם במרשם האוכלוסין לגדה המערבית, לעבור מהרצועה לגדה ולנוע בין שני האזורים הללו, אלא אם כן ישנם טעמי ביטחון ספציפיים המונעים זאת, והפשרת שינויי הכתובות;
  • הפשרת הענקתם של רישיונות ה"כניסה" או ה"ביקור" לפלסטינים שאינם תושבים ולבני זוג, ילדים ובני משפחה של תושבים המבקשים להיכנס לשטח הפלסטיני;
  • ביטול כל מדיניות וכל צו, תקנה או חוק הקובעים כי פלסטינים בגדה המערבית הם "שוהים בלתי חוקיים" באזור זה משום שכתובתם הרשומה היא רצועת עזה;
  • תיקון או ביטול, על-פי הנדרש, של הצווים, התקנות וההליכים הנוכחיים של הצבא המגבילים את הקטגוריות של פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה הרשאים לבקש לשנות את כתובתם לגדה המערבית;
  • תיקון או ביטול, על-פי הנדרש, של כל הצווים, התקנות וההליכים הצבאיים המגבילים את יכולתם של פלסטינים לעזוב את השטח הפלסטיני ולהיכנס אליו מחדש כרצונם, אלא אם כן ישנם טעמי ביטחון ספציפיים המונעים זאת.
• לשקול על סמך אמות מידה התואמות את משפט זכויות האדם הבינלאומי ואת המשפט ההומניטארי הבינלאומי בקשות תושבות של אנשים שנקבע בעבר, תוך הפרה אפשרית של חובותיה של ישראל על-פי המשפט הבינלאומי, שאינם זכאים להגיש בקשות תושבות, כולל:
  • פלסטינים שלא נרשמו במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1967 בשטח הפלסטיני שזה מקרוב נכבש משום שנמלטו או נעקרו במהלך הקרבות או שהו בחו"ל בעת עריכתו מכל סיבה אחרת שהיא;
  • פלסטינים שמעמד התושבות שלהם נשלל על סמך אמות מידה מגבילות באורח לא חוקי, כמו ששהו מחוץ לגדה המערבית או רצועת עזה במשך תקופה העולה על משך "אשרות היציאה" שתוקפן קצר;
  • פלסטינים שבקשותיהם לאיחוד משפחות נדחו משום שלא עמדו במגוון של אמות מידה שרירותיות אחרות, כמו הדרישה שאמם של ילד או ילדה תהיה רשומה כתושבת הגדה המערבית או רצועת עזה.
• לנקוט פעולה יזומה כדי להבטיח שאנשים כאלה יקבלו הודעה על כשירותם להגיש בקשה ראשונה או בקשה חוזרת לקבלת תושבות, כולל אנשים המתגוררים מחוץ לגדה המערבית ולרצועת עזה, למשל באמצעות פרסום הודעות, שיתוף מידע רלוונטי עם ממשלות אחרות ועם סוכנויות בינלאומיות וכל אמצעי אחר;
• לקבוע הליכים שיבטיחו כי בקשות חדשות יטופלו בזריזות, ולא רק יתווספו לבקשות שהצטברו ועדיין לא טופלו, וכי מגישי הבקשות יקבלו הודעה בכתב על הטעמים הספציפיים לשלילת בקשותיהם.

לממשלת מצרים

• לתקן דפוסי מדיניות המיושמים במעבר רפיח שבין מצרים לבין רצועת עזה באופן שיבטיח את כיבוד זכויות הפלסטינים, ובכלל זה באמצעות סיום הדרישה בפועל כי פלסטינים יציגו תעודות זהות שישראל אישרה כדי להיכנס לעזה.

לרשות הפלסטינית

• לחדש את הקבלה של כל הבקשות הנוגעות למרשם האוכלוסין ואת הטיפול בהן, כולל בבקשות למעמד תושבות באמצעות איחוד משפחות ולשינויי כתובת, בלי קשר להקפאה הישראלית של מרשם האוכלוסין, כך שקובץ מעודכן של הבקשות יהיה זמין באופן מידי כשהצד הישראלי יקבל על עצמו את חובותיו המשפטיות הבינלאומיות בסוגיה זו.

לרביעייה הבינלאומית

• להמשיך לעודד את הצד הישראלי לעמוד בחובותיו המשפטיות הבינלאומיות, כולל בכך שיתיר לאנשים הרשומים כתושבי רצועת עזה לשנות את כתובת מגוריהם במרשם לגדה המערבית.

למדינות צד שלישי

• בהתאם לחובותיהן כצד שלישי על-פי המשפט הבינלאומי, כולל אמנות ג'נבה, להבטיח כי ממדיניותן לא משתמעת הכרה או תמיכה בפעולות ובדפוסי המדיניות של ישראל המפרים את חובותיה על-פי המשפט הבינלאומי ככוח הכובש, לדוגמה באמצעות אכיפת הגבלות שונות על כניסת פלסטינים בהתאם לשאלה האם ישראל מכירה בהם כתושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, או בהגבלות לא חוקיות שישראל מטילה על אזרחיהן על סמך מוצאם הפלסטיני.

מתודולוגיה

דו"ח זה מבוסס על ראיונות, שנערכו בעיקר באביב 2011, עם 32 פלסטינים שאינם יכולים להירשם כתושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, אינם יכולים לשנות את כתובתם במרשם האוכלוסין מרצועת עזה לגדה המערבית, או נתקלו בקשיים אחרים הקשורים בהגבלות שישראל מטילה על שינויים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. כל הראיונות זולת שלושה בוצעו בשפה הערבית; כל הראיונות זולת אחד בוצעו באופן אישי בגדה המערבית וברצועת עזה.

ארגון Human Rights Watch איתר מרואיינים אלה באמצעות פנייה לארגונים לא ממשלתיים ולעיתונאים שעסקו בסוגיית מרשם האוכלוסין של ישראל או כתבו עליה, וכן באמצעות פנייה לאנשים פרטיים ברצועת עזה ובגדה המערבית. הארגון שאל אנשים אלה אם הם מכירים את הסוגיה ואנשים שנפגעו ממנה. ארגון Human Rights Watch לא ניסה לאתר או לראיין אנשים שאין להם בעיות הקשורות במרשם האוכלוסין.

מרבית הראיונות נמשכו בין שעה לכמה שעות, לבד משתי שיחות שהיו קצרות יותר. במרבית המקרים הייתה לארגון Human Rights Watch גישה למסמכים נוספים שאפשרו את אימות המידע, כמו דרכונים, מסמכי נסיעה, אשרות, אישורי כניסה, תצלומים ומכתבים.

כמו כן, ארגון Human Rights Watch ראיין גורמים ישראלים ופלסטינים רשמיים האחראים על ענייני מרשם האוכלוסין בגדה המערבית ובעזה או התכתב אתם. הדו"ח אף נסמך על פסיקות של בתי המשפט הישראליים, על מסמכים ורשומות ממשלתיים, ועל מידע שסיפקו הרשויות הישראליות במסגרת הליכים משפטיים או במענה לבקשות של ארגונים ישראליים לא ממשלתיים. כמו כן, ארגון Human Rights Watch ראיין עורכי דין ישראלים שייצגו לקוחות פלסטינים בכמה מהמקרים הנדונים בדו"ח.

דו"ח זה אינו כולל מחקר או ראיונות הנוגעים למצבם של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, מזרח ירושלים נחשבת לחלק מהגדה המערבית הכבושה. [19] אך הרשויות בישראל אינן כוללות את תושבי מזרח ירושלים במרשם האוכלוסין הפלסטיני, שהוא נושא הדו"ח שלפנינו.

א'– הרקע למדיניות הנוכחית של ישראל

השליטה במרשם האוכלוסין מאז כיבוש השטחים ועד הסכמי אוסלו (1994-1967)

בחודש יוני 1967 תפסה ישראל את השלטון בגדה המערבית, שהייתה קודם לכן בשליטת ירדן, וברצועת עזה, שנשלטה קודם לכן בידי מצרים.[20] בשנה ההיא הכריזו רשויות הצבא בישראל על השטח הפלסטיני הכבוש כ"שטחים סגורים", והחלו לדרוש מתושבים פלסטינים להצטייד בהיתרים מרשויות הצבא כדי להיכנס אליהם או לצאת מהם.[21] בחודשים אוגוסט וספטמבר 1967 ערך הצבא הישראלי מִפקד של פלסטינים שנכחו אז בשטח הפלסטיני הכבוש. מפקד זה שימש בסיס למרשם האוכלוסין הישראלי של האוכלוסייה הפלסטינית בשטח זה. אוכלוסיית הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ורצועת עזה, כפי שתועדה במפקד של שנת 1967, מנתה 954,898 נפש.[22] בעקבות המפקד הנפיקה ישראל מסמכים מזהים (תעודות זהות) לפלסטינים הרשומים במרשם האוכלוסין. על-פי צווי הצבא הישראלי, לאנשים הנושאים תעודות זהות כאלה לא הוענקה אזרחות ישראלית, אך הם הורשו לגור, לעבוד ולהחזיק בבעלותם רכוש בשטח הכבוש וכן לרשת בו רכוש.[23] פלסטינים שלא נרשמו במרשם האוכלוסין נזקקו לרישיונות ביקור זמניים כדי להיכנס לשטח הפלסטיני הכבוש, ולא יכלו לגור בו דרך קבע. עם הפלסטינים שלא נרשמו במפקד הישראלי של שנת 1967 נמנו פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה שנעקרו ממקום מושבם במהלך הלחימה בשנת 1967 ולא שבו עד למועד עריכת המפקד, כמו-גם פלסטינים שהתגוררו בחו"ל באותה עת לצורך עבודה, לימודים או מכל סיבה אחרת. לדוגמה, אדם בשם מוחמד נ', שנולד ברצועת עזה, אמר לארגון Human Rights Watch :

אבא שלי אמר לי שכשבאו החיילים [כדי לערוך את המפקד] הוא אמר להם שאני לומד במצרים, והחייל אמר "אז שכח ממנו, הוא לא כאן". מאז, בכל פעם שרציתי להיכנס לכאן ממצרים כדי לבקר אצל ההורים שלי, אבא שלי היה צריך לבקש מהישראלים רישיון בשבילי. יכולתי להישאר מקסימום שלושה חודשים.[24]

במהלך מלחמת 1967 נעקרו לפחות 270 אלף פלסטינים מהגדה המערבית ורצועת עזה.[25] קיימות גם הערכות גבוהות בהרבה: לדוגמה, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א) העריכה כי במלחמת 1967 נעקרו כ-390 אלף פלסטינים מהשטח הפלסטיני הכבוש.[26]

השליטה הישראלית במרשם האוכלוסין הפלסטיני השפיעה גם על מאות אלפי פלסטינים שעזבו את רצועת עזה והגדה המערבית זמן קצר אחרי שישראל כבשה שטחים אלה.[27] גורמים ישראלים עודדו פלסטינים להגר לאחר חודש יוני 1967.[28] הצבא הישראלי דרש מפלסטינים שעזבו את השטח הפלסטיני הכבוש להותיר מאחוריהם את תעודות הזהות שקיבלו מהממשל הצבאי ולחתום או להטביע טביעת אצבע על טופס המצהיר, בעברית ובערבית, כי הם עוזבים מרצונם ומבינים כי לא יוכלו לחזור ללא היתר מיוחד; גברים חתמו עבור נשותיהם.[29] ישראל מחקה ממרשם האוכלוסין פלסטינים שעזבו ונשארו מחוץ לשטח הפלסטיני הכבוש למשך תקופות שעלו על משך תוקפם של "היתרי היציאה" שהנפיק להם הצבא הישראלי עם יציאתם.[30] במקרים כאלה סירבה ישראל לאחר מכן להתיר להם לגור דרך קבע בשטח הפלסטיני הכבוש. לדוגמה, ח'דיג'ה, אשתו של מוחמד נ', שדבריו הובאו לעיל, אמרה לארגון Human Rights Watch כי עזבה את ביתה ברצועת עזה לאחר שנכללה במפקד של שנת 1967:

התברר שהייתי אמורה לחזור ולחדש את אישור היציאה שלי בתוך שישה חודשים. הפסדתי את המועד והם מחקו אותי, אבל לא ידעתי על הדרישה הזאת. לא יכולתי לעשות שום דבר בעניין. בכל פעם שחזרתי לרצועת עזה אחרי זה, הייתי צריכה לקבל קודם רישיון ביקור.[31]

הצבא הישראלי הצהיר כי בין השנים 1967 ו-1994 שלל את מעמד התושבות של כ-140 אלף פלסטינים בסך הכול וכי רבבה מתוכם רשם מחדש לאחר שנת 1995.[32] כיום אין בנמצא שום הליך שפלסטינים יכולים לערער באמצעותו על המעמד שהצבא הישראלי מתייג "חדל להיות תושב" או לשנות אותו.

בחודש ספטמבר 1967 כונן הצבא הישראלי הליך של "איחוד משפחות" שבאמצעותו פלסטינים הרשומים כשתושבים יכולים להגיש בקשה לתושבות בשטח הכבוש עבור בני משפחה מדרגה ראשונה שהיו "תושבי קבע" לפני שהפכו לפליטים בחו"ל.[33] הליך זה היה הדרך היחידה שבה יכלו פלסטינים לקבל מעמד של תושבות קבע בשטח הפלסטיני הכבוש, ובכלל זה אנשים שביקשו לחזור לבתיהם. אולם, ישראל הגבילה מאוד את הזכאות ל"איחוד משפחות", ככל הנראה באורח שרירותי. למשל, היא קבעה כי אף גבר שעזב את השטח וגילו בין 16 ל-60 לא יורשה לשוב ולקבל מעמד של תושב.[34] על-פי מקור ישראלי, הרשויות הישראליות אישרו בין 45 אלף ל-140 אלף בקשות לאיחוד משפחות שהוגשו בין השנים 1967 ו-1973.[35]

בשנת 1973 החמירה ישראל את אמות המידה לאישור בקשות לאיחוד משפחות, וטענה – כפי שהיא טוענת עד היום – כי אינה מחויבת לאפשר איחוד משפחות לפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש במסגרת ההגנה על זכויות האדם; לטענת ישראל, איחוד משפחות הוא "מעשה חסד מיוחד של הרשויות הישראליות" הנתון לשיקול דעתן.[36] ישראל טענה גם כי בבואן להכריע האם לאשר בקשות לאיחוד משפחות, הרשויות רשאיות להביא בחשבון "שיקולי ביטחון", המוגדרים בהרחבה באופן הכולל "שיקולים פוליטיים הקשורים ביחסיה הבינלאומיים של המדינה".[37] על-פי אחת ההערכות, עד שנת 1979 הצטברו 150 אלף בקשות לאיחוד משפחות בלי שיושלם הטיפול בהן, אך בין השנים 1973 ו-1983 אישרו הרשויות הישראליות רק כאלף בקשות מדי שנה.[38]

בשנת 1983 שבו הרשויות הישראליות והחמירו את מדיניותן בנוגע לאיחוד משפחות בטענה שנכון לאותה עת רוב "הבקשות לאיחוד משפחות [...] חרגו מיעדיה המקוריים של המדיניות האמורה, באשר התייחסו [...] למשפחות חדשות שנוצרו לאחר המלחמה".[39] ישראל הגבילה את אישור הבקשות לאיחוד משפחות למקרים שענו על קריטריונים הומניטאריים "חריגים במיוחד" או על קריטריונים הנוגעים לשיקולי ממשל. על-פי הארגון הישראלי לזכויות האדם "בצלם", "מנתונים שפורסמו על-ידי מקורות שונים עולה, כי מאז 1984 נענו בחיוב רק מאות ספורות של בקשות מדי שנה".[40]

בשנת 1985 הציב המִנהל האזרחי – זרוע של הצבא שהוקמה בשנת 1981 ואשר מופקדת על מרשם האוכלוסין הפלסטיני – משוכה חדשה בפני פלסטינים: המנהל החל לדחות בקשות לרישיונות ביקור עבור אנשים לא רשומים הנשואים לתושבים פלסטינים רשומים החיים בשטח הפלסטיני הכבוש ואשר הגישו בנוסף לבקשה זו גם בקשה לאיחוד משפחות עבור בני זוגם.[41] יתר על כן, המנהל האזרחי הגדיר כשוהים בלתי חוקיים בני זוג משני המינים וקרובי משפחה אחרים שנותרו בשטחים לאחר שפג תוקף רישיון הביקור שלהם, בשעה שבקשות שהוגשו עבורם לאיחוד משפחות עדיין היו תלויות ועומדות. על סמך קביעה זו גירשה ישראל בשנת 1989 מהשטח הפלסטיני הכבוש כמאתיים נשים וילדים פלסטינים שעבורם היו תלויות ועומדות בקשות לאיחוד משפחות. בחודש יוני 1990, לאחר שמעשי גירוש אלה של אזרחים פלסטינים גררו גינוי בינלאומי, וארגונים ישראליים לזכויות האדם עתרו לבג"ץ מטעמם, התירה ישראל לנשים ולילדים לשוב לשטח הפלסטיני הכבוש, העניקה להם מעמד של "מבקרים לטווח ארוך", והנפיקה להם היתרי תושבות שניתן לחדשם אחת לשישה חודשים (הסדר זה חל גם על אנשים אחרים במצב דומה שהגישו בקשות לאיחוד משפחות).[42] ישראל סירבה להחיל הסדר זה על אנשים שנכנסו לשטח הפלסטיני הכבוש לאחר חודש יוני 1990, ובשנת 1991 שבה וגירשה לפחות עשרה נשים וילדים בגין שהייה לאחר שפג תוקף רישיון הביקור שלהם.[43] בעקבות עתירות חדשות שהגיש הארגון הישראלי לזכויות האדם "המוקד להגנת הפרט" הכריז הצבא הישראלי בשנת 1992, ושוב בשנת 1994, כי יעניק רישיונות ביקור ארוכי טווח לאנשים שנכנסו לשטח הפלסטיני הכבוש בתקופות מאוחרות יותר.[44]

הצבא הישראלי לא יישם תמיד את מדיניותו המוצהרת בכל הנוגע לפלסטינים אלה, המכונים "אוכלוסיות בג"ץ" (אנשים שנכנסו לשטח הפלסטיני הכבוש בתקופות שהוגדרו בהליכים המשפטיים). בחלק מהמקרים הנפיק המנהל האזרחי לאנשים שהשתייכו לקבוצות אלה רישיונות ביקור שתוקפם חודש אחד בלבד, ולא שישה חודשים; בין החודשים נובמבר 1995 ואוגוסט 1996 סירב המנהל האזרחי באופן גורף להאריך רישיונות ביקור, והפסיק את הטיפול בחלק מהבקשות לאיחוד משפחות.[45] בשנת 2004 שינה המנהל האזרחי את מדיניותו, בעודו מטפל בבקשות לאיחוד משפחות של חלק מהאנשים שהשתייכו לקבוצות אלה, והחל לדרוש, בדיעבד, כי האדם שעבורו הוגשה הבקשה לתושבות יוכיח כי נכח קודם לכן בשטח הפלסטיני הכבוש למשך פרק זמן שלא הוגדר וכי "מרכז חייו" היה בשטח זה. קודם לכן, כפי שצוין לעיל, גירש המנהל האזרחי פלסטינים אלה מהשטח הפלסטיני הכבוש, וסירב לטפל בבקשות לאיחוד משפחות שהוגשו עבור אנשים שנכחו בשטח זה.[46] ישראל לא הגדירה באופן ברור את קריטריון "מרכז החיים" שקבעה.[47]

תקופת אוסלו, לפני האינתיפאדה השנייה (2000-1995)

בשנת 1995 חתמו ישראל ונציגים פלסטינים על הסכם ביניים, המוכר כהסכם אוסלו ב', ובו נקבע רשמית כי "כוחות ואחריות בתחום מרשם האוכלוסין ותיעוד בגדה המערבית וברצועת עזה יועברו [...] לצד הפלסטיני".[48] על-פי ההסכם, "הצד הפלסטיני יחזיק וינהל מרשם אוכלוסין וינפיק אישורים ותיעוד מכל הסוגים" (סעיף 2), והוא מחויב להמציא "לישראל באורח סדיר" מידע הנוגע לתושבים שהעניק להם דרכונים ותעודות זהות. הצד הפלסטיני חייב גם ליידע "את ישראל לגבי כל שינוי במרשם האוכלוסין שלו, כולל, בין היתר, כל שינוי במקום המגורים של כל תושב" (סעיפים 10 א' וב'). בהתאם להסכם, הצד הפלסטיני מוסמך ליישם סמכויות אלה בנוגע לכל אדם שישראל כבר רשמה כתושב. בכל הנוגע לרישום תושבים חדשים, על-פי ההסכם, "הצד הפלסטיני רשאי, באישורה המוקדם של ישראל, להעניק תושבות קבע" למשקיעים זרים, לבני זוג וילדים של תושבים פלסטינים ולאנשים אחרים, מטעמים הומניטאריים, במטרה לקדם ולשפר איחוד משפחות (סעיף 11 א'-ג').

ההסכם אף העניק לצד הפלסטיני את הזכות "לרשום במרשם האוכלוסין את כל האנשים שנולדו בחוץ לארץ או בגדה המערבית וברצועת עזה, אם גילם למטה מ-16 שנים ואחד מהוריהם הוא תושב של הגדה המערבית ורצועת עזה" (סעיף 12). קודם לכן, בראשית האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, הצבא הישראלי הפסיק לרשום את כל הילדים (מתחת לגיל 16) שאמם אינה תושבת של השטח הפלסטיני הכבוש, אפילו נולד הילד בשטח זה, ואת כל הילדים שנולדו בחו"ל ואשר היו בני למעלה מחמש שנים, מבלי להתחשב במעמד התושבות של מי מהוריהם; הצבא התמיד במדיניות זו עד שנת 1995.[49]

הסכם הביניים קבע אם כן, ככלל, כי ישראל תשמור אצלה עותק של מנהל האוכלוסין, ותעדכן אותו באמצעות מידע שיסופק לה על-ידי הצד הפלסטיני, אשר ינהל את המסמך הראשי. אולם, הגרסה הישראלית של המרשם הוסיפה לתפקד כמקור, כיוון שחיילים ישראלים בשטח פעלו על סמך גרסה זו. בפועל שמרו לעצמן רשויות הצבא הישראלי את השליטה במרשם האוכלוסין לאחר חתימת הסכם הביניים. במקרים של בקשות לאיחוד משפחות למשל, הרשויות הישראליות נסמכו על סעיף בהסכם המעניק להן את הסמכות ל"אישור מוקדם" של רישומו של כל תושב חדש. ישראל גם הגבילה את מספרם של התושבים החדשים שהרשות הפלסטינית תורשה לרשום בהתאם למכסה שנתית; ישראל הכריזה על מכסה ראשונית של אלפיים אישורים לאיחוד משפחות בחודש אוגוסט 1993 כ"מחווה" פוליטית במסגרת שיחות השלום המתמשכות. לדברי ח'ליל פרג', סגן מנהל המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, "הרשות הפלסטינית התחילה בשנת 1994 בכך שביקשה מישראל 800 תעודות זהות [כלומר תושבים חדשים] לרצועה מדי שנה ו-1,200 לגדה המערבית. הבקשה למכסה גדלה בכל שנה".[50] בשנת 1995 סירבה ישראל לדרישתה של הרשות הפלסטינית להפסיק את שיטת המכסות או להגדילן; במחאה על סירוב זה נמנעה הרשות הפלסטינית בין השנים 1996 ו-1998 מהפניית בקשות לאיחוד משפחות לאישורה של ישראל.[51]

עד אמצע שנת 1998 הצטברו למעלה מ-17,500 בקשות לא מטופלות לאיחוד משפחות.[52] בחודש אוקטובר 1998 הגדילה ישראל את המכסה ל-3,000 בקשות לשנה, ובתחילת שנת 2000 שבה ישראל והגדילה אותה, הפעם ל-4,000 בקשות בשנה.[53] מכסה זו, הגדולה יותר, הייתה בתוקף למשך פחות משנה, כיוון שעם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשלהי חודש ספטמבר 2000 השהתה ישראל את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות.

איימן קנדיל, פקיד רשמי במשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית האחראי לטיפול במרשם האוכלוסין ממקום מושבו בגדה המערבית, תיאר את היחסים בין הצד הפלסטיני לצד הישראלי בין שנת 1995 לשנת 2000:

אנחנו הגשנו רשימות של שמות לישראלים כדי שהם יכניסו אותם למרשם, כי זה היה יותר מעשי מאשר לבקש מהם לטפל בבקשות באופן פרטני. על-פי הסכמי אוסלו, משרד הפנים של הרשות הפלסטינית היה אמור לקבל את הקובץ, אבל המשרד שלנו לעניינים אזרחים קיבל על עצמו את המשימה בתחילת שנת 2000, כי אנחנו היינו מופקדים על הקשר עם הרשויות הישראליות, והן שמרו לעצמן את השליטה במרשם. התהליך [עבור הפלסטינים] היה שהיית הולך למשרד הפנים עם הבקשה שלך, והם היו מעבירים אותה אלינו ב[משרד ל]עניינים אזרחיים, ואנחנו היינו אומרים לישראלים, והם היו עונים רק אם הייתה התנגדות ביטחונית.[54]

סמכותה, על-פי ההסכם, של הרשות הפלסטינית להנפיק תעודות זהות חדשות (באישור מוקדם של ישראל) הוגבלה למעשה על-ידי שליטתה של ישראל בפועל בתנועה הפלסטינית אל השטח הפלסטיני הכבוש, החוצה ממנו ובתוכו (בשנת 2005 הסיגה ישראל את מתנחליה ואת כוחות הקרקע שלה מרצועת עזה אבל המשיכה לאחר מכן לשלוט בתנועה לתוך הרצועה והחוצה ממנה, ובכלל זה בגבול מצרים, עד לשנת 2007).[55] העיתונאית עמירה הס תיארה את המצב בכתבה בעיתון "הארץ":

השליטה הישראלית ברישומי משרד הפנים הפלסטיני קשורה בשליטה הישראלית במעברי הגבול ובתנועה הפלסטינית בתוך הגדה. לכן הרשות אינה יכולה לפעול באופן חד-צדדי ולהנפיק לאנשים אלו תעודות זהות : אלו לא יהיו שוות את הנייר שעלי[ו] הודפסו ברגע שחייל ישראלי במחסום או במעבר גבול יבדוק אותן ויגלה שפרטיהן אינם נמצאים במחשב הישראלי.[56]

ב' – ה"הקפאה" הישראלית של מרשם האוכלוסין

בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה, ב-29 בספטמבר 2000, "הקפיא" המִנהל האזרחי את ביצועם של רוב סוגי השינויים במרשם האוכלוסין, והקפאה זו נותרה בתוקפה עד היום. השינוי היחיד שהמנהל ממשיך לבצע באורח סדיר הוא רישום ילדים מתחת לגיל 16 שנולדו להורה פלסטיני שהיה תושב רשום, ורק כאשר הילד נוכח בשטח הפלסטיני הכבוש בעת הגשת הבקשה לתושבות.[57] המִנהל חדל לטפל בבקשות אחרות.

לדברי איימן קנדיל, הַפָּקיד במשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית המופקד על הטיפול במרשם האוכלוסין, ישראל לא סיפקה לרשות הפלסטינית או לאנשים הנוגעים בדבר הודעה מוקדמת על מדיניות ההקפאה שלה. תחת זאת המנהל פשוט הפסיק לקבל לידיו, או להכיר בכך שקיבל לידיו, מקרים שהעבירה לו הרשות הפלסטינית הנוגעים לאיחוד משפחות, שינוי כתובות של פלסטינים שעברו מרצועת עזה לגדה המערבית וקטגוריות אחרות שנכללו בהסכם הביניים, כגון "אשרות כניסה לזרים העובדים בגדה המערבית עבור ארגונים לא ממשלתיים או עבור הרשות הפלסטינית ובקשות ממשקיעים ממדינות אחרות שהיו אמורים לקבל אשרות כניסה כיוון שעמדו להגיע לשטח הפלסטיני הכבוש לצרכים עסקיים". [58]

בשנת 2007 התחייבה ישראל, כמחווה פוליטית, לטפל במכסה של 50 אלף בקשות לתושבות שהוגשו על-ידי פלסטינים הרשומים כתושבים עבור הוריהם, ילדיהם או בני זוגם שאינם רשומים (על-פי הליך הקרוי "איחוד משפחות"); ישראל טיפלה בכ-33 אלף בקשות. בדומה לכך התחייבה ישראל בשנת 2011 לטפל ב-5,000 בקשות שהגישו פלסטינים לשנות את כתובתם הרשומה מרצועת עזה לגדה המערבית, כיוון שישראל הגדירה אותם כאנשים המתגוררים בגדה המערבית שלא כחוק.

אין די בצעדים חיוביים אלה כדי לתקן את מצבם של הפלסטינים שנפגעו מסירובה של ישראל, במשך למעלה מ-11 שנה, לשנות או לעדכן את מרשם האוכלוסין באורח סדיר. ה"הקפאה", ששמה קץ להליך איחוד המשפחות, שללה את האמצעי היחיד שעמד לרשות פלסטינים הרשומים כתושבים לחיות עם משפחותיהם באופן שישראל תחשיב לחוקי. ה"הקפאה" גם חסמה את הדרך היחידה שעמדה לרשות פלסטינים שגרו בגדה המערבית אך היו רשומים כתושבי רצועת עזה לשנות את כתובתם. בכל עת שבה הם רוצים לעבור במחסום בגדה המערבית או לנסוע לחו"ל, נשקפת הן ל"עזתים" והן לפלסטינים שאינם רשומים או לבני משפחתם סכנה כי כוחות הביטחון הישראליים יטרידו אותם, יעצרו אותם, יגרשו אותם לחו"ל, יעבירו אותם בכפייה לרצועת עזה או יאסרו עליהם לשוב ולהיכנס לשטח הפלסטיני הכבוש. מדיניות ה"הקפאה" הישראלית פיצלה משפחות והגבילה באורח בלתי חוקי את חופש התנועה של פלסטינים ואת זכותם לעבודה, ללימודים ולטיפול רפואי וכן זכויות רבות נוספות התלויות ביכולתם לנוע ממקום למקום.

הקפאת ההליכים לשינוי כתובת ו"שהייה בלתי חוקית" בגדה המערבית

ישראל רושמת את כתובותיהם של תושבים פלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש, ותעודות הזהות שלהם מציינות אם הם תושבי הגדה המערבית או רצועת עזה. צו צבאי מס' 297 משנת 1969, שנותר בתוקף עד שנת 1995, חייב תושבים בשטח הפלסטיני הכבוש ליידע את הצבא הישראלי על שינויים בכתובתם בתוך שלושים יום. [59] הסכם הביניים משנת 1995 העניק לצד הפלסטיני את הזכות לשנות את כתובתם הרשומה של תושבים פלסטינים. [60] אולם, מאז שנת 2000 ישראל מסרבת לתעד את רוב שינויי הכתובת במרשם האוכלוסין. בכך, ישראל מונעת מפלסטינים שעברו מרצועת עזה לגדה המערבית לשנות את כתובתם ולפיכך הופכת את נוכחותם בגדה המערבית לבלתי חוקית. [61] בעקבות זאת טענו הרשויות הישראליות כי פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה אך גרים בגדה המערבית שוהים בה באופן בלתי חוקי.

לפי הערכת הצבא הישראלי, ייתכן כי כ-35 אלף פלסטינים שכתובתם הרשומה ברצועת עזה שוהים כיום בגדה המערבית באורח "בלתי חוקי". [62] מרישומי הצבא הישראלי עולה כי לפני האינתיפאדה השנייה הגיעו לגדה המערבית 935 תושבים מרצועת עזה באמצעות היתרי כניסה פרטניים, ונותרו בשטחה. כמו כן, עולה מרישומי הצבא כי 7,919 פלסטינים נוספים, תושבי רצועת עזה, נכנסו לגדה המערבית במסגרת הליך "המעבר הבטוח", ונותרו בשטחה לאחר מכן. [63] בנוסף, על-פי נתוני הצבא הישראלי, החל משלהי שנת 2000 ועד לחודש אפריל 2010 השתמשו 23,348 תושבים מרצועת עזה בהיתרי מעבר אישיים כדי להגיע לגדה המערבית, ונותרו בשטחה. [64] אפילו פלסטינים שנולדו בגדה המערבית נחשבים לשוהים בלתי חוקיים באזור זה אם הוריהם רשומים כתושבי רצועת עזה: על-פי הצבא, "2,479 פלסטינים שנולדו באיו"ש, רשומים כתושבי רצועת עזה". [65]

החל בשנת 2003 עצרו הרשויות הישראליות פלסטינים מסוימים והעבירו אותם בכפייה לרצועת עזה על סמך העובדה שכתובתם הרשומה הייתה באזור זה. עם אנשים אלה נמנו בעלי בתים, משפחות ומשרות בגדה המערבית. [66] הרשויות הישראליות הצהירו כי מעשי הגירוש בוצעו משום שפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה אינם מורשים לשהות בגדה המערבית, אלא אם כן יש ברשותם היתרים מיוחדים (למשל, היתרים זמניים לצורך טיפול בבתי חולים). ארגונים ישראליים לזכויות האדם טענו כי המדיניות הישראלית מאז שנת 2000 יצרה "דרך חד-כיוונית" מהגדה המערבית לרצועת עזה, וציטטו הצעות של רשויות הצבא הישראלי בכמה מקרים להעניק לתושבים בגדה המערבית "היתר חד-פעמי וחד-כיווני לעזה" אם יבטיחו להישאר שם או לחתום על התחייבות שלא לנסות לחזור לגדה המערבית, בתמורה להיתר לנסוע לרצועת עזה; במקרים כאלה היו הרשויות הישראליות מוכנות לשנות את כתובתו של המבקש מהגדה המערבית לרצועת עזה. [67] בין השנים 2004 ו-2010 גירשה ישראל 94 פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה, אך ככל הנראה לא העבירה איש בכיוון ההפוך. [68] ארגונים ישראליים לזכויות האדם הצביעו על מגמה דומה בקומץ המקרים שבהם הרשויות בישראל טיפלו בבקשות של פלסטינים לשינויי כתובת מרצועת עזה לגדה המערבית מאז "הוקפא" הטיפול בשינויים כאלה בשנת 2000. בין שנת 2002 לחודש מאי 2010 אישרה ישראל 388 בקשות של תושבי רצועת עזה לשנות את כתובתם הרשומה לגדה המערבית ו-629 בקשות של תושבי הגדה המערבית לשנות את כתובתם לרצועת עזה. [69]

ישראל גורסת כי מאז ומתמיד דרשה היתר צבאי מפלסטינים הרוצים להיכנס לגדה המערבית או לשהות בה – לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה וגם לאחר מכן – וזאת, מכוח צו צבאי משנת 1967 המכריז על הגדה המערבית כשטח סגור שכל אדם נדרש להיתר כדי להיכנס אליו ולשהות בו. [70] לדברי פרקליטות המדינה, "סמכות זו נותרה בידי ישראל אף לאחר העברת הסמכויות האזרחיות לידי הצד הפלסטיני" בהסכם הביניים משנת 1995, והמדינה פשוט הסכימה לטפל בבקשות של פלסטינים לשינוי כתובת עד לחודש ספטמבר 2000; אז "הוחלט שלא לטפל, ככלל, בבקשות להעתקת מגורים דרך קבע בין האזורים". [71] פרקליטות המדינה דחקה שוב ושוב בבתי משפט מקומיים שלא לפסוק בעניינים הנוגעים לתושבות של אנשים הרשומים כתושבי רצועת עזה בגדה המערבית בטענה שמדובר בסוגיה פוליטית הנוגעת ליחסי החוץ בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. [72]

כפי שנידון לעיל, הסכם הביניים קובע כי הצד הפלסטיני צריך רק ליידע את הצד הישראלי על שינויי כתובת בדיעבד; צווי הצבא הישראלי שאיגדו את הוראות הסכם הביניים לא הכילו שום הוראות המסמיכות את הצבא לגרש פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה בגין אי-עדכון "מקום מגורים". ארגונים ישראליים לזכויות האדם טענו לפיכך שצווים צבאיים שהוצאו בשלב מאוחר יותר ואשר מתירים ביצוע מעשי גירוש כאלה הם שרירותיים במסגרת החוק הישראלי המקומי, בנוסף לכך שהם מפרים את חובתה של ישראל על-פי דיני הכיבוש לכבד את זכויות האדם של הפלסטינים.

ארגונים ישראליים לזכויות האדם עתרו לבג"ץ נגד השינוי במדיניות, בטענה כי אין לצבא סמכות לשלול מפלסטינים הגרים ברצועת עזה את הזכות לגור בגדה המערבית או "לגרש" מהגדה לרצועה פלסטינים שכתובתם הרשומה היא עזה. [73] הארגונים טענו כי מדיניות זו הופכת בדיעבד פלסטינים רבים ל"שוהים בלתי חוקיים" אף כי נכנסו לגדה המערבית כחוק, ובכלל זה אלפי האנשים שהשתמשו בהליך "המעבר הפתוח" בשנים 1999 ו-2000, שהצבא הישראלי הנפיק להם היתרים לעבור דרך ישראל אך לא הנפיק היתרים נפרדים למגורים בגדה המערבית ואף לא דרש מהם להצטייד בהיתרים כאלה. לדברי הצבא, "אין לתושבי עזה 'פטור' מהחובה לקבל היתרי כניסה לאיו"ש והיתרים לשהייה בו [...] מי שנכנס לאזור לפני שנת 2000 נדרש לחזור לביתו בעזה עם ביטול המעבר הבטוח". [74]

בג"ץ קבע כי בנסיבות מסוימות, וכאשר הדבר מלווה בהגנות פרוצדוראליות כגון שימוע, הצבא רשאי "לתחום מקום מגורים" של פלסטיני מהגדה המערבית לרצועת עזה, ולכפות בכך על אדם זה לעבור לרצועה, כאמצעי "מניעה" הנחוץ לצורכי ביטחון. [75] בהתאם לנוהל זה, על המפקד הצבאי של הגדה המערבית להוציא "צו תיחום מגורים" המודיע לאנשים המיועדים לגירוש על הכוונה להרחיקם, כדי לאפשר לכל אחד מהם לערער על ההחלטה בפני ועדת ערר צבאית ולעתור לבית המשפט. [76]

עם זאת, בניגוד לגירוש מטעמי ביטחון, הצבא לא הוציא צו "תיחום מגורים" ולא נתן התראה מוקדמת בדרך כלשהי לאף אחד מהפלסטינים שגירש בגין שהייה בלתי חוקית בגדה המערבית. [77] בשונה מיחידים שהוגדרו כסיכון ביטחוני, פלסטינים שלא הצליחו לשנות את כתובתם מרצועת עזה לגדה המערבית גורשו ללא הליך משפטי. [78] בתגובה פסק בג"ץ כי "ראוי" שהצבא יפעל ליצירת מנגנון של ביקורת שיפוטית צבאית, "לפי כללים בהירים ומוגדרים", לפלסטינים עצורים לפני גירושם. [79]

עקב כך, לדברי פרקליטות המדינה, פרסם הצבא הישראלי שני צווים שנכנסו לתוקף בחודש אפריל 2010. צו מספר 1649 מקים ועדת שיפוט צבאית כדי לבחון מקרים של פלסטינים שהוצא נגדם צו גירוש, סוג של הליך שיפוטי שלא היה קיים מכוח צווים צבאיים קודמים. [80] הצו קובע כי הצבא חייב להביא את עניינו של העציר בפני ועדה של שופטים צבאיים בתוך שמונה ימים, אך גם כי הצבא יכול לגרש את העציר בתוך 72 שעות. הצבא קבע כי "בכוונת[ו]" ליידע את האדם המיועד לגירוש על זכויותיו בתוך 72 שעות אלה, ובכלל זה על הזכות כי תימסר הודעה על החזקתו במשמורת לאדם קרוב לו, ועל הזכות לפנות לוועדה הצבאית כדי שזו תבחן את צו הגירוש שהוצא נגדו. [81] לפני כניסתו של צו זה לתוקף גירשה ישראל כמה פלסטינים לרצועה מיד עם מעצרם מבלי להחזיקם למשך 72 שעות. [82]

בעוד צו מס' 1649 יוצר ערכאה של דיון משפטי, נראה כי צו מס' 1650, שנלווה אליו, מגדיל באורח דרמטי את מספר הפלסטינים שניתן לגרש. [83] על-פי צו מס' 1650, כל אדם שנכנס לגדה המערבית "שלא כדין" או "ששוהה באזור [הגדה המערבית] ושאין בידו היתר כדין" נחשב ל"מסתנן" שניתן לכלוא ולגרש. [84] לאחר מכן הכריז הצבא כי כל אדם שאינו מחזיק בהיתר צבאי לגור בגדה המערבית ייחשב לשוהה "בלתי חוקי". [85] כפי שנדון לעיל, הצבא מעריך כי כ-35 אלף פלסטינים מרצועת עזה גרים כיום בגדה המערבית; הצו הצבאי החדש הופך אותם למסתננים, הנחשבים לעבריינים, על אף שהם רשומים כתושבי השטח הפלסטיני הכבוש. [86] לארגון Human Rights Watch לא ידוע על כך שהצבא הישראלי העמיד פלסטיני כלשהו לדין או העביר פלסטיני כלשהו בכפייה מכוח צו מס' 1650. לפני שנכנס הצו לתוקף הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי למדינה יש סמכות לגרש כל אדם השוהה "שלא כדין" בגדה המערבית, וכי למרות זאת המדיניות הכללית היא שלא לגרש "עזתים" שעברו לגדה המערבית לפני שנת 2000. [87]

במקרים קודמים הצדיקה ישראל העברה בכפייה של פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה בטענה שהשטח הפלסטיני הכבוש הוא "יחידה טריטוריאלית אחת" וכי העברתם בכפייה אינה אלא "תיחום מקום המגורים" שלהם בתוך השטח הפלסטיני הכבוש בשל צורכי ביטחון, אמצעי המותר על-פי אמנות ג'נבה, ולא "גירוש" שלהם, שאמנות ג'נבה אוסרות עליו, ומגדירות אותו כפשע מלחמה. [88]

העברה בכפייה של פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה תעלה בקנה אחד עם מחויבויותיה של ישראל בתחום זכויות האדם רק במקרים שבהם הרשויות הישראליות יציגו ראיות לכך שהאדם המיועד לגירוש מהווה איום ביטחוני ברור, כי העברה בכפייה לרצועת עזה תסלק את האיום וכי העברה בכפייה נחוצה לחלוטין, וכל זאת רק בתנאי שהרשויות יאזנו את הצורך בהעברה מול הפגיעה בזכויותיו של האדם, כגון הזכות למשפחה. ישראל תהיה מחויבת לאפשר לאנשים כאלה לראות את הראיות נגדם, לערער עליהן ולהציג ראיות משלהם.

בג"ץ נמנע מביטול החלטת הצבא לגרש אנשים מהגדה המערבית לרצועת עזה גם כאשר הצבא לא טען כי נשקף מהם איום כלשהו וכאשר הם גורשו מבלי שזכו לדיון משפטי או להליך הוגן אחר כלשהו. לדוגמה, בשנת 2009 הצבא הישראלי כיסה את עיניה של בּרלַנטי עזאם, סטודנטית באוניברסיטת בית לחם, כפת את ידיה וגירש אותה, חודשיים לפני בחינות הסיום שלה, אך ורק על סמך הטענה כי היא "שהתה שלא כדין" בגדה המערבית. פרקליטות המדינה לא הציגה כל ראיות לכך שברלנטי מהווה איום ביטחוני, ולא טענה אלא שהיא "שוהה שלא כדין" בגדה המערבית כיוון שאין בידה היתר תקף "לשהייה" בגדה המערבית. הרשויות הישראליות דחו את בקשתה של עזאם להיתר ללמוד באוניברסיטה בגדה, ובשנת 2005 היא נכנסה כחוק באמצעות היתר שהונפק לצורכי פולחן דתי; לאחר מכן דחה הצבא את בקשותיה החוזרות ונשנות לשנות את כתובתה מרצועת עזה לגדה המערבית. בית המשפט דחה את עתירתה כי יותר לה לשוב לגדה המערבית כדי להשלים את לימודיה בטענה כי ניצלה לרעה את ההיתר שניתן לה בשנת 2005. [89]

הצבא החל לראשונה להנפיק "היתרי שהייה" בגדה המערבית לפלסטינים תושבי רצועת עזה בחודש נובמבר 2007. [90] כפי שעולה מהמקרה של ברלנטי עזאם, ישראל אינה סבורה כי הזכות לחינוך מחייבת אותה להנפיק לפלסטינים מרצועת עזה היתרים לשהות בגדה המערבית לצורך לימודים. הצבא הישראלי טען כי "אוניברסיטאות יו"ש משמשות 'חממות' [...] לגידול מְפַגעים", וכי פלסטינים מרצועת עזה הלומדים בהן עלולים להפוך למסוכנים אפילו מעולם בעבר לא נקטו פעולה כלשהי נגד ישראל, ובג"ץ קיבל טענה זאת. [91] בית המשפט אמנם הכיר בכך ש"בעולם טוב יותר, בדיקה פרטנית היא המכשיר המשיג תוצאה צודקת יותר", אך בכל זאת קיבל את הטענה שלפיה אם הצבא יסנן באופן פרטני פלסטינים המבקשים להגיע מהגדה המערבית לרצועת עזה לצרכים חינוכיים במקום המדיניות הנוכחית של סירוב גורף להנפיק היתרים לצורכי חינוך, הרי שהדבר יוביל להתקפות נוספות נגד ישראלים. [92] בדומה לכך, על-פי המדיניות הישראלית כפי שנקבעה בידי סגן שר הביטחון, "קשרי משפחה, כשלעצמם, אינם עולים כדי נימוק הומניטארי המצדיק השתקעות" של תושבי רצועת עזה בגדה המערבית. [93] הטעם הביטחוני, הנרחב באורח יוצא דופן, לשלילת זכותם של תושבי רצועת עזה לנסוע לגדה המערבית כדי ללמוד או פשוט כדי לבקר אצל בני משפחה מפר את חובותיה של ישראל בתחום זכויות האדם, אף כי מותר להפר חובות אלה רק על-פי דרישות ביטחוניות ספציפיות ביותר שניתן להחילן באורח פרטני.

נכון להיום, על-פי הצבא הישראלי, הזכאים היחידים להגיש בקשה ל"היתר שהייה" זמני בגדה המערבית הם פלסטינים נשואים שהנם הורים לילדים, שיכולים להוכיח כי נכחו בגדה המערבית במשך שמונה השנים האחרונות ברציפות ואשר עוברים בדיקה ביטחונית ובדיקה של המשטרה ומספקים סיבות "הומניטאריות". [94] פלסטינים המבקשים לקבל "היתר שהייה" חייבים להצטייד מראש בהיתר ישראלי המכונה "תיאום" ובתעודת "היעדר התנגדות" מהרשויות הירדניות בטרם יורשו לצאת מהגדה המערבית (ר' להלן).

מדיניות הצבא הישראלי ביחס לחריגים להקפאת שינויי הכתובות מרצועת עזה לגדה המערבית היא מחמירה במיוחד. על-פי המדיניות הישראלית, פלסטינים משלוש קבוצות זכאים לשנות את כתובתם מרצועת עזה לגדה המערבית:

א) תושב עזה, אשר סובל ממצב רפואי מתמשך (כרוני) המחייב מתן סעד של בן המשפחה שהינו תושב איו"ש, ואין בן משפחה אחר (לאו דווקא מקרבה ראשונה) שהנו תושב עזה, שיכול לסעוד את החולה.

ב) קטין תושב עזה שטרם מלאו לו 16 שנים אשר אחד מהוריו, תושב עזה, נפטר, וההורה השני הנו תושב איו"ש, ואין קרוב משפחה אחר שהנו תושב עזה, אשר יכול לקחת את הקטין תחת חסותו. במידת הצורך, ייבחן טיב והיקף הקשר הקיים עם ההורה תושב איו"ש ביחס למידת, טיב והיקף הקשר עם קרובי משפחה אחרים בעזה.

ג) קשיש (מעיל גיל 65) תושב עזה במצב סיעודי המחייב טיפול והשגחה של קרוב משפחה, תושב איו"ש, מדרגת קרבה ראשונה, ואין בן משפחה אחר שהינו תושב עזה, היכול לסעוד אותו. במידת הצורך, ייבחן טיב והיקף הקשר הקיים עם קרוב המשפחה תושב איו"ש ביחס לטיב והיקף הקשר עם קרובי משפחה אחרים בעיר עזה. [95]

ב-4 בפברואר הכריזו נציג הרביעייה הבינלאומית טוני בלייר וממשלת ישראל, במסגרת חבילת מחוות לרצועת עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים, כי ישראל "הסכימה להתיר ל-5,000 תושבים בגדה המערבית המחזיקים נכון לעתה תעודות זהות של רצועת עזה לשנות את כתובתם לצורכי תעודת הזהות לגדה המערבית". [96]

איימן קנדיל, הַפָּקיד הרשמי במשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, אמר לארגון Human Rights Watch :

ניסינו ליידע אנשים כמה שיותר על הצעד הזה, אבל קיבלנו קצת פחות מ-4,000 שמות, לא 5,000. כל [האנשים] ברשימה שלנו היו כמובן בני יותר מ-16. אז [המשרד ל]עניינים אזרחיים הגיש לישראלים את כל השמות, כ-4,000 במספר, ואז ב-6 באפריל הם אמרו לנו שהם אישרו את שינוי הכתובת עבור 298 שמות. [97]

לדברי קנדיל, לא היו שום קריטריונים ברורים לעין שלפיהם אושרו השמות, והצד הישראלי לא העביר שום התנגדות לאף שם. ב-2 באוגוסט פרסם העיתון הפלסטיני היומי "מען" את שמותיהם של 1,956 פלסטינים ששינוי הכתובת שלהם מרצועת עזה לגדה המערבית אושר. [98] אמות המידה לבחירת השמות שאושרו לא פורסמו.

לפי נתוני ארגון גישה, שעקב אחר התהליך, עד לסוף חודש אוקטובר 2011 בחנה ישראל כ-2,775 בקשות מתוך 3,700 בקשות סך הכול שהוגשו על-ידי הצד הפלסטיני. [99]

חלק מהפלסטינים שכתובתם הרשומה היא ברצועת עזה קיבלו "היתרי שהייה" בגדה המערבית למשך שלושה או חמישה חודשים, שניתן לחדשם. בעזרת היתרים אלה, שהצבא הישראלי החל להנפיק בשנת 2007, יש ביכולתם לעבור במחסומים הרבים המוצבים בגדה המערבית (הצבא הישראלי מחזיק מחסומים קבועים בנקודות מעבר בין הגדה המערבית לישראל, כמו-גם בתוך הגדה המערבית, ובייחוד במעברים במכשול ההפרדה סביב ירושלים ובמקומות אחרים לאורך המכשול, על דרכים המובילות להתנחלויות ובמקומות אחרים ב"אזור סי", שבו שמרה לעצמה ישראל את השליטה המלאה. אזור סי הוא שטח רציף, ופלסטינים חייבים לחצות אותו כדי לעבור בין כל צמד ערים בשטח הכבוש, כמו-גם בין עיירות וכפרים רבים. ההתנחלויות הישראליות נמצאות ב"אזור סי"). [100] עם זאת, פלסטינים רבים אמרו כי הם עדיין נמנעים ככל האפשר מנסיעה בשטחי הגדה. כפי שתיאר זאת גבר פלסטיני, "באופן כללי, אני לא מסתובב כל כך הרבה כדי להימנע מחיכוך כלשהו במחסומים עם החיילים, שיכולים לעכב אותך לחצי שעה או יותר כשהם רואים שאתה מעזה, ובודקים את הרישומים שלהם או פשוט עושים לך חיים קשים". [101] אנשים המחזיקים בהיתרים רשאים גם לצאת את הגדה המערבית ולשוב ולהיכנס אליה, דרך גשר אלנבי שעל גבול ירדן, אם קיבלו מראש מהצבא הישראלי היתר, המכונה "תיאום", ואשר יתואר להלן.

כמה פלסטינים הגרים בגדה המערבית תיארו תקופות שונות שבהן הרשויות הישראליות הפסיקו לגמרי לחדש "היתרי שהייה", באורח זמני – למשך ארבעה חודשים בשנת 2008, לדברי אדם אחד, ולמשך שישה חודשים לפי אדם אחר. [102] לדבריהם, במהלך תקופות אלה הם נמנעו מנסיעה בתוך הגדה המערבית או מניסיון לצאת משטחה.

כאשר אנשים המחזיקים בהיתרי שהייה מבקשים לצאת לירדן, המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית יוצר קשר עם משרד המִנהל האזרחי הישראלי שבמעבר ארז, בגבולה הצפוני של רצועת עזה, כדי לבקש עבורם "תיאום" שיאפשר להם לצאת מהגדה המערבית דרך גשר אלנבי. [103]

תושבי רצועת עזה הגרים בגדה המערבית תיארו בעיות שיטתיות בתהליך התיאום. לדוגמה, רינה עג'רמי, הרשומה כתושבת עזה וחיה בגדה המערבית מאז שנת 2001, אמרה:

הבעיה היא שאנחנו לא יודעים אם קיבלנו את התיאום או לא עד יום לפני היום שבו אנחנו מתכננים לנסוע או אפילו ממש עד יום הנסיעה. אנחנו מגישים קודם כול בקשה לתיאום, ואז אנחנו דואגים לקבל את האשרה הנחוצה [ליעד הזר שאליו מתכוונים לנסוע], ואז אנחנו קונים את כרטיס הטיסה, אבל השאלה אם נוכל באמת לצאת או לא תלויה בשאלה אם נקבל תיאום. בתיאום אין שום דבר כתוב, שום נייר. [משרד] התיאום של הרשות פשוט אומר לך בטלפון מה שהישראלים אמרו להם, ואם מונעים ממך תיאום אין שום הסבר. הם פשוט אומרים שהיו "סיבות ביטחוניות". [104]

לדברי האנשים שארגון Human Rights Watch ראיין, במקרים שבהם ישראל מסרבת להסדיר "תיאום" פלסטינים מקבלים על כך הודעה רק כמה ימים או שעות לפני שהיו אמורים לעזוב, ועד אז בדרך כלל כבר מאוחר מדי לשנות את תכניות הנסיעה שלהם. רבים סיפרו כי החמיצו פגישות עסקים או מפגשים אחרים בחו"ל, וכן כי איבדו את כרטיסי הטיסה שלהם, כיוון שהישראלים מנעו מהם אישור. אדם אחד אמר כי הגיש בקשה לצאת מהגדה המערבית עשר פעמים, וקיבל אישור רק פעם אחת. [105]

פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה חייבים גם לקבל תעודת "היעדר התנגדות" מהרשויות הירדניות כדי להיכנס לירדן. [106] ופאא עבד א-רחמאן היא פלסטינית הרשומה כתושבת רצועת עזה שלא הצליחה לשנות את כתובתה לגדה המערבית באופן שישקף את העובדה שהיא גרה ברמאללה. עבד א-רחמאן אמרה לארגון Human Rights Watch כי "בנוסף לתיאום, אתה צריך לקבל תעודת היעדר התנגדות חודש מראש מהצד הירדני".

"באלנבי הירדנים לפעמים לוקחים את הדרכון שלך ואומרים לך ללכת ולהיפגש עם המוח'אבראת [סוכנות המודיעין]. כשאתה חוזר מהנסיעה שלך, הם בדרך כלל לוקחים את הדרכון שלך בשדה התעופה בעמאן ואומרים לך שאתה צריך לקבל אותו בחזרה במפקדת המודיעין. [107]

אותן הגבלות עצמן חלות גם על פלסטינים המבקשים לשוב לגדה המערבית ממקומות אחרים דרך ירדן: כדי להיכנס לירדן (לרוב דרך שדה התעופה של עמאן) עליהם לקבל תעודת "היעדר התנגדות" מהרשויות הירדניות ולנסוע לגשר אלנבי, והצבא הישראלי חייב להסדיר עבורם "תיאום" כדי שיוכלו להיכנס לגדה המערבית. עומר עוואדאללה, יליד רצועת עזה ועובד משרד החוץ של הרשות הפלסטינית, שב מחו"ל בחודש יוני 2009 כדי לקבל על עצמו משרה בגדה המערבית, אך נאלץ להישאר בירדן למשך ארבעה חודשים עד שישראל תיאמה את כניסתו מחדש. [108]

הליכי המנהל האזרחי של ישראל מציבים קושי נוסף במקרים שבהם אחד ההורים רשום כתושב הגדה המערבית אך השני רשום כתושב רצועת עזה או שאינו רשום כלל כתושב השטח הפלסטיני הכבוש. במקרים כאלה הרשויות הישראליות "רושמות" כמה מילדי הזוג בתעודת הזהות של אחד ההורים וילדים אחרים בתיקו של ההורה השני. למשל, חוסם מר'ארי בן ה-45, משכונת א-רימאל שבעיר עזה, עבר עם משפחתו לרמאללה מיד לאחר שחמאס השתלט על הרצועה ב-14 ביוני 2007. [109] מעסיקיו של אל-מר'ארי קיבלו עבורו לבסוף "היתר שהייה" בגדה המערבית, בשלהי שנת 2010. לדבריו, "הם הגישו בקשות גם בשביל המשפחה שלי, אבל הן נדחו". עקב כך, הרשויות הישראליות רואות באשתו ובילדיו שוהים בלתי חוקיים בגדה המערבית, והם נמנעים מנסיעות שיחייבו אותם לעבור במחסומים פן יעכבו אותם החיילים הישראלים כיוון שאין ביכולתם להציג ראיות לחוקיות נוכחותם בגדה.

שאר המשפחה שלי לא נוסעת [בתוך הגדה המערבית] כי אין להם היתרים. יש לנו בני דודים בחברון וביריחו, אבל אנחנו מבקרים אותם רק לעתים רחוקות. אנחנו זרים בתוך הארץ שלנו עצמנו. אני לא יכול לתת לבן שלי, בן ה-17, לצאת לשום טיול שמחייב אותו לעבור במחסומים.

בשלב מסוים, ככל הנראה לאחר שנת 2005, הפסיקה הרשות הפלסטינית לחלוטין לקבל מפלסטינים בקשות ולהעביר עדכונים למרשם האוכלוסין ובקשות למנהל האזרחי של ישראל, כיוון שהמנהל האזרחי סירב לאשר את קבלתן. ארגון Human Rights Watch שוחח עם כמה וכמה פלסטינים שמתחו ביקורת על טיפולה של הרשות הפלסטינית בסוגיה. גורם רשמי במשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, הגר בעצמו בגדה המערבית אף כי הוא רשום כתושב רצועת עזה, אישר כי למשך תקופה מסוימת סירב המשרד לעניינים אזרחיים לקבל לידיו בקשות, אך העניק יחס מועדף לעובדי הרשות הפלסטינית בכך שהמשיך לשמור את תיקי הבקשות שלהם, למקרה שישראל "תפשיר" את מרשם האוכלוסין. [110]

בחודש דצמבר 2010 הורה בית המשפט הפלסטיני העליון לרשות הפלסטינית לחדש את קבלת הבקשות של פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה אך גרים בגדה המערבית לעדכן את כתובתם וליידע את ישראל על בקשות אלה; הרשות הפלסטינית צייתה להוראה זו. [111] בית המשפט הכריע לטובת איהאב אל-אשקר, פלסטיני הגר בגדה המערבית ורשום כתושב רצועת עזה. אל-אשקר אמר לארגון Human Rights Watch כי בעבר שכר עורכי דין ישראלים וניסה שש פעמים, ללא הצלחה, לשכנע את המנהל האזרחי לשנות את כתובתו לגדה המערבית. אף שהיה מודע לכך שההליך "הוקפא", בשנת 2009 ניסה להגיש בקשה לשינוי כתובת למשרד הפנים של הרשות הפלסטינית, אך המשרד "סירב אפילו לאפשר לי להגיש בקשה". [112]

בנוסף, לדברי ארגונים פלסטיניים לזכויות האדם, הרשות הפלסטינית נושאת באחריות לעיכוב ושלילה של בקשות לדרכונים של תושבי רצועת עזה, בין היתר מ"סיבות ביטחוניות" לא מוצדקות. [113] לאחר שחמאס השתלט על הרצועה בחודש יוני 2007, העבירה הרשות הפלסטינית מרצועת עזה לגדה המערבית את משרדיה הנוגעים למרשם האוכלוסין, ובכלל זה את האחריות להדפסת דרכונים. לדברי הנציבות הפלסטינית העצמאית לזכויות האזרח – נציבות התלונות הרשמית של הרשות הפלסטינית, שלה משרדים הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה – הרשות לא שלחה דרכונים ריקים כלשהם לרצועה מאז חודש נובמבר 2008, ומדיניות זו פוגעת בפלסטינים הזקוקים לטיפול רפואי בחו"ל, "סטודנטים הלומדים בחו"ל", ו"אלפי אנשים" שתוקף דרכונם פג. [114] ברצועת עזה לא ניתן להדפיס דרכונים, והבקשות לחידוש דרכונים מטופלות ברמאללה. [115]

הקפאת ההליכים לאיחוד משפחות

הדרך היחידה של רוב הפלסטינים שאינם רשומים כתושבי הגדה המערבית או רצועת עזה לקבל זכויות של תושבות המוכרות על-ידי ישראל היא שקרובי משפחה מדרגה ראשונה (בני זוג, הורים, ילדים או אחים משני המינים) יגישו עבורם בקשה במסגרת ההליך המכונה "איחוד משפחות". עם הנזקקים להליך זה כדי לקבל מעמד תושבות נמנים כל הפלסטינים הלא רשומים מעל גיל 16, בני זוג זרים של פלסטינים ואחרים.

כאשר ישראל הקפיאה את מרשם האוכלוסין לאחר ספטמבר 2000, היא סירבה גם לקבל בקשות של פלסטינים לאיחוד משפחות. עקב כך, לפלסטינים רבים שלהם קרובי משפחה מדרגה ראשונה מחוץ לשטח הפלסטיני הכבוש לא הייתה אפשרות לקבל עבורם מעמד תושבות מוכר במשך למעלה מעשור. [116]

הרשויות הישראליות לא ציינו שיקולים ביטחוניים ספציפיים בעת שדחו בקשות לאיחוד משפחות בהתאם למדיניות ההקפאה; הן פשוט הפסיקו לטפל בבקשות כאלה. מדיניות זו מפרה את זכותם של פלסטינים לחיי משפחה; במקרים שבהם ישראל הדירה או מחקה פלסטינים באורח שרירותי ממרשם האוכלוסין, המדיניות מפרה את זכותם לאפשרות להיכנס אל השטח הכבוש ולצאת ממנו. [117]

זמן קצר לאחר ראשיתה של מדיניות ההקפאה הסכימה ישראל לטפל במספר מצומצם של בקשות לאיחוד משפחות שהוגדרו כבקשות "הומניטאריות חריגות". אולם, מבחינה של מקרים רלוונטיים שערך "בצלם" עולה כי ישראל "נמנעה [...] בעקביות מציון הקריטריונים שלפיהם היא מגדירה מקרים מסוימים באופן כזה". [118]

משרד הרשות הפלסטינית לעניינים אזרחיים העריך כי החל בפרוץ האינתיפאדה הראשונה ועד לחודש אוגוסט 2005 הוא העביר לישראל למעלה מ-120 אלף בקשות לאיחוד משפחות שבהן הרשויות הישראליות לא טיפלו. [119] סקר שנערך בחודש אוקטובר 2005 בהזמנת ארגון בצלם העלה כי ל-17.2% מהתושבים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה יש לפחות קרוב משפחה אחד מדרגה ראשונה שאינו רשום במרשם האוכלוסין; ב-78.4% מהמקרים הללו הוגשה לרשויות הישראליות בקשה לאיחוד משפחות אך זו טרם טופלה. [120]

ארגונים ישראליים לזכויות האדם עתרו לבג"ץ וביקשו כי תופסק מדיניות ההקפאה של ההליכים לאיחוד משפחות בטענה כי מדיניות זו מפרה את הזכות לחיי משפחה. בעתירה שנדונה בבג"ץ בשנת 2006 ונגעה לאיסור דומה שהקפיא את יכולתם של פלסטינים אזרחי ישראל לבקש איחוד משפחות עם בני זוג מהשטח הפלסטיני הכבוש גרסו רוב השופטים כי לכל אדם עומדת הזכות החוקתית לחיי משפחה "מבחינת מיקומו הגיאוגרפי של התא המשפחתי, אותו הם בחרו לעצמם", אך דחו את העתירה נגד האיסור תוך שהם מסתמכים על שיקולי ביטחון. [121]

על סמך בחינה של "עשרות בקשות בתחום התושבות בגדה המערבית" מצא ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" כי מאז ראשיתה של מדיניות ההקפאה של הרשויות הישראליות "נמנעה ישראל במקרים ספציפיים מפירוט הסכנה הנשקפת מאישור הבקשה שהוגשה" לאיחוד משפחות. [122] תחת זאת, נתלתה פרקליטות המדינה, ב"פרוץ האירועים בחודש ספטמבר 2000" וב"נתק שחל במערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית" כעילות מספיקות למדיניות שלפיה "לא מטופלות על-ידי הצד הישראלי בקשות לאיחוד משפחות". [123] אולם, לדברי הצבא הישראלי, עד לחודש יוני 2007 היחסים השתפרו באורח משמעותי לאחר שפתח הקים ממשלת חירום פלסטינית בגדה המערבית בתגובה להשתלטות חמאס על רצועת עזה.

עם הקמת הממשלה הפלסטינית החדשה, חודשו והתהדקו קשרי העבודה בין המנהל האזרחי ביהודה ושומרון לבין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים באזור, הן בתחום האזרחי והן בתחום הביטחוני, קשרי עבודה שממשיכים להתקיים לטובת פיתוח האזור, מתן מענה לאוכלוסייה הפלסטינית בתחומים האזרחיים השונים וכן תיאום בין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לצה"ל. [124]

כפי שיידון להלן, למעט החריג של מכסה של בקשות לאיחוד משפחות שאושרו בין השנים 2007 ו-2008 ומכסה של בקשות לשינוי כתובת שטופלו בשנת 2011, ישראל המשיכה לאחר שנת 2007 לסרב לבצע שינויים במרשם האוכלוסין.

המדינה אף טענה שמדובר בנושא מדיני הנוגע לקשריה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, וכי אין לבית המשפט סמכות שיפוט בנושא זה. מאוחר יותר הביאה המדינה, כתימוכין נוספים לטענה זו, את החלטה של ישראל לנתק את כל קשריה עם הרשות הפלסטינית לאחר שחמאס זכה בבחירות של שנת 2006 לשלטון בממשלה הפלסטינית, שמשלה בעת ההיא הן על חלקים מהגדה המערבית והן על רצועת עזה. [125] בג"ץ פסק כי לצבא הישראלי יש סמכות מוגבלת להביא בחשבון שיקולים מדיניים בכל הנוגע לאוכלוסייה הפלסטינית בשטח הפלסטיני הכבוש. [126] אולם, בג"ץ דחה כמה עתירות שהוגשו לאחר מכן על-ידי ארגונים לזכויות האדם נגד ההקפאה תוך שהוא מסתמך על "המצב המדיני-ביטחוני השורר באזורנו מאז ספטמבר 2000" כהצדקה מספקת למדיניות הצבא. [127] בג"ץ נמנע מהפעלת סמכות השיפוט שלו במקרים כאלה מבלי לשקול את סוגיית זכויות הפרט המונחות על כף המאזניים:

אין דרכו של בית משפט זה להתערב במדיניות שנוקטת הממשלה על - פי המצב הביטחוני והתפתחות היחסים בין הרשות הפלסטינית למדינת ישראל , באשר לבקשות החזרת תושבות או בקשות איחוד משפחות הנוגעות לאזור . [128]

ארגונים ישראליים לזכויות האדם המשיכו לערער על מדיניות ההקפאה בבית המשפט. עו"ד עידו בלום מהמוקד להגנת הפרט אמר לארגון Human Rights Watch :

בין אפריל ויולי 2007 הגשנו 46 עתירות בשם זוגות פלסטיניים הגרים בגדה המערבית שבהם אחד מבני הזוג רשום והשני לא. ברוב המקרים, בן הזוג [הלא רשום] נכנס בשנות התשעים וגר בגדה המערבית מזה שנים, אבל אחרי ההקפאה לא היה להם שום אפשרות לחדש את רישיון הביקור שלהם.

בית המשפט איחד את ארבע העתירות הראשונות והתייחס אליהן כאל עתירות עקרוניות, ובחודש ספטמבר 2007 הקציב למדינה שישים יום להתייחס "לשאלת אפשרות שינוי המדיניות ביחס לקיום מגע עם הרשויות הפלסטיניות בנושאי מרשם האוכלוסין", בייחוד בכל הנוגע לטיפול בבקשות לאיחוד משפחות עבור זוגות נשואים. [129]

המדינה השיבה כי "הדרג המדיני" החליט להעניק "הקלות" בנושא שבו עוסקת העתירה "כמחווה מדינית ליו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן". [130] הרשויות הישראליות הכריזו כי יקבעו מכסה של בקשות לאיחוד משפחות לאישור. [131] לדברי בלום ה"מחווה" חלה רק במקרים שבהם הן קרובי המשפחה שהגישו את הבקשה והן אלה שעבורם היא הוגשה חיו באותה עת בשטח הפלסטיני הכבוש, ולא במקרים שבהם בן הזוג או הילד שהבקשה הוגשה עבורו חי בחו"ל. [132] יתר על כן, כפי שיפורט להלן, כדי להיות זכאים לאיחוד משפחות, פלסטינים שאינם מחזיקים בדרכונים זרים חייבים היו להיכנס לשטח הפלסטיני הכבוש באורח חוקי באמצעות היתרים שהנפיקה ישראל, אם כי ישראל הפסיקה להנפיק היתרים כאלה בשנת 2000. [133]

מספר הבקשות לאיחוד משפחות שישראל אישרה בעקבות זאת אינו ברור. [134] בחודש אוקטובר 2008 הכריזו הרשויות הישראליות על מכסה של 50 אלף אישורים לאיחוד משפחות. בעת ההיא, לדברי פרקליטות המדינה, הרשות הפלסטינית כבר העבירה 32 אלף בקשות, ומתוכן ישראל כבר אישרה 23 אלף. [135] אולם, מאוחר יותר הצהיר הצבא הישראלי כי עד ל-30 במארס 2011 הוא הציע לטפל ב-23 אלף בקשות, וטען כי למרות זאת "עד לתאריך זה [הוגשו] רק כ-21 אלף איש על-ידי הצד הפלסטיני". [136]

הרשות הפלסטינית סיפקה לארגון Human Rights Watch נתונים שונים, וייתכן שעולה מהם כי המספרים שצוטטו לעיל נוגעים רק לגדה המערבית. לדברי המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, בין החודשים נובמבר 2007 ומארס 2009 אישרה ישראל 20,597 בקשות לאיחוד משפחות של תושבי הגדה המערבית ו-12,308 בקשות של תושבי רצועת עזה, והנפיקה 32,905 תעודות זהות, אך לאחר מכן לא אושרו שום בקשות. [137] לפי מאגר המידע של הרשות הפלסטינית, נכון לחודש מאי 2011, ישראל לא הגיבה על 5,061 בקשות שהגישו פלסטינים מרצועת עזה ואשר הרשות הפלסטינית העבירה לישראל.

כפי שצוין, רק פלסטינים ובני משפחתם שנכנסו לשטח הפלסטיני הכבוש "כחוק" זכאים להיכלל במכסה הישראלית לאיחוד משפחות. כפי שיפורט בחלק הבא, לאחר ספטמבר 2000 הפסיקה ישראל להנפיק "רישיונות ביקור" לפלסטינים שאינם רשומים כתושבים המבקשים להיכנס לשטח זה. ח'ליל פרג', איש המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, אמר לארגון Human Rights Watch :

ישראל פתחה מחדש תיקי איחוד משפחות רק עבור אנשים שנכנסו לשטח באורח חוקי עם רישיונות ביקור ואשר הגישו לאחר מכן בקשות [לרישום] באמצעות איחוד משפחות. עד עכשיו ישראל קיבלה בקשות רק מאנשים אלה, וישנן 5,061 בקשות נוספות של אנשים שנכנסו באמצעות רישיונות ביקור שישראל עדיין לא אישרה. אבל ישנם אנשים רבים בהרבה מאלה שאין להם שום תעודות זהות. ישראל הפסיקה לאפשר לאנשים להיכנס [לשטח הפלסטיני הכבוש] בשנת 2000, כשהפסיקה להנפיק רישיונות ביקור. ולרצועת עזה, אלפי אנשים נכנסו לאחר מכן, באמצעות מנהרות מתחת לגבול עם מצרים, או כשהחומה על הגבול המצרי נפרצה בשנת 2006 ושוב בשנת 2008. ויש גם אנשים שנמצאים עדיין מחוץ לרצועת עזה אבל בני משפחה הגישו עבורם בקשות. אבל ישראל לא מוכנה לאשר לאף אחד מהם, אז אנחנו לא מטפלים בבקשות.

ארגון Human Rights Watch ראיין כמה פלסטינים לא רשומים שנכנסו לשטח הפלסטיני הכבוש ללא רישיונות, לדבריהם, כדי להצטרף למשפחותיהם, כיוון שישראל אסרה על כל כניסה של פלסטינים שאינם רשומים (פרטי המקרים מתוארים בהמשך דו"ח זה). [138] כיוון שנכנסו באורח לא מוסדר וללא רישיון, הם אינם זכאים להגיש בקשה לרישום, ואינם יכולים לקבל תעודות זהות או דרכונים. כפי שיתואר להלן, ללא מסמכים כאלה אין ביכולתם לצאת מהשטח הפלסטיני הכבוש ולהיכנס אליו בחזרה באופן חוקי, לא דרך שטח ישראל ולא דרך מצרים. חובותיה המשפטיות הבינלאומיות של ישראל קובעות כי עליה לכבד את הזכות לחיי משפחה ולבחון את כל המקרים כל אחד לגופו. סירובה הגורף של ישראל להעניק מעמד של תושבות או אפילו היתרי כניסה לקרובי משפחה מדרגת קרבה גבוהה מפר את זכותם של הפלסטינים לשלמות התא המשפחתי, כמו-גם לחופש תנועה.

הקפאת הנפקתם של רישיונות ביקור בגדה המערבית וברצועת עזה

בשנת 2000, בעת שישראל הפסיקה את הטיפול בבקשות הנוגעות למרשם האוכלוסין, היא הפסיקה גם להנפיק כמעט את כל "רישיונות הביקור" לפלסטינים שאינם רשומים, ומשמעות הדבר היא כי לא הייתה להם אפשרות להיכנס מחו"ל לגדה המערבית או לרצועת עזה.[139] לדברי עורך דין מהמוקד להגנת הפרט, ישראל הפסיקה גם להנפיק רישיונות ביקור לבני זוג זרים של תושבים פלסטינים במקרים שבהם בני הזוג נולדו בירדן או במדינות ערביות אחרות, אך בני זוג מסוימים שנולדו במערב קיבלו רישיונות.[140] בשנת 1998 הנפיקה ישראל 46,887 רישיונות ביקור לצורך כניסה לגדה המערבית ו-19,352 לצורך כניסה לרצועת עזה; ב-11 החודשים הראשונים של שנת 1999 הנפיקה ישראל 64 אלף רישיונות כאלה בסך הכול. בעשרת החודשים שלאחר חודש נובמבר 2000 הנפיקה ישראל בסך הכול 192 רישיונות ביקור; בין אוקטובר 2001 לבין אוקטובר 2002 הנפיקה ישראל 225 רישיונות.[141]

לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967 וההכרזה עליהם כ"אזורים צבאיים סגורים" פרסם הצבא הישראלי, בשנת 1972, "היתר יציאה כללי" שאפשר לפלסטינים לצאת מהשטח הפלסטיני הכבוש – ובכלל זה להיכנס לישראל ולנסוע דרך ישראל בין רצועת עזה לגדה המערבית – לאחר קבלת היתר מראש.[142] לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 הגבילה ישראל יותר ויותר את תנועת הפלסטינים, ובשנת 1991 היא ביטלה את היתר היציאה הכללי, כך שכדי לצאת מהשטח הפלסטיני הכבוש היה על פלסטינים לציין בבקשותיהם להיתר נימוקים ליציאה שהרשויות הישראליות הכירו בהם כלגיטימיים.[143] בחודש אוקטובר 1999 חל שינוי נוסף במדיניות הישראלית. בעקבות התחייבות בהסכם הביניים משנת 1995 החלה ישראל להעניק לפלסטינים היתרי "מעבר בטוח" דרך ישראל, ואלה אפשרו להם לצאת מרצועת עזה ומהגדה המערבית כדי לנוע ביניהן.[144] בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2000 הנפיק הצבא הישראלי 110,884 היתרי מעבר בטוח (השונים מ"רישיונות הביקור" שנדונו לעיל).[145]

ב-6 באוקטובר 2000, זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, סגרה ישראל את "המעבר הבטוח", ואף אסרה על פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה להיכנס לגדה המערבית דרך גשר אלנבי שבין הגדה לירדן, ובכך הגבילה מאוד כל אפשרות שהייתה לפלסטינים מרצועת עזה להיכנס לגדה המערבית.[146]

במקרים מסומים סירבו הרשויות הישראליות גם להנפיק היתרי כניסה לפלסטינים שגרו בעבר בגדה המערבית וביקשו לשוב אליה, בשל חששן כי אנשים אלה יגישו תביעות להחזרת אדמות פרטיות שהצבא הישראלי החרים בשנת 1967, רכוש ש"האפוטרופוס על נכסי נפקדים" של ישראל הקצה להתנחלויות ישראליות בגדה המערבית.[147] הצבא הישראלי ניהל "רשימה שחורה" שהצטברה לכלל אלפיים פלסטינים שנמלטו מהשטח הפלסטיני הכבוש במהלך מלחמת 1967, ומנע מהם להיכנס לגדה המערבית; בשנת 2004 הורה המפקד הצבאי כי שום שמות נוספים לא יתווספו לרשימה. אולם, יש להניח כי רוב הפלסטינים המופיעים בה עדיין מנועים מחזרה לגדה המערבית בשל האיסור הגורף שישראל מטילה על הענקת היתרי כניסה לפלסטינים שאינם רשומים.

ההקפאה הישראלית המונעת מפלסטינים שאינם רשומים להיכנס לשטח הפלסטיני הכבוש הגבילה את יכולתם של ילדים פלסטינים שנולדו בחו"ל להירשם כתושבים, גם אם הוריהם רשומים. למרות נוסח הסכם הביניים משנת 1995, שאינו קובע תנאים כלשהם המגבילים את יכולתה של הרשות הפלסטינית לרשום ילדים (שטרם מלאו להם 16) להורים שהם תושבים פלסטינים, ישראל הגבילה למעשה את רישומם של ילדים לאלה הנוכחים בשטח הפלסטיני הכבוש. אולם, קטינים מעל גיל חמש שאינם רשומים אינם מורשים להיכנס לגדה המערבית ללא היתרים ישראליים, והרי ישראל הפסיקה להנפיק אישורים אלה בשנת 2000.[148] עו"ד עידו בלום מהמוקד להגנת הפרט אמר לארגון Human Rights Watch :

אחרי האינתיפאדה השנייה, למרות הנוסח של הסכם הביניים, ישראל התחילה לטעון בדיונים בבית המשפט שהיה תנאי משתמע שהילד צריך להיות נוכח בגופו בגדה המערבית. בינתיים, ישראל הפסיקה להנפיק רישיונות ביקור לפלסטינים, אז לא הייתה שום דרך שבה ילדים שהיו מחוץ לגדה המערבית יכלו להיכנס לשטח כדי להירשם.[149]

בחודש ספטמבר 2005 פטרה ישראל ילדים מההקפאה של רישיונות ביקור בגדה המערבית אם לילד עדיין לא מלאו 16 שנה נכון ליום ההחלטה ואם אחד ההורים רשום כתושב הגדה המערבית.[150] בלום אמר לארגון Human Rights Watch :

[לפי המדיניות החדשה] ישראל התחילה להרשות לילדים מתחת לגיל 16 להיכנס לגדה המערבית כדי להירשם כתושבים. הבעיה כאן היא שעל-אף השיפור הזה, המדיניות החדשה עדיין מוציאה מכלל זה ילדים שמלאו להם 16 שנה במהלך ההקפאה המלאה, בין השנים 2000 ו-2005.

בכמה מקרים העומדים ותלויים בפני בג"ץ פלסטינים מערערים על כך שישראל שוללת זכויות תושבות מילדים מעל גיל 16 שנולדו בגדה המערבית להורים רשומים, ונשארו בה, אך מעולם לא נרשמו, ולילדים שנולדו במקומות אחרים ואשר מלאו להם 16 שנה לאחר שנת 2000, כאשר ישראל סירבה להנפיק רישיונות ביקור. זרים ופלסטינים מסוימים שקיבלו אזרחות זרה יכלו להיכנס לשטח הפלסטיני הכבוש באמצעות אשרת תייר ישראלית בדרכוניהם הזרים.[151] אולם, מאז שנת 2006 לפחות ישראל מנעה שוב ושוב את כניסתם של אנשים ממוצא פלסטיני המבקשים להיכנס לישראל ולגדה המערבית באמצעות דרכוניהם הזרים.[152] מחלקת המדינה של ארה"ב התלוננה בשנת 2006 כי המדיניות הישראלית מתייחסת לערבים אזרחי ארה"ב כ"אזרחים סוג ב'", אך פלסטינים סיפרו לארגון Human Rights Watch שהבעיה נמשכה גם לאחר מכן.[153] פלסטינים התלוננו על בעיה שונה במקרים שבהם פלסטינים המחזיקים בתעודות זהות ביקשו להיכנס לישראל או לשטח הפלסטיני הכבוש באמצעות מסמכי הנסיעה הזרים שלהם. סם באהור, אזרח ארה"ב הגר בגדה המערבית, אמר לארגון Human Rights Watch :

יש לי דרכון של ארצות הברית, אבל יש בדרכון שלי חותמת שאומרת שיש לי תעודות זהות פלסטינית, והמשמעות של זה היא שהרשויות הישראליות מגבילות את האפשרות שלי לנסוע לירושלים ולישראל ולהיכנס למדינה דרך שדה התעופה בן גוריון, כמו שהן עושות לפלסטינים תושבי הגדה המערבית, כי מבחינת ישראל אני רק פלסטיני ולא אמריקאי. אז מבחינה מסוימת הם שוללים את התוקף של האזרחות האחרת שלי, הם משיגים את גבול הריבונות של מדינה אחרת, ופוגעים במסמכי האזרחות שלה.[154]

פלסטינים נתקלים במכשולים גם כאשר הם מבקשים לנסוע אל מחוץ לשטח הפלסטיני הכבוש. המקרה של פלסטינים הגרים ברצועת עזה ואינם מחזיקים בתעודת זהות יידון להלן (ר' "ההשלכות המתמשכות של הקפאת האישורים ברצועת עזה"). ברוב המקרים, פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה וגרים בגדה המערבית אינם יכולים לצאת מהגדה לישראל או לצאת דרך מעבר הגבול לירדן, הנמצא בשליטה ישראלית, אלא אם כן הם מקבלים לכך אישור מראש מהצבא הישראלי, תהליך המכונה "תיאום" ואשר תואר לעיל. ברוב המקרים, רק פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה ואשר קיבלו "היתרי שהייה" בגדה המערבית זכאים להגיש בקשה לתיאום. ההליך מורכב: האדם המעוניין לנסוע מודיע על כך לרשות לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, ואילו זו מעבירה את הבקשה למשרדי המנהל האזרחי, הממוקמים במעבר ארז, שבגבולה הצפוני של רצועת עזה.[155] במקרה שהמשרד במעבר ארז מאשר את התיאום, הוא מודיע על כך בעל-פה לרשות לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, והיא בתורה מודיעה על כך למגיש הבקשה; המשרד במעבר ארז צריך להודיע על כך גם לגורמי משטרת הגבולות בגשר אלנבי, שבין הגדה המערבית לירדן. במקרים שבהם הרשויות הישראליות מסרבות להסדיר "תיאום" הן אינן מספקות הנמקות בכתב. כפי שצוין לעיל, הרשויות הישראליות מונעות "תיאום" לעתים מזומנות, ומודיעות למגישי הבקשות הפלסטינים רק ימים או שעות לפני שאלה אמורים לנסוע.

ההשלכות המתמשכות של הקפאת האישורים ברצועת עזה

מאז שנת 2000 נקטה ישראל מדיניות של הימנעות מהנפקת "רישיונות ביקור" לפלסטינים לא רשומים המבקשים לבקר אצל קרוביהם הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה. מדיניות זו מוֹנעת מבני משפחות שחלקם גרים בתוך הרצועה וחלקם מחוץ לה לראות זה את זה ולגור ביחד. לאחר שנת 2000 נכנסו חלק מהפלסטינים לרצועת עזה באופן לא מוסדר כדי להתאחד עם משפחותיהם, בין בהזדמנויות שבהן הופלה חומת הגבול בין מצרים לעזה והן באמצעות מנהרות המופעלות ברצועת עזה מתחת לפני הקרקע. אולם, מבחינת ישראל פלסטינים שנכנסו לרצועת עזה ללא "רישיונות ביקור" אינם זכאים ככלל להיכלל במכסה המוגבלת של בקשות ל"איחוד משפחות" שבהן הסכימה לטפל כמחווה מדינית בשנת 2007. לחלק מהפלסטינים ברצועת עזה אין כל מסמך מזהה המוכר מבחינה בינלאומית, וכעיקרון אינם יכולים לצאת לחו"ל.

אף כי ישראל הסיגה את כוחות הצבא שלה מעזה בשנת 2005, היא מוסיפה לשלוט על מרשם האוכלוסין של תושבי הרצועה. שליטה זו, בשילוב עם ההקפאה הישראלית של הנפקת רישיונות הביקור ברצועת עזה במהלך התקופה שבה הייתה לישראל שליטה אפקטיבית על כל מעברי הגבול, כלומר עד שנת 2007, ועם שיתוף הפעולה של מצרים במעבר הגבול הדרומי רפיח עד לחודש מאי 2011, שללה מפלסטינים לא רשומים הגרים ברצועת עזה את האפשרות להגיש בקשות לאיחוד משפחות, וכפועל יוצא מכך, את האפשרות להצטייד בתעודות הזהות הנחוצות כדי לעזוב את השטח. [156] בנוסף, ישראל ממשיכה לשלוט על מעבר ארז שבצפון הרצועה. בכל חודש היא מנפיקה למאות פלסטינים אישור להיכנס לישראל ולהגיע לבתי חולים בשטחה או בשטח הגדה המערבית לצורך קבלת טיפול רפואי חיוני שאינו זמין בבתי החולים בעזה, שרמתם נמוכה יותר, והמימון לכך מגיע לרוב ממשרד הבריאות של הרשות הפלסטינית. [157] ככלל, פלסטינים לא רשומים ברצועת עזה לא נחשבים זכאים לאישורים כאלה, ולכן ייתכן שתישלל מהם הגישה לטיפול רפואי חיוני שאינו זמין בדרך אחרת, אם לא יעלה בידם לעזוב את רצועת עזה לצורך קבלת טיפול רפואי במקומות אחרים. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, טיפולים כאלה כוללים הליכים קרדיו-וסקולרים, אונקולוגיים, אורולוגיים, אורתופדיים, אופתלמולוגיים ונוירו-כירורגיים.

לא ברור כמה פלסטינים ברצועת עזה אינם רשומים במרשם האוכלוסין ואינם מחזיקים בתעודות זהות ובדרכונים. משרד הפנים של חמאס הנפיק יותר מ-12,500 תעודות זהות לתושבי עזה מאז שנת 2007; תעודות אלה אינן מוכרות על-ידי אף ממשלה אחרת, אך הן מונפקות לאנשים שאין להם אף אמצעי זיהוי אחר כדי לאפשר להם לפתוח חשבונות בנק, ליהנות משירותים ממשלתיים מקומיים, ובאופן כללי לנהל עסקים בתוך הרצועה. [158] מספר האנשים ברצועת עזה שאין להם כל אמצעי זיהוי שהוא גבוה ככל הנראה באופן משמעותי מ-12,500, והוא כולל למשל ילדים להורים המחזיקים בתעודות זהות שחמאס הנפיק.

ישראל נהנתה משליטה בלעדית על מעבר רפיח בין עזה למצרים משנת 1967 ועד שנת 1994, וחלקה את השליטה עליו עם הרשות הפלסטינית בין השנים 1994 ו-2001. לאחר מכן שבה ונטלה לעצמה שליטה בלעדית על המעבר עד לשנת 2005. [159] ישראל השלימה את פינוי ההתנחלויות האזרחיות, בסיסי הצבא וכוחות הקרקע שלה מרצועת עזה ב-12 בספטמבר 2005. [160]

ישראל שמרה לעצמה את השליטה על מעבר ארז שבצפון רצועת עזה, המיועד לכניסת הולכי רגל לישראל, ונהנתה משליטה עקיפה על מעבר רפיח שבין הרצועה למצרים על-פי התנאים שהוסכם עליהם בהסכם בדבר תנועה וגישה ("הסכם המעברים") שנחתם עם הרשות הפלסטינית ב-15 בנובמבר 2005. [161] בהסכם צוין כי כוח ביטחון של הרשות הפלסטינית יפעל בצד הפלסטיני של מעבר רפיח בהשגחתם של פקחי האיחוד האירופי; ישראל פיקחה על המסוף באמצעות מצלמות וידאו במעגל סגור. [162] היות שעל-פי ההסכם נדרשה נוכחותם של הפקחים האירופאים במעבר הגבול לצורך תפעולו, וכיוון שמקום מושבם של הפקחים היה בשטח ישראל, יכלה ישראל להביא לסגירת המעבר בכך שתמנע מהם להגיע אליו, וכך אמנם עשתה. ההסכם אסר על זרים, כולל פלסטינים שלא נרשמו במרשם האוכלוסין, להשתמש במעבר אלא אם הצטיידו באישורים מהצבא הישראלי ובאשרות. [163]

ישראל סגרה את מעבר רפיח מיד לאחר שארגונים פלסטינים חמושים שבו את רב"ט גלעד שליט ב-25 ביוני 2006. ישראל אף השעתה את ההסכם בדבר תנועה וגישה והשאירה את הסגר בתוקפו במשך 86% מהזמן עד שחמאס השתלט על רצועת עזה, שנשלטה קודם לכן בידי הפתח, ב-15 ביוני 2007. [164] בחודש יוני 2007 סילק חמאס מהצד העזתי של מעבר רפיח את המשמר הנשיאותי של הרשות הפלסטינית, שהפעיל אותו קודם לכן. בהיעדר נוכחות מטעם הרשות הפלסטינית השעתה ממשלת מצרים את הפעלת המעבר, ולאחר מכן הגבילה את השימוש בו לנושאי דרכונים זרים ומחזיקי אשרה וכן למקרים רפואיים דחופים. [165] בפועל תמכו הרשויות במצרים מאז שנת 2007 במדיניות הסגר של ישראל נגד רצועת עזה הנשלטת בידי חמאס – מדיניות שעלתה לכדי ענישה קולקטיבית – ומנעו לעתים מזומנות את הכניסה אפילו מאנשים ממוצא פלסטיני המחזיקים בדרכון זר אך לא בדרכון פלסטיני. [166]

לאחר שבחודש מאי 2010 כוחות ישראליים הרגו תשעה ממשתתפיו של משט בינלאומי שניסה לפרוץ את המצור הימי שישראל מטילה על רצועת עזה, הקלו הן מצרים והן ישראל את המצור שהן מטילות על הרצועה; לאחר אירוע זה התירה מצרים לעד 300 בני אדם ביום (בימים שבהם המעבר היה פתוח) לצאת את גבולות הרצועה. בחודש מאי 2011, שלושה חודשים לאחר הדחתו של הנשיא חוסני מובארכ, הודיעה מצרים כי תפתח את מעבר הגבול לכל התושבים הפלסטינים הרשומים למעט גברים בין גיל 18 לגיל 40. רשויות חמאס פתחו שירות רישום מקוון עבור תושבים המאפשר להזמין מראש מועד ליציאה מעזה דרך המעבר, אך הטילו פעם אחר פעם הגבלות בשל הביקוש העצום בקרב תושבים לצאת למצרים. [167]

מצרים ממשיכה לדרוש מפלסטינים להחזיק במסמכים מזהים פלסטיניים, למשל בתעודות זהות או בדרכונים (הכוללים את מספר תעודת הזהות של בעליהם), לצורך המעבר במסוף רפיח (הרשות הפלסטינית אינה מנפיקה ככלל דרכונים לאנשים שאינם רשומים כתושבי השטח הפלסטיני הכבוש, כיוון שישראל אינה מכירה בהם וכך גם ממשלתה הקודמת של מצרים). [168] מצרים מתירה ככלל לזרים שאינם פלסטינים להיכנס לרצועת עזה בתיאום מוקדם עם משרד החוץ. ארגון Human Rights Watch שוחח עם ארבעה פלסטינים המחזיקים בדרכונים זרים שאין ברשותם מסמכים מזהים ישראליים ואשר נולדו בעצמם ברצועת עזה או אשר הוריהם פלסטינים שנולדו בשטח הפלסטיני הכבוש או באזורים שהפכו לחלק ממדינת ישראל בשנת 1948. [169] ארבעתם מסרו תיאור דומה של היחס שזכו לו מידי רשויות מצרים במעבר הגבול: הרשויות תחקרו אותם בהרחבה בנוגע למוצאם ולטעמים שבעטיים הם מבקשים לנסוע לרצועת עזה, וסירבו לאפשר את כניסתם, אמרו שיוכלו להיכנס רק אם ימציאו תעודות זהות פלסטיניות או מספרי זיהוי פלסטיניים בנוסף לדרכוניהם הזרים, ומשלא עלה בידם לעשות זאת סירבו לאפשר את כניסתם. [170] שניים ממחזיקי הדרכונים הזרים, אזרח בריטניה ואזרח גרמניה, סיפרו שנסעו בחזרה מרפיח לקהיר וניסו לקבל מגורמים במודיעין ובמשרד הפנים המצריים אישור להיכנס לרצועה. אחד מארבעת מחזיקי הדרכונים הזרים שארגון Human Rights Watch ראיין, אשר החזיק דרכון בריטי, תיאר חוויה זהה שעבר במעבר רפיח. [171] בשל מדיניות מצרים, הדורשת נכון למועד כתיבת שורות אלה כי אנשים ממוצא פלסטיני ימציאו מסמכים מזהים ישראליים כדי להיכנס לרצועת עזה, ישראל ממשיכה ליהנות משליטה עקיפה ביכולתם של פלסטינים להיכנס לרצועה. באופן דומה, אף כי פלסטינים הגרים בעזה ואין ברשותם מסמכים מזהים שישראל אישרה יכולים לעזוב את רצועת עזה דרך מעבר רפיח באמצעות דרכונים זרים, אין הם ממהרים לעשות זאת משום שסביר שהרשויות במצרים לא יתירו להם להיכנס מחדש לעזה. [172]

ג' – מקרי מבחן

פלסטינים שנשללה מהם האפשרות להירשם בגין היעדרות במהלך המפקד של שנת 1967

ארגון Human Rights Watch ראיין פלסטינים שנולדו בשטח הפלסטיני הכבוש, נסעו לחו"ל, מאוחר יותר שבו לשטח זה, וכעת הם גרים בו באורח "בלתי חוקי" כיוון שבמקרה לא נכחו בו במהלך החודשים בשנת 1967 שבהם ערכה ישראל מפקד תושבים ויצרה את מרשם האוכלוסין, ואשר לא הצליחו מאז לקבל מעמד של תושבות באמצעות הליכים אחרים. אנשים אלה הופרדו מבני משפחה במשך שנים, ובמקרים מסוימים גם עשורים, כיוון שלא התאפשר להם לחזור לרצועת עזה. בכמה מקרים, הם לא נחשבו לזכאים להגשת בקשה למעמד של תושבות גם לאחר ששבו, כיוון שחזרו לרצועה מבלי להחזיק ב"רישיונות ביקור" ישראליים זמניים, שישראל הפסיקה להנפיק לאחר חודש ספטמבר 2000. אנשים אלה גם לא יכולים או לא רוצים לנסוע לחו"ל דרך מעבר הגבול ברפיח, שבשליטת מצרים, מחשש שזו לא תתיר להם לשוב לרצועת עזה, ומדיניות זו ממשיכה גם היום לגרום לפירוד משפחות. ברוב המקרים, ישראל אינה מתירה אפילו לפלסטינים הרשומים כשתושבי רצועת עזה לבקר אצל משפחותיהם בגדה המערבית.

מוחמד נ'

מוחמד נ' נולד ברצועת עזה בשנת 1945, אך בעת שישראל ערכה את המפקד בשנת 1967 הוא היה סטודנט באוניברסיטה במצרים. "אבא שלי אמר לי שכשהחיילים באו הוא אמר להם שאני לומד במצרים, והחייל אמר 'אז שכח ממנו, הוא לא כאן'. מאז, בכל פעם שרציתי להיכנס לכאן ממצרים כדי לבקר אצל ההורים שלי, אבא שלי היה צריך לבקש מהישראלים רישיון בשבילי. יכולתי להישאר מקסימום שלושה חודשים". [173]

מוחמד נ' יצא מרצועת עזה בשנת 1970 כשמצא עבודה כרואה חשבון באבו דאבי, ושם נישא לח'דיג'ה נ' (שעניינה יתואר להלן). באותה תקופה לא הגישו בני הזוג בקשה למעמד של תושבות ברצועת עזה. בשנת 1999 איבד מוחמד את משרתו וחזר לרצועת עזה עם אשתו וילדיו, באמצעות רישיון ביקור שביקשה עבורם אמו. "טסנו בחזרה לשדה התעופה בעזה [שהרשויות הישראליות הפציצו בחודשים דצמבר 2011 וינואר 2002 ואשר נסגר בחודש פברואר 2002]. הרגשנו שיש תקווה לשלום ובאנו".

בשנת 2000 הגיש מוחמד נ' בקשה לתושבות, אך "אז לא קרה כלום, כי אחרי שהאינתיפאדה התחילה לא היו שום יחסים בין הרשות הפלסטינית וישראל, והתיק הזה הוקפא". לדברי מוחמד, בשנת 2005 מוחמד דחלאן, שהיה אז השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, "ביקש מאנשים להביא את רישיונות הביקור שלהם למשרד לעניינים אזרחיים כדי שהם יוכלו להפעיל לחץ על הישראלים להפוך אותם לתעודות זהות".

אני והמשפחה שלי הלכנו כולנו והגשנו בקשות. ואז, בשנת 2007, אני, הבן שלי והבת שלי קיבלנו תעודות זהות [כלומר רשמו אותנו כתושבים]. אבל אשתי והבן השני לא קיבלו. לא היה בזה שום היגיון. כולנו חזרנו לרצועת עזה ביחד, והגשנו בקשות ביחד. אשתי נכנסה לרצועה באמצעות רישיון ביקור שישראל הנפיקה לה ושבו הופיעו גם הבן והבת שלנו. כולם הגישו בקשות לתושבות באמצעות אותו רישיון. ולמרות זאת, הבת שהייתה רשומה על רישיון הביקור של אשתי קיבלה תעודת זהות בשנת 2007, אבל אשתי והבן שלי לא קיבלו. [174]

מוחמד נ' הוסיף וסיפר: "שאלתי את המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות [הפלסטינית] על זה, והם אמרו לי שאנחנו לא המקרה הראשון שזה קרה בו, אבל אין להם שום הסבר. כל מה שיכולנו לעשות היה לחדש את הבקשות עבור אשתי והבן שלי".

מוחמד נ' אמר כי אחיו, זייד, הגר בראס אל-ח'יימה שבאיחוד האמירויות הערביות, נולד גם הוא ברצועת עזה אך אין לו תעודת זהות. מוחמד לא פגש את זייד מאז שנת 1999. זייד מצדו, לא פגש את אמו ברצועת עזה זה 14 שנה. בעת שרואיין על-ידי ארגון Human Rights Watch בסוף חודש מאי 2011 אמר מוחמד נ' כי אחיו סבור כי גורמים מצרים ימנעו ממנו להיכנס לרצועת עזה.

עבד אל-ג'וואד ואַמְנָה ה'

שליטתה של ישראל במרשם האוכלוסין של רצועת עזה, בשילוב עם ההגבלות המצריות על תנועת פלסטינים, הפרידה את עבד אל-ג'וואד ה' ואת אשתו אמנה זה מזה ומילדיהם במשך תשע שנים. בסופו של דבר, בחודש אפריל 2009, כשלא נראה באופק סוף לפירוד ביניהם, זחלה אמנה ה', שהייתה בשנות השישים לחייה, לרצועת עזה דרך מנהרה שנחפרה תחת גבול עזה-מצרים כדי לחבור למשפחתה.

עבד אל-ג'וואד ואמנה ה' גרו שניהם ברצועת עזה עד שנת 1966, אז עזבו את האזור, שנה אחת לפני שישראל כבשה את הרצועה וערכה מפקד של אוכלוסייתה. כיוון שהיו מחוץ לרצועה בשנת 1967, שניהם לא נרשמו במסגרת המפקד, ונותרו מחוץ למרשם האוכלוסין. בני הזוג גידלו את ילדיהם בכווית ובעיראק במשך כמה עשורים, ואז החליטו לשוב לרצועת עזה. [175] בחודש ספטמבר 2000, זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, העניקו הרשויות הישראליות לעבד אל-ג'וואד ולשניים מילדי המשפחה רישיונות ביקור, אך מנעו רישיון כזה מאמנה ומשלושה ילדים אחרים. לדברי עבד אל-ג'וואד, "ביקשנו רישיונות לכולנו, אבל הישראלים אישרו להיכנס רק לי ולוויסאם ורובא", ילדיו.

אני לא יודע למה הם נתנו אותם רק לשלושתנו, לא היה שום הסבר. אז נאלצתי לעזוב את אשתי בעיראק עם שלושת הילדים האחרים, אמאני, מוחמד וסמר. חזרתי לרצועה ב-19 בספטמבר 2000. ציפינו שעם הזמן נקבל רישיונות בשביל השאר, אבל אז התחילה האינתיפאדה [ב-29 בספטמבר 2000] והם הפסיקו לתת רישיונות. השנים עברו ועדיין היינו מפורדים. אשתי, שנשארה בעיראק, החמיצה את החתונה של הבת שלנו בעזה. ואמאני התחתנה בעיראק, ולא יכולנו להיות כולנו ביחד.

אמנה סיפרה כי בשנת 2006 החליטה להימלט מעיראק בגלל הסכנות הביטחוניות. [176] ילדיה אמאני ומוחמד, שעבדו שניהם כרופאים בבתי חולים עיראקיים, קיבלו מעטפה עם שני קליעים ומכתב שבו נאמר כי ייהרגו. המשפחה, כולל בתה הצעירה של אמאני, סמר, נסעה לתימן.

לדברי עבד אל-ג'וואד, בינתיים קראה הרשות הפלסטינית, בשנת 2005, לתושבי רצועת עזה שאינם רשומים להגיש בקשות להיכלל במרשם האוכלוסין. הרשויות הישראליות הפסיקו את הטיפול הסדיר בבקשות לתושבות בשנת 2000, אך בין השנים 2007 ו-2009 הן טיפלו באלפי בקשות שהצטברו כ"מחווה הומניטארית" בעקבות המשא ומתן לשלום בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). עבד אל-ג'וואד ה' קיבל לבסוף את תעודת הזהות שלו בשנת 2008.

אולם, רק פלסטינים שנכנסו לרצועת עזה באורח חוקי באמצעות "רישיונות ביקור" נחשבו זכאים להגיש בקשות לתושבות, וישראל הפסיקה להנפיק רישיונות ביקור בשנת 2000. משפחת ה', שהייתה מפוצלת בין רצועת עזה ותימן, לא מצאה שום דרך להתאחד. לדברי אמנה, "בשנת 2009 הבנו שאנחנו סתם מבזבזים זמן, שיכול להיות שנצטרך לחכות לנצח".

אז החלטתי לבוא לרצועת עזה עם הבת הצעירה שלי, סמר. או שנצליח לשכנע את המצרים לתת לנו לעבור במעבר רפיח, או שנעבור במנהרות. השארנו את מוחמד ואמאני מאחורינו בתימן. אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי כשעזבתי את הילדים שלי מאחור ולא ידעתי אם אי פעם אראה אותם שוב. אבל אמאני עבדה בבית חולים ולמוחמד הייתה משרה במרפאה פרטית. המצב בתימן לא היה אז גרוע כמו עכשיו, לא הייתה מלחמה. כיום, מוחמד אומר שהוא האדם היחיד שנשאר בכל השכונה שלו, בגלל הלחימה.

כדי לחמוק מההגבלות המצריות על כניסת פלסטינים למצרים רכשו אמנה ובתה כרטיסי טיסה הלוך ושוב מתימן לקהיר וסיפקו לרשויות במצרים ראיות לכך שהן תושבות קבע בתימן. [177] בנות המשפחה נסעו בעזרת מסמכי מסע מצריים הניתנים לחידוש (שאינם דרכונים), ואשר ממשלת מצרים החלה להנפיק לפליטים פלסטינים לאחר שנת 1948. לדברי אמנה, הן נסעו מקהיר לעיר אל-עריש שבצפון סיני, במרחק של כשעת נסיעה מרפיח.

כל יום במשך שלושה שבועות, נסענו מאל-עריש למעבר הגבול המצרי ברפיח, כדי לבקש מהם לתת לנו להיכנס לעזה. ניסינו לשלם לאנשי משטרת הגבולות המצרית כדי שייתנו לנו להיכנס. הרבה פעמים הם אמרו לנו לשים קצת כסף בתוך הדרכונים שלנו ולהעביר להם אותם דרך השער. הם עוררו תקוות, אבל לא עשו שום דבר. הזמן עבר וכבר כמעט הגיע המועד של הטיסה שלנו בחזרה לתימן, שבו נצטרך לעזוב את מצרים. אז התקשרתי לבעלי וביקשתי ממנו לארגן לנו להיכנס לרצועה דרך מנהרה.

לדברי אמנה, בתוך כמה ימים נכנסו היא ובתה למנהרה, וירדו בסדרה של מפלסים לעומק של כעשרה מטרים מתחת לפני הקרקע.

היינו שלוש, אני והבת שלי ועוד אישה לפנינו. בחלקים מסוימים יכולנו ללכת, אבל רוב הזמן פשוט זחלנו. התקדמנו מהר ככל שיכולנו. פעם אחת היד שלי נגעה בדופן של המנהרה, וזה היה פשוט חול מתפורר. אחרי זה לא נגעתי שוב בקירות. כשהגענו לקצה השני, הייתה שם מעלית קטנה מתוצרת בית עם כבלים שהרימה רק אדם אחד בכל פעם. כשהיא הרימה אותי מתוך המנהרה ראיתי את בעלי עומד שם, בפעם הראשונה מזה תשע שנים, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה המעלית הקטנה הזאת, ואמרתי, "תראה, חזרתי אליך ברכבל".

כאשר ארגון Human Rights Watch ראיין את בני הזוג ה' בחודש מאי 2011, הם אמרו כי בכוונתם להביא את ילדיהם הנותרים, אמאני ומוחמד, מתימן לעזה. לאחר נפילת ממשלת מובארכ בחודש פברואר 2011 הכריזו השלטונות הזמניים במצרים על הקלות בהגבלות על תנועת פלסטינים במעבר רפיח שבין מצרים לרצועת עזה.

נזימה ואבו אוסאמה ה'

אחיו של עבד אל-ג'וואד, אבו אוסאמה, ונזימה, אשתו של אבו אוסאמה, סבלו מהגבלות דומות על תנועה ומפירוד של בני המשפחה כיוון שמעמד התושבות שלהם ברצועת עזה נשלל מהם בשנת 1967.

במלחמת 1948, שהובילה להקמתה של מדינת ישראל, נמלטו בני משפחתה של נזימה ה', ביחד אתה, מאשדוד, הנמצאת כיום בתחומי ישראל, לרצועת עזה. מאוחר יותר נישאה נזימה, ובשנת 1966, שנה אחת לפני שישראל כבשה את רצועת עזה וערכה בה מפקד אוכלוסין, היא נסעה לכווית עם בן זוגה, אבו אוסאמה, לאחר שזה קיבל שם עבודה. [178] כשפלשו הכוחות העיראקיים לכווית בחודש אוגוסט 1990, התבטא מנהיג אש"ף יאסר ערפאת בזכות מעשיה של עיראק, וכוויתים רבים סברו כי הפלסטינים תומכים במנהיג עיראק סדאם חוסיין. נזימה אמרה כי משפחתה קיבלה איומים בעת שגרה בכווית, והם עברו לעיראק.

בתה הבכורה של נזימה ושני בניה הגדולים עברו מעיראק בחזרה לרצועת עזה בשנים 1993 ו-1995, ומאוחר יותר רשמה אותם ישראל כתושבי השטח. [179] באמצע שנות התשעים איבד בעלה של נזימה, אבו אוסאמה, את משרתו בעיראק, ובסוף שנת 2000 הוא חזר לרצועת עזה. נזימה נותרה מאחור, ותכננה להצטרף אליו בשלב מאוחר יותר.

לדברי אבו אוסאמה, "נכנסתי לרצועה עם רישיון ביקור, ואחד מהאחים שלי, שהיה תושב שם, ביקש בשבילי תושבות דרך ההליך של איחוד משפחות. והמשפחה של נזימה הגישה עבורה בקשה באותה צורה. אבל אז ישראל הקפיאה את ההליכים, ועדיין אין לנו תעודות זהות".

נזימה, שנותרה מאחור בעיראק, אמרה כי התכוונה להצטרף לאבו אוסאמה בשלב מאוחר יותר. זמן קצר לאחר שאבו אוסאמה חזר לרצועת עזה, הפסיקה ישראל להנפיק רישיונות לביקור ברצועה, ובכך הפכה את חבירתה של נזימה לבן זוגה למשימה בלתי אפשרית.

לדבריה, "הבן שלי עיסאם והבת שלי סוזאן ואני גרנו עדיין בעיראק כשהתחילה המלחמה הבאה", כלומר הפלישה הצבאית לעיראק בשנת 2003 שהונהגה בידי ארה"ב. הפלישה הובילה לתקופה של הסלמה באלימות וערעור הביטחון, ובחודש נובמבר 2005 עזבו נזימה ועיסאם את עיראק ועברו לתימן. לדבריה, "היה כל כך מסוכן בעיראק, ולא הייתה שם עבודה, שום דבר. זו הייתה החלטה קשה, לעזוב את סוזאן מאחור, אבל בעלה והמשפחה שלו היו בבגדאד".

בכמה הזדמנויות בחודשים יוני ויולי 2006 פרצו פלסטינים, בהנהגת חמאס, את חומת הפלדה שהקימה ישראל לאורך גבולה הדרומי של רצועת עזה עם מצרים, כדי למחות על מדיניות הסגר ההולך ומתהדק שהטילו ישראל ומצרים בעקבות נצחונו של חמאס בבחירות בשנת 2006 ושבייתו של החייל הישראלי גלעד שליט בחודש יולי 2006 בידי ארגונים פלסטיניים חמושים. בעת ההיא, נזימה לא ראתה את בעלה ואת ילדיה, שחיו ברצועת עזה זה שש שנים. לדברי נזימה, "בעלי התקשר אליי לתימן ברגע שהחומה נפרצה, ואמר לי לבוא". [180]

הכול קרה בתוך 24 שעות. שמעתי שהרסו את החומה ותיכף הייתי צריכה להתכונן לנסוע, אפילו שידעתי שלא אוכל לצאת שוב מעזה במשך הרבה זמן. כולנו במשפחה החלטנו ביחד. היה קשה לעזוב את הבן שלי עיסאם בתימן, כמו כשעזבתי את סוזאן בבגדאד. אבל הוא עבד באותו זמן, הוא לא היה יכול לוותר על המשרה שלו. בעלי ארגן עם קרוב משפחה בקהיר שיסיעו אותי ישר לרפיח, ואנחנו עברנו את הגדר [הפרוצה]. [181]

נזימה ואבו אוסאמה סיפרו כי הם שולחים לילדיהם בחו"ל סיוע כספי מחסכונותיהם. הם קיוו כי הגבלות מצריות חמורות פחות על תנועת פלסטינים יאפשרו להם להביא את ילדיהם כדי שיצטרפו אליהם ברצועה. לדברי נזימה, בשנת 2010 איבד חתנה, בן זוגה של סוזאן, את משרתו בעיראק, ובני הזוג מכרו את ביתם ולוו כסף כדי לשחד פקיד עיראקי לאפשר להם לעזוב את המדינה ולנסוע לעזה דרך מצרים. בני הזוג שילמו בסך הכול, כולל עלות כרטיסי הטיסה עבור שניהם, ששת ילדיהם וגיסתה של סוזאן, 15 אלף דולר. עם הגעתם לקהיר עצרו אותם הרשויות המצריות, וגירשו אותם לבגדאד יומיים לאחר מכן. נזימה ה' מעולם לא פגשה את נכדתה, שנולדה בבגדאד בשנת 2007.

פלסטינים שנמחקו ממרשם האוכלוסין

לאחר שנת 1967 דרשו הרשויות הישראליות מפלסטינים שהן רשמו כתושבי השטח הפלסטיני הכבוש ואשר ביקשו לצאת לחו"ל למסור את תעודות הזהות שלהם בתמורה להיתר היציאה. ישראל דרשה מהם לחזור מדי תקופה מסוימת – לרוב בתוך שנה אחת, אף שהתקופה המרבית השתנתה בהתאם לצווים שונים של הצבא הישראלי – ולבקש לחדש את היתר היציאה שלהם; אם לא עשו כן, ביטל הצבא את מעמד התושבות שלהם. [182] פלסטינים שארגון Human Rights Watch ראיין אמרו כי הרשויות הישראליות לא הודיעו להם או למשפחותיהם לפני שביטלו את מעמד התושבות שלהם. ארגון Human Rights Watch ראיין שני פלסטינים שלא חידשו את היתרי היציאה שלהם במהלך התקופה הנדרשת והצבא ביטל את מעמדם כתושבים רשומים. ללא תעודות זהות ודרכונים פלסטיניים, אין ביכולתם לנסוע לחו"ל דרך מצרים, או שאינם מעוניינים בכך, מאותן סיבות שתוארו לעיל. פלסטינים החיים ברצועת עזה ואשר אינם רשומים כתושביה אינם זכאים לצאת לישראל או לגדה המערבית כדי לקבל טיפולים רפואיים שאינם זמינים ברצועת עזה. כמו כן, אם שני בני זוג פלסטינים שאינם רשומים כתושבים, גם ילדיהם אינם זכאים לתושבות ובאופן זה גרמה השליטה הישראלית במרשם האוכלוסין הפלסטיני לפירוד משפחות החוצה דורות רבים.

ח'דיג'ה נ'

הצבא הישראלי פקד את ח'דיג'ה נ', שנולדה ברצועת עזה ונישאה למוחמד נ' (ר' תיאור מקרה לעיל), במפקד האוכלוסין של רצועת עזה בשנת 1967, "אבל אז עזבתי", סיפרה ח'דיג'ה נ' לארגון Human Rights Watch , "והתברר שהייתי אמורה לחזור כדי לחדש את אישור היציאה שלי בתוך שישה חודשים", הוסיפה. [183] "החמצתי את המועד והם מחקו אותי, אבל לא ידעתי על הדרישה הזאת. לא יכולתי לעשות שום דבר בעניין. בכל פעם שחזרתי לרצועת עזה אחרי זה, הייתי צריכה לקבל קודם רישיון ביקור". נראה כי הדרישה שהצבא הישראלי מציב להצטייד בהיתר יציאה מפרה את זכות האדם של הפלסטינים לצאת מכל ארץ שהיא, ובכלל זה מארצם שלהם. [184]

עקב כך, לדברי ח'דיג'ה נ', לא התאפשר לה לצאת מרצועת עזה ולבקר אצל בתם, ל', שעברה ליוון ונישאה שם.

בלי תעודת זהות אני לא יכולה לקבל דרכון [פלסטיני] אז אני לא יכולה לצאת. ולבת שלי ביוון אין אישור, והיא לא יכולה להיכנס לרצועת עזה עם מסמכי המסע הירדניים שלה. אני מרגישה כמו ציפור בכלוב. לא ראיתי את הבת שלי 12 שנה. יש לה שלושה ילדים ואף פעם לא ראיתי אותם. ההיריון האחרון שלה היה קשה, הרופאים אמרו שזה היה חמור, ולא יכולתי להיות אתה. הרגשתי כזה חוסר צדק. למה אני לא יכולה ללכת ולראות את הבת שלי כשאני רוצה? למה צריך למנוע ממני לעשות את זה?

ישראל שמרה לעצמה את השליטה המלאה בצדו העזתי של מעבר רפיח עד לשנת 2005, ואז הסיגה את כוחותיה הצבאיים מרצועת עזה, ושמרה על שליטה עקיפה במעבר עד לחודש יוני 2007, כשחמאס הדיח את פתח מהשלטון ברצועה. [185]

ב-28 במאי 2011, בעקבות נפילת שלטון מובארכ, החליטו הרשויות במצרים על הקלות בהגבלות על תנועת פלסטינים. ייתכן כי המדיניות המצרית החדשה תאפשר לבתה של ח'דיג'ה נ' לבקר אצל אמה. אולם, מצרים ממשיכה להגביל גברים פלסטינים בני 18 עד ארבעים המבקשים לצאת מרצועת עזה. חדיג'ה אומרת שבנה אחמד בן ה-27 מובטל זה שלוש שנים. לדברי ח'דיג'ה, "הייתה לו מלגה בטורקיה אבל הוא לא הייתה לו אפשרות לצאת [מרצועת עזה כדי לממש אותה], אז הוא למד מנהל עסקים ואנגלית באוניברסיטה האסלאמית בעיר עזה. קרובי המשפחה שלנו באמירויות הבטיחו לו משרה אם יוכל להגיע לשם, אבל הוא לא יכול".

גם בני משפחה אחרים של ח'דיג'ה נ' אינם מחזיקים בתעודות זהות. באחד המקרים, העובדה שלבני המשפחה אין תעודות זהות איימה למנוע מקרוב משפחה צעיר לקבל טיפול רפואי. אחותה של ח'דיג'ה, שביקשה להישאר בעילום שם, אמרה לארגון Human Rights Watch כי אחיין מדרגה שנייה שלה, א' הצעיר, היה צריך לעבור דרך ישראל כדי לעבור ניתוח בעיניו.

הרופאים בעזה אמרו שא' יתעוור אם לא יעבור ניתוח בקרוב, אבל הם לא יכולים לבצע אותו פה. באותו זמן היה פרופסור אורח לרפואת עיניים בירושלים, אבל א' לא היה יכול לצאת מרצועת עזה. אתה צריך תעודת זהות או קרוב משפחה שילווה אותך כשאתה יוצא, או שהישראלים לא ייתנו לך לצאת אלא אם כן אתה עומד למות. לא הייתה לו תעודת זהות משלו כי הוא עוד לא בן 16, וגם להורים שלו אין תעודות זהות. אבל לי יש תעודת זהות, ואני נראית כמו סבתא שלו, אז אני לקחתי אותו לארז [מעבר הולכי הרגל בצפון הרצועה הנשלט בידי ישראל]. זה היה יום גשום. חייל ישראלי בא ולקח את תעודת הזהות שלי ואת תעודת הלידה של א', ועמדנו שם במשך שעה וחצי בזמן שהם בדקו את המסמכים שלנו. החייל חזר ואמר שאני משקרת. והוא צדק. הוא זיהה את סבתא של א', הוא אמר לי את השם שלה. אבל הוא נתן לי את השם של הסבתא מצד האבא. אז טענתי שאני הסבתא מצד האימא. והם נתנו לנו לצאת. [186]

ח'דיג'ה נ' אמרה כי שני אחיה, הגרים בדובאי, נולדו ברצועת עזה אך אין להם תעודות זהות, והם לא ראו את קרובי משפחתם זה 25 שנה.

ר"מ

ר"מ, שביקש מארגון Human Rights Watch שלא לנקוב בשמו המלא מחשש שהדבר יזיק לבקשתו למעמד של תושבות התלויה ועומדת בפני הרשויות הישראליות, נולד ברמאללה בשנת 1952 וקיבל תעודת זהות מהמנהל האזרחי של ישראל בשנת 1968. בשנת 1970 הוא ביקש היתר יציאה, התקף לשנה אחת, כדי לצאת ללימודים בארה"ב, ובתמורה מסר עם יציאתו את תעודת הזהות שהנפיקה לו ישראל לרשויות הצבא הישראלי. לדבריו, "לא חזרתי בתוך שנה לחדש את ההיתר שלי, ואיבדתי את תעודת הזהות שלי. לא חשבתי על זה ברצינות באותה תקופה, ואז אחר כך, כבר היה מאוחר מדי". [187]

בעת שהיה בארה"ב, נישא ר"מ לאישה ממוצא פלסטיני, ולבני הזוג נולדה בת. בשנת 1997, כאשר המשפחה שבה לגדה המערבית, היו כל השלושה אזרחי ארה"ב. שני ההורים עבדו כמרצים באוניברסיטת ביר זית. עד שנת 2009 התאפשר להם להמשיך לעבוד באוניברסיטה ולגדל את בתם ברמאללה בכך שקיבלו וחידשו אשרות תייר זמניות ואשרות עבודה שהרשויות הישראליות הנפיקו להם כאזרחי ארה"ב. [188]

החל מאמצע שנת 2009 מנעו הרשויות הישראליות שוב ושוב מבתו של ר"מ להיכנס לגדה המערבית. בשנה ההיא התברר לבת כי התקבלה לאוניברסיטה בבריטניה. הקונסוליה הבריטית הנחתה את המשפחה כי על הבת להגיש בקשה לאשרת סטודנט לבריטניה בשגרירות בעמאן שבירדן.

הבת שלי ואני נסענו לעמאן וניסינו לחזור לרמאללה דרך גשר אלנבי. הישראלים לא נתנו לנו להיכנס. לא היה שום הסבר. החייל פשוט אמר: "יש לך בעיה עם משרד הפנים". אשתי הייתה בגדה המערבית, אבל הבת שלי ואני היינו צריכים לחזור לעמאן לשבועיים. ואז עורך הדין הישראלי שלי שלח לי מסמך ממשרד המשפטים הישראלי שאומר שאנחנו יכולים לחזור. בילינו את כל היום בגשר. ואז הפרידו אותי מהבת שלי. לא הרשו לי אפילו לדבר איתה. הם כיוונו לי רובים לפנים. הם נתנו לי להיכנס, אבל היא הייתה צריכה לחזור לעמאן בחצות. היא הייתה היחידה על האוטובוס. הרגשתי איום, לחזור לבד, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. היא התכוונה רק לחזור כדי לקחת את הדברים שלה לפני שהיא נוסעת לאוניברסיטה בלונדון, אבל היא לא יכלה להגיד שלום לאימא שלה. ואימא שלה פחדה שאם היא תצא לירדן לראות אותה, גם היא לא תוכל לחזור.

לדברי ר"מ, בחודש אפריל 2011 ניסתה בתו לחזור אך גם הפעם לא אפשרו לה להיכנס בגשר אלנבי או בשדה התעופה בן גוריון. "הישראלים אמרו שהיא הייתה מנועה קודם ושהסיבה לא השתנתה, ושלכן אנחנו צריכים לפנות לשגרירות ישראל בלונדון כדי לשנות את ההחלטה הזאת".

באחת ההזדמנויות מנעו הרשויות הישראליות גם מר"מ להיכנס. בשנת 2009, כשהרשויות הישראליות הרשו לו להיכנס בגשר אלנבי בלי בתו, הן דרשו ממנו לחתום על מסמך שבו הצהיר כי הוא ינוע "רק בשטחי הרשות הפלסטינית", כלומר בגדה המערבית, לא כולל מזרח ירושלים ומטבע הדברים לא בישראל. בשנת 2010, לאחר שר"מ קיבל רישיון עבודה הניתן לחידוש, שהרשויות הישראליות החלו להנפיק לאקדמאים בינלאומיים העובדים בגדה המערבית, הוא נכנס לישראל כדי לטוס לארה"ב דרך נמל התעופה בן גוריון.

טסתי לחו"ל בלי שום בעיות. אבל הם עצרו אותי בשדה התעופה כשחזרתי [בתחילת יולי]. הם אמרו, "חתמת על מסמך [שתישאר] בשטחי הרשות הפלסטינית בלבד", ואמרו לי לחזור לארה"ב. הם נתנו לי לדבר עם מישהו בשם רמי ממשרד הפנים, והוא אמר לי "לא תורשה להיכנס דרך שדה התעופה, אבל אני לא אדווח את זה. אז תחזור הביתה ואז תטוס לעמאן, ואתה יכול להיכנס לגדה המערבית דרך גשר אלנבי". התקשרתי לעורך הדין שלי וביקשתי ממנו להרוויח בשבילי זמן, אבל בסופו של דבר הם התחילו לצעוק והתנהגו באלימות. שני אנשים חמושים באו ושמו אותי במכונית מסחרית והסיעו אותי למתקן מעצר. הייתי שם כמה שעות בחדר עם דרגשי פלדה ושירותים.

הרשויות הישראליות נתנו את הדרכון של ר"מ ישירות לחברת התעופה שבה טס, ובה הוחזר לחו"ל למחרת היום. החברה השיבה לו את דרכונו עם הגעתו ללונדון, שבה הייתה לו חניית ביניים בטיסה מארה"ב. למחרת הוא טס לעמאן. לדבריו, "ב-9 ביולי כבר הייתי בחזרה במעבר הגבול של גשר אלנבי".

במשך שש שעות על הגשר הם אמרו שהם ימנעו ממני להיכנס. הם היו גסי רוח מאוד. כששאלתי למה מונעים ממני להיכנס ואמרתי שאני גר עם המשפחה שלי בגדה המערבית ועובד באוניברסיטת ביר זית הם אמרו "זאת בדיוק הסיבה שאנחנו מונעים ממך להיכנס, כי אתה עובד שם כשאסור לך". אשתי עשתה טלפונים, אני התקשרתי לעורך הדין שלי, וכל הזמן לא היה לנו מושג איך ייראה העתיד שלנו. כמעט התייאשתי. ואז פתאום הם הרשו לי להיכנס. אני מפחד לצאת שוב, אי פעם. התוקף של אשרת העבודה שלי יפוג בחודש אוגוסט [2011]. אני לא יודע מה אעשה. אם אשאר, אהיה לא חוקי, אבל אם אעזוב, יכול להיות שהם ימנעו ממני לחזור.

ר"מ סיפר כי מאז שנת 1997 שילמה משפחתו בין 800 לאלף דולר ארה"ב עבור הנסיעה בכל פעם שיצאו מהגדה המערבית כדי לחדש את אשרות התייר שלהם. זאת, בנוסף לשכר הטרחה ששילם לעורכי דינו, בסך 4,500 דולר, עבור הטיפול במקרה שלו, ובסך 600 דולר, עבור הטיפול במקרה של בתו.

הן לר"מ והן לאשתו אין תעודות זהות פלסטיניות, אף שלשניהם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שנרשמו בידי ישראל כתושבי הגדה המערבית. בשנת 2008, לאחר שישראל החלה "להפשיר" את הליכי איחוד המשפחות כ"מחווה הומניטארית" הגישו עבורם קרובי המשפחה שלהם בקשה למעמד של תושבות באמצעות ההליך לאיחוד משפחות. לדברי ר"מ, "מסרנו את המידע שלנו לרשות הפלסטינית, אבל גילינו שהרשות לא הגישה את השמות שלנו לישראלים כי היה להם סדר עדיפויות אחר, כמו אנשים שחרגו מהיתר השהייה שלהם בגדה המערבית בהרבה זמן והיו בסכנה של גירוש. הצטברו הרבה בקשות. בסופו של דבר הם החזירו את הבקשה שלנו למצב פעיל לקראת סוף שנת 2010".

פלסטינים שישראל סירבה לרשום כתושבים לאחר שעברו מרצועת עזה לגדה המערבית

בחודש ספטמבר 2000 הפסיקה ישראל לקבל בקשות מפלסטינים הרוצים לשנות את כתובתם הרשומה. בפועל, רוב הפלסטינים המגישים בקשות מעוניינים לשנות את כתובתם מרצועת עזה לגדה המערבית; רק תושבים מעטים בגדה המערבית מבקשים לעבור לרצועת עזה, הנשלטת בידי חמאס ואשר ישראל מטילה עליה משטר של מצור הכולל הגבלות המונעות מרוב האנשים בה לנסוע לגדה המערבית. בחודש פברואר 2011 הסכימה ישראל לשנות עד 5,000 כתובות. הרשות הפלסטינית העבירה כ-3,700 בקשות לשינוי כתובת, ומתוכן ישראל טיפלה עד חודש אוקטובר בכ-2,775 בקשות. מרישומי הצבא הישראלי עולה כי כ-35 אלף פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה נכנסו לגדה המערבית אך אינם מחזיקים בהיתרים תקפים.

פלסטינים אלה אינם יכולים לנוע בחופשיות בגדה המערבית או לצאת מהגדה המערבית, בשל החשש הסביר כי חיילים במחסומים הפנימיים יעצרו אותם וירחיקו אותם בכוח לרצועה, ושחיילים במעברי הגבול ימנעו מהם לצאת מהגדה המערבית או לשוב אליה. צווי הצבא הישראלי שנכנסו לתוקף בחודש אפריל 2010 מגדירים פלסטינים כאלה כ"מסתננים" זרים, שניתן להטיל עליהם עונשים פליליים, ובכלל זה גירוש.

ח"מ

ח"מ, תושב רצועת עזה בן 35, ביקש מארגון Human Rights Watch שלא לנקוב בשמו שמא יפגע הדבר בבקשתו התלויה ועומדת לשנות את כתובתו לגדה המערבית. [189]

ח"מ הגיע לגדה המערבית לראשונה בשנת 1993 כדי ללמוד באוניברסיטת א-נג'אח בשכם, באמצעות אשרת סטודנט ניתנת לחידוש התקפה לחודשיים שקיבל מהמנהל האזרחי של ישראל ברצועת עזה. לדבריו, שהוא שב לרצועת עזה בשנת 1994 כדי לבקר אצל משפחתו, "אבל אז לא יכולתי לחזור לגדה המערבית כי לא הצלחתי לקבל עוד היתר, אז הפסדתי שנת לימודים שלמה". הוא הצליח לחזור לגדה המערבית בשנת 1995 "באמצעות היתר שנכתב בו כי הוא מיועד לסטודנטים אבל התוקף שלו היה רק לשבוע, ואחרי זה לא נסעתי לעזה בכלל, כי פחדתי שלא אצליח לחזור".

הביקור האחרון שלו ברצועת עזה היה בשנת 1999, אז קיבל אשרת ביקור בת חודש. הוא פגש את אמו לאחרונה בשנת 2004, כשהיא באה לגדה המערבית לשבועיים לצורך טיפול רפואי. אשתו ושתי בנותיו חיות ברצועת עזה.

מ' אמר כי לא הצליח לקבל אישור לגור בגדה המערבית. לדבריו, "הגשתי גם בקשה לשינוי כתובת, בלי תוצאות עד עכשיו. בלי זה, היה אסור לי לנסוע. מ' תיאר כמה הזדמנויות לנסיעה לחו"ל שהחמיץ.

בשנת 2004 הגשתי מועמדות למשרת מנהל כספים במרכז לאנשים בעלי מוגבלויות, והם אמרו שיקבלו אותי לעבודה אבל שהם צריכים שתהייה לי אפשרות לנסוע. מאוחר יותר בשנת 2004 הציעו לי עבודה באבו דאבי, ואותה הצעה חזרה על עצמה שוב בשנת 2006, אבל לא יכולתי לצאת מהגדה המערבית ולקבל אותה. בשנת 2008 רציתי לעבוד על הדוקטורט שלי בלימודי ערב והמזרח התיכון במרכז מחקר שהתקבלתי אליו במצרים. זה אותו סיפור. כיום אני עובד כמנהל כספים בחברה, ואני באמת צריך לנסוע לצורך העבודה שלי, אבל אני לא יכול. לאחרונה דחו את הבקשות שלי באוקטובר ובדצמבר 2010, ושוב בפברואר 2011. הסיבה היחידה שהבוס שלי לא פיטר אותי היא כי גם הוא מרצועת עזה, ומבין את הבעיה שלי.

ח"מ נתקל בקשיים גם בנסיעה בתוך הגדה המערבית. הוא נזכר: "בשנת 2003 עבדתי עבור ארגון לא ממשלתי שמינה אותי לעבוד על פרויקט בסלפית.

בדרך חזרה הביתה, בחודש דצמבר 2003, חיילים במחסום חלמיש לא הסכימו לתת לי לעבור במחסום לכיוון סלפית. הם עיכבו אותי והעליבו אותי, ושלחו אותי בחזרה הביתה. נאלצתי להתפטר בעקבות זאת. בשנת 2009 עבדתי בעבודה אחרת והייתה לי בעיה דומה. החברה שלי יצאה מרמאללה לדיונים, וכשהיינו בדרך חזרה, עברנו במחסום, ולקחו אותי הצדה למשך שעתיים. זה היה משפיל, והחייל אמר לי "תתרחק ממחסומים". מה אני אמור לעשות? אני לא יכול אפילו להשתתף באירועים חברתיים מחוץ לרמאללה.

עבד א-סלאם אבו עסכר

עבד א-סלאם אבו עסכר, בן 46, עבר לרמאללה מרצועת עזה בחודש מאי 2007, ושם הוא עובד כעת בהפקת תכניות טלוויזיה ופרסומות. לדבריו, "נסעתי עם תעודת איש העסקים שלי". תעודה זו מכונה "כרטיס בי-אם-סי" והיא תקפה למשך שישה חודשים. הרשויות הישראליות מנפיקות כרטיס מגנטי זה למספר מוגבל של אנשי דרג ניהולי בעסקים, והוא מאפשר להם לצאת מהרצועה דרך מעבר הגבול ארז שבשליטת ישראל. [190] אשתו וחמשת ילדיו של אבו עסכר, הרשומים כולם כתושבי רצועת עזה, הצטרפו אליו בחודש דצמבר 2008, באמצעות היתרים שהיו תקפים ליום אחד.

בשנת 2008 בוטל הכרטיס המגנטי של אבו עסכר; מאז הוא הגיש בקשות להיתרי שהייה בגדה המערבית התקפים לשישה חודשים, וקיבל אותם. לדברי אבו עסכר, בשתי תקופות, אחת מהן למשך ארבעה חודשים בשנת 2008, הפסיקה ישראל את הטיפול בבקשות להיתרים כאלה. במהלך תקופות אלה הוא נמנע מנסיעה בתוך הגדה המערבית כיוון שחשש שחיילים ישראלים במחסום עלולים לעכב ולגרש אותו.

אבו עסכר אמר כי מאז שעזב את הרצועה בשנת 2007 לא עלה בידו לשוב אליה. לאבו עסכר יש ברצועת עזה בית ושם נמצא גם המטה של החברה שלו. אמו, שלושת אחיו וארבע אחיותיו גרים ברצועת עזה. "הם לא יכולים לבוא לכאן בקלות, ואנחנו לא יכולים לנסוע לשם", סיפר. "גם אשתי מהרצועה, ואבא שלה מת שם בחודש אוקטובר 2009, אבל היא לא יכלה לנסוע להלוויה משום שהיא לא קיבלה היתר. היא המשיכה להגיש בקשות להיתר אבל קיבלה אותו רק בחודש אוגוסט 2010".

אבו עסכר הצליח לנסוע לחו"ל, לאחרונה בחודש אפריל 2011, אבל הרשויות הישראליות סירבו פעמיים לבצע עבורו "תיאום" כדי שיוכל לצאת לירדן, בחודשים פברואר ויוני 2009. "בעיה אחרת עם התיאום היא שאתה צריך לקבל אותו גם בשביל לנסוע וגם בשביל לחזור", סיפר. "בחודש אפריל, כשהייתי בדרך בחזרה לגדה המערבית, שילמתי עמלה נוספת עבור מה שהם מכנים 'טיפול אח"מ', אבל איכשהו הישראלים אף פעם לא הודיעו לאנשים שנמצאים ממש במעבר הגבול על התיאום שלי. נאלצתי לחכות שבע שעות בצד הירדני, וזה גרם לי הרבה חרדה".

אבו עסכר אמר כי בחודש דצמבר 2009 הגיש למשרד לעניינים אזרחיים של הרשות בקשה לשנות את כתובתו , אך לשווא , ואף שכר עורך דין כדי לשנות את כתובתו . לדבריו, " ניסיתי במשך חודש בערך , זה עלה לי 3,000 דולר , ואז הם דחו את הבקשה שלי ".

רימה עג'רמי

רימה עג'רמי, הרשומה כתושבת רצועת עזה, נכנסה לגדה המערבית בשנת 2001 לרגל חתונתה, והיא גרה שם עד היום. מאז הצליחה עג'רמי לצאת את גבולות הגדה המערבית ארבע פעמים – פעם אחת לרצועת עזה ושלוש פעמים לירדן – אך לדבריה, בהזדמנויות אחרות סירבה ישראל פעם אחר פעם להסדיר עבורה "תיאום" כדי שתוכל לצאת; לדברי עג'רמי, לא ניתנו לה הסברים כלשהם בכתב. אף כי כל ארבעת ילדיה נולדו בגדה המערבית ואף כי אביהם רשום כתושב הגדה המערבית, הרשויות הישראליות רשמו את כל ילדיה כתושבי עזה ומנעו מהם לצאת את גבולות הגדה המערבית עם האב. במקרה של עג'רמי ובכמה מקרים אחרים שבהם אחד ההורים רשום כתושב הגדה המערבית וההורה השני רשום כתושב הרצועה, כמו המקרה של עבדאללה א-סעאפין (ר' להלן), נראה כי הרשויות הישראליות סיווגו באופן שרירותי את ילדיהם של בני הזוג כתושבי הגדה או הרצועה.

לדברי עג'רמי, הוריה ברחו בשנת 1967 מבאר שבע שבישראל ונישאו בג'באליא שברצועת עזה בשנת 1970. "בירח הדבש שלהם הם נסעו לקפריסין ומנעו מהם לחזור לעזה", סיפרה, "אז הם נסעו לסוריה. אני נולדתי שם". [191] היא הגיעה לרצועת עזה כשהוריה חזרו בשנת 1996. רשויות הצבא הישראלי רשמו אז את המשפחה במרשם האוכלוסין ובני המשפחה קיבלו מסמכים מזהים מהרשות הפלסטינית שזה מקרוב נוסדה.

במועד מאוחר יותר, בזמן שנסעה למצרים, פגשה עג'רמי בגבר מהגדה המערבית ונישאה לו. "כתבנו את חוזה הנישואין שם, במצרים, ואז הוא חזר לגדה המערבית ואני חזרתי לעזה כדי להגיש בקשה לנסוע לבקר אצלו", אמרה. עג'רמי, הוריה, אחיה ואחותה הגישו בקשה אצל המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית לאישורים ישראליים לנסוע לגדה המערבית כדי לערוך טקס חתונה רשמי. לדבריה, הרשויות בישראל דחו את הבקשות של אביה ושל אחִיה ללא הסבר, אך נתנו אישורים לה, לאמה ולאחותה. האישורים היו תקפים למשך שלושה ימים; הנשים יצאו מעזה דרך מעבר ארז ונסעו לגדה המערבית ב-27 בספטמבר 2001.

"מאז ועד היום הצלחתי להשיג אישור לחזור לעזה פעם אחת", סיפרה עג'רמי. "היה לי הרבה מזל. חזרתי לגדה המערבית יום לפני ההשתלטות של חמאס". ישראל ומצרים סגרו לחלוטין את מעבריהן על גבול רצועת עזה אחרי שחמאס השתלט על הרצועה בחודש יוני 2007. עג'רמי, העובדת במרכז ללימודי המשך באוניברסיטת ביר זית, זכתה לקבל "תיאום" מהצבא הישראלי כדי לצאת מהגדה המערבית דרך ירדן שלוש פעמים, אך בכמה הזדמנויות ישראל גם דחתה בקשות שהגישה להסדיר לה "תיאום":

פעם אחת הייתי צריכה לנסוע לבריטניה למטרות עבודה, אבל לא יכולתי. פעם אחרת ניסיתי להשיג תיאום כדי לנסוע לחתונה של אחותי בדובאי, אבל המשרד לעניינים אזרחיים [של הרשות הפלסטינית] הודיע לי שנדחיתי מטעמי ביטחון. זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קרה, אבל הם לא ידעו למה; הם אמרו "זה מה שהישראלים אמרו לנו". ביקשתי מהם להשיג לי תשובה. אמרתי שאם הם לא יִיצרו קשר עם הישראלים, אני אעשה את זה, אבל הם הזהירו אותי לא לגרום לישראלים "להתעניין" במקרה שלי.

בהזדמנות אחרת שבה סירבו לתת לה "תיאום", סיפרה עג'רמי, "גילינו במקרה שהילדים [שלנו] רשומים כעזתים".

סירבו לתת לי תיאום, אז בעלי רצה לקחת את הילדים לחופשה בירדן, לבקר אצל המשפחה שלו. אבל בגשר [אלנבי] הישראלים אמרו לו שהוא יכול לעבור אבל לא הילדים, שהילדים צריכים תיאום כי הם רשומים כתושבי עזה. הבת שלי כעסה עליי מאוד כשהיא חזרה הביתה. היא האשימה אותי, אמרה שאני הסיבה שהם לא יכולים לנסוע.

עג'רמי פנתה בפעם הראשונה בבקשה לשנות את כתובתה יומיים לאחר שעברה לגדה המערבית. "כשהלכנו למשרד הפנים של הרשות הפלסטינית כדי לעקוב אחרי הטיפול בתיק שלנו, הם היו אומרים 'אין התקדמות, הישראלים לא מקבלים את הבקשות האלה'". עג'רמי הגישה בקשה חדשה בשמה ובשם ילדיה בתוך ימים מרגע שבית המשפט העליון הפלסטיני הורה, בחודש דצמבר 2010, למשרד הפנים הפלסטיני לשוב לקבל לידיו בקשות לשינוי כתובת.

יש טופס מסוים שאתה יכול לקבל, אתה משלם למישהו בסביבות שמונים שקל כדי למלא אותו בשבילך בעברית, והם מצרפים תצלום של תעודת הזהות שלך. חברי הצוות של משרד הפנים אמרו לנו שהם יקבלו את הבקשה שלנו אבל שעדיף שלא נצפה לשום דבר, כי הישראלים עדיין לא מקבלים אותן. כשבאנו לעקוב הם אמרו לנו שהישראלים מעולם לא לקחו את הטפסים שלנו. הם אמרו לבעלי שאולי הם יצליחו לשנות את הכתובת של הילדים שלנו, אבל לא את שלי.

עג'רמי סיפרה כי אף שבעבר עלה בידה להשיג מפעם לפעם אישור ישראלי לצאת מהגדה, כל הבקשות שהגישה לאחרונה נדחו.

בשנים האחרונות אני אפילו צריכה אישור כדי לשהות כאן [בגדה המערבית]. הילדים שלי ואני, כולנו נמצאים כאן באופן לא חוקי, כולנו עלולים להיעצר. לפי הצו הצבאי החדש [מס' 1650], מסתבר שאני עבריינית עכשיו. פניתי לקבל אישורים דרך המשרד לעניינים אזרחיים, אבל הם תמיד אומרים לי לא. פעם אחת עקפתי את המשרד לעניינים אזרחיים והגשתי בקשה ישירות לבית אל [משרד המִנהל האזרחי הישראלי]. ראיתי שם קצין ישראלי, "קפטן ח'אלד", והוא אמר לי שהוא יודע שאני כאן בניגוד לחוק אבל סירב לעזור לי בשינוי הכתובת או בהשגת אישור.

עג'רמי סיפרה כי היא מגבילה בקפדנות את נסיעותיה ואת נסיעות ילדיה בתוך הגדה המערבית מחשש שייעצרו באחד המחסומים.

הילדים שלי לא מכירים את הגדה המערבית חוץ מרמאללה. בתי הספר שלהם לא לוקחים אותם לטיולים במקומות אחרים. אני לא ראיתי את שכם או את בית לחם או אף מקום אחר, כי אני פוחדת שהם יעצרו אותי במחסום וייקחו אותי לעזה או ישימו אותי בכלא. אני לא יוצאת מרמאללה, חוץ מאשר ליריחו, כי אפשר לנסוע על כביש העיקולים [אל-מוערג'את] ולהימנע מהכביש הראשי שהישראלים נוסעים בו ושלאורכו יש מחסומים. אני לא לוקחת אתי את תעודת הזהות שלי.

לדבריה, הצורך לחמוק ממחסומים מגביל את יכולתה לבצע עבודת שטח במסגרת עבודתה וגורם לה להחמיץ הזדמנויות השתכרות אחרות. "אני מתורגמנית, אבל לא יכולה לנסוע לחלק מהפגישות שרוצים לשכור בהן את השירותים שלי". עג'רמי ציינה כי בשנת 2010 היא נאלצה לדחות הצעות לעבודות תרגום שהיו מסתכמות ב-12 ימי עבודה, ואשר בהם הייתה משתכרת 350 דולר ליום.

ראניה אל-אשקר

ראניה אל-אשקר, בת 37 ומנהלת בחברת ביטוח, רשומה כתושבת רצועת עזה. בשנת 1992 עברה אל-אשקר מהרצועה לגדה המערבית כדי ללמוד באוניברסיטת ביר זית. [192] "נהגתי לבקר בעזה לעתים קרובות, בלי צורך בתיאום מיוחד ובלי בעיות", סיפרה. בשנת 1999 נישאה לגבר מג'נין, שבצפון הגדה המערבית. בני הזוג התמקמו ברמאללה, ושם הם מגדלים ילד בן שמונה וילדה בת חמש. לדברי אל-אשקר, היא לא הגישה בקשה לשינוי כתובת מגוריה לפני שישראל הפסיקה לטפל בבקשות כאלה היות שלא נתקלה בבעיות בגלל רישומה כתושבת רצועת עזה.

בשנת 2004 תכננו אל-אשקר, בן זוגה ובנם לנסוע לירדן. כיוון שהייתה רשומה בתעודת הזהות שלה כתושבת רצועת עזה, היה עליה לפנות מראש לרשויות הישראליות בבקשת "תיאום" כדי לצאת מהגדה המערבית, וכן היה עליה לבקש מהרשויות בירדן תעודת "היעדר התנגדות". אל-אשקר קיבלה שיחת טלפון מהפקיד הפלסטיני המופקד על הקישור עם הצבא הישראלי, והוא אמר שהצד הישראלי אישר את בקשתה לצאת מהגדה, והמשפחה נסעה למעבר הגבול עם ירדן בגשר אלנבי. "אלא שכשהגענו לשם", סיפרה אל-אשקר, "התברר שבעלי יכול לצאת אבל אני לא".

הם לא הסכימו לתת לי לצאת. ויותר מזה, הסתבר לנו שהבן שלי, ח'אלד, נכלל רק במסמכים המזהים שלי כתושב עזה, אפילו שהוא נולד בגדה המערבית. פירושו של דבר שהוא יכול לצאת מהגדה רק ביחד אתי, לא עם בעלי. הישראלים הרשו לבעלי לצאת, לבד, אבל אני הייתי צריכה לחזור הביתה עם הבן שלי.

אל-אשקר סיפרה שבחודש אפריל 2010 הסתבר לה עניין דומה. בעת ההיא ניסתה לצאת מהגדה המערבית עם בתה בת החמש. "כשהגענו לגשר לקחתי אתי את הבן שלי כדי לעמוד באשנב של עזה, ובעלי לקח את הבת שלי אתו, לעמוד באשנב השני [המיועד לתושבי הגדה המערבית]. אבל אז הישראלים אמרו שהבת שלי צריכה ללכת אתי לאשנב של עזה כי היא רשומה אצלי כתושבת עזה".

לדברי אל-אשקר, רישומה כתושבת הרצועה אף מקשה עליה לנסוע בתוך הגדה המערבית. כדי לגור כחוק בגדה המערבית עליה להצטייד ב"אישור שהייה" מיוחד ולחדשו. אל-אשקר סיפרה שהרשויות הישראליות מעכבות מפעם לפעם את חידוש אישור השהייה שלה לאחר שתוקפו פג, וכי במקרים מסוימים הפסיקו לטפל בבקשות לחידוש אישורים עבור כל הפלסטינים למשך חודשים רצופים, וכך היא נותרה ללא הוכחה לחוקיות מגוריה בגדה המערבית. "העיכובים יצרו פערים בתקופות שיש לי בהן אישור. בתקופות האלה אני לא יכולה לנסוע בכלל".

אף כי אל-אשקר רשאית מבחינה טכנית לשהות ולנסוע בגדה המערבית כשאישור התושבות הזמני שלה בתוקף, היא משתדלת שלא ליידע את החיילים במחסומים על כך שהיא רשומה כתושבת עזה.

כשהם מגלים את זה הם מעכבים אותך להרבה זמן ובודקים את המסמכים שלך. אני תמיד לחוצה, בכל פעם שאני נוסעת. אני משתדלת לא לנהוג אף פעם במכונית, כי בדרך כלל החייל במחסום מדבר יותר עם הנהג מאשר עם מי שנמצא במושב שלידו. ואני משתדלת לא לקחת אתי את תעודת הזהות כי כתוב שם "עזה". במקום התעודה אני לוקחת אתי את הדרכון. זה לא יעזור לי אם החייל יגלה עניין ויבדוק את הדרכון שלי במערכת שלו, אבל בדרך כלל הוא לא עושה את זה. באופן כללי, אני לא נוסעת אם יש לי בררה.

הפעם האחרונה שבה עלה בידה של אל-אשקר לפגוש במשפחתה בעזה הייתה בשנת 2007. אז העניק לה הצבא הישראלי רישיון ביקור למשך חודש. [193] אל-אשקר ציינה כי פנתה למשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית בבקשה לשנות את כתובתה, אך לשווא, משום שהמִנהל האזרחי לא היה מוכן לקבל לידיו את התיק שלה.

איהאב אל-אשקר

אחיה של ראניה אל-אשקר, איהאב אל-אשקר, הוא מנכ"ל חברת הביטוח "טְרַאסְט", שבה מועסקת גם ראניה. אל-אשקר הוא בן 47, יליד מחנה הפליטים א-שאטי (החוף) שברצועת עזה, שבה התיישבו הוריו בשנת 1948 לאחר שנעקרו מביתם. אל-אשקר רשום כתושב רצועת עזה ובתעודת הזהות שלו מצוינת עזה ככתובת מגוריו. בשנת 1985 התחיל אל-אשקר לנסוע בין רצועת עזה לגדה המערבית, ומאז שנת 2006 הוא גר בגדה. [194] בתחילה עלה בידו להיכנס לרצועת עזה ולצאת ממנה וכן לשהות בגדה המערבית באמצעות שימוש ב"תעודת איש עסקים" (בי-אם-סי). תעודה זו תקפה למשך שישה חודשים וניתנת לחידוש. אל-אשקר אף מחזיק ב"היתר שהייה" למשך שישה חודשים שהצבא הישראלי התחיל להנפיק בשנת 2007 ושאף אותו ניתן היה לחדש. "עכשיו אני צריך אישור אחר כדי לשהות כאן", סיפר. זאת, משום שכרטיס הבי-אם-סי שברשותו כבר אינו נחשב כשקול לאישור כניסה לגדה המערבית. אל-אשקר ציין כי המחזיקים ב"היתר שהייה" יכולים אמנם לנסוע לחו"ל, אך "צריך לתאם עם הצד הישראלי לפני הנסיעה".

בדרך כלל אני מקבל תשובה בעל-פה ברגע האחרון, וברוב המקרים לא קיבלתי תיאום בכלל. הפסדתי עשרות פגישות וכנסים שהייתי אמור להשתתף בהם, פשוטו כמשמעו.

לאף אחד מארבעת ילדיו של אל-אשקר לא מלאו עדיין 16 שנה, ולכן אין להם תעודות זהות משלהם, אך הם רשומים בתעודות הזהות של הוריהם. לדבריו, היות שהוא ואשתו גם יחד רשומים כתושבי עזה, גם ילדיו רשומים כך, והם החמיצו בשל כך הזדמנויות ללימודים משום שלא יכלו לנסוע.

הבת הבכורה שלי בת 14. היא רשומה בתעודת הזהות שלי, ולכן היא לא יכולה לצאת מהגדה המערבית בלעדיי, והיא צריכה לקבל תיאום כדי לצאת מהגדה המערבית, אבל הרבה פעמים הצבא הישראלי מסרב להסדיר לה תיאום. היא רצתה להשתתף במחנה של "זרעים של שלום" [תכנית שבסיסה בארה"ב המיועדת לילדים מאסיה ומהמזרח התיכון] אבל לא יכלה לצאת. היא ניסתה פעמיים. קיבלו אותה לבית ספר בירדן, אבל החלטנו לא לשלוח אותה כי פחדנו שהיא לא תוכל לחזור. גם ליתר הילדים שלי יש בעיות כי בתי הספר שלהם לא יכלו לקחת אותם לטיולי כיתה מחוץ לגדה המערבית. אני חושש ממה שיקרה כשהם יגיעו לגיל 16 ויצטרכו לקבל תעודות זהות משלהם. אנחנו לא יודעים אם ירשו להם להמשיך לגור בגדה המערבית.

אל-אשקר סיפר כי בשל הקפאת השינויים במרשם האוכלוסין שכר את שירותיהם של עורכי דין ישראלים בשש הזדמנויות שונות בניסיון לשנות את כתובתו לגדה המערבית. עורכי הדין פנו בעניינו למשרדי המִנהל האזרחי בבסיס הצבא בית אל הסמוך לרמאללה. "הם פנו בשמי לקצין המטה לענייני פנים בבית אל, אבל בכל פעם מחדש הם חזרו אליי עם תשובות בעל-פה שהבקשה נדחתה. אחד מעורכי הדין גבה ממני אלפיים דולר [ארה"ב], אחר גבה 8,000 דולר, ועורך דין שלישי אמר שזה יעלה לי 50 אלף דולר, וסירבתי לשלם את הסכום הזה".

בשנת 2009 החליט אל-אשקר, אף כי היה מודע להקפאת ההליכים, להגיש בקשה לשינוי כתובתו באמצעות משרד הפנים של הרשות הפלסטינית. "הם סירבו אפילו לתת לי להגיש את הבקשה לשנות אותה. עמדתי על כך שאגיש את הבקשה והם סירבו לקבל את הטופס, ובגלל זה החלטתי לפנות לבית המשפט העליון".

ב-13 באוקטובר 2010 התקבלה עתירתו של אל-אשקר. בית המשפט העליון הפלסטיני דחה את ההצדקות שסיפק משרד הפנים לסירובו לקבל בקשות לשינוי כתובת ולפיהן הסירוב נובע מכך שהמִנהל האזרחי של ישראל ממשיך לסרב לטפל בבקשות. [195] כפי שצוין לעיל, בחודש פברואר 2011 הודיעה ישראל כי עד חודש ספטמבר תטפל ב-5,000 בקשות שינוי כתובת שהגישו תושבי עזה שעברו לגדה המערבית, ונכון לחודש אוקטובר 2011 טיפלה בכ-2,775 מתוך 3,700 הבקשות שהתקבלו.

זאהר אסמאעיל אל-בסיוני

זאהר בסיוני הוא בן 28 ויליד לבנון. אביו נולד במחנה הפליטים ג'באליא שברצועת עזה ואמו באה ממחנה הפליטים בּוּרְג' אל-בּראג'נה שבלבנון. [196] אביו של בסיוני היה חבר באש"ף ונהרג בהתנגשויות עם כוחות ישראליים שפלשו ללבנון בשנת 1982. בסיוני עבר מלבנון לסוריה ביחד עם אמו ועם אחותו הבכורה ולאחר מכן הם המשיכו לתימן, לאלג'יריה ולמצרים. "נסענו מתימן לאלג'יריה עם מסמכים מזויפים, ובאלג'יריה השתמשנו בעוד מסמכים מזויפים. במצרים הפסדתי שנת לימודים כי לא היו לי מסמכים ראויים לשמם", סיפר בסיוני לארגון Human Rights Watch . "ואז חזרנו לעזה, בשנת 1993, כשאש"ף חזר". בסיוני שהה ברצועה עד שנת 2000, ואז התקבל לאוניברסיטת ביר זית. "קיבלתי כרטיס מגנטי ל'מעבר הבטוח' בין הרצועה לגדה: [לצורך כך] הגשתי בקשה למִנהל של הרשות הפלסטינית במחנה הפליטים ג'באליא. הוא היה תקף לשנה. אני הייתי הסטודנט היחיד שקיבל כרטיס מגנטי. בדרך כלל רק פועלים קיבלו כרטיסים, וסטודנטים קיבלו אישורים שהיו תקפים לכמה חודשים". בחודש יולי 2000 נסע בסיוני מרצועת עזה לתרקומיא שבמחוז חברון. "אבל תוך כמה חודשים", סיפר, "פרצה האינתיפאדה, 'המעבר הבטוח' נסגר, ואני נשארתי בגדה המערבית".

לבסיוני התאפשר לנסוע בתוך הגדה המערבית עד לסתיו 2002:

הייתי בדרך חזרה מביר זית לרמאללה, שבה גרתי, וחיילים ישראלים עיכבו אותי במחסום סורדא. הם ביקשו את תעודת הזהות שלי, וזה היה רע כי כתוב בה שנולדתי בלבנון ושהכתובת שלי בג'באליא. אחד החיילים עיכב אותי ואמר שאני כאן בניגוד לחוק. וברגע ההוא נתתי להם את הכרטיס המגנטי שלי, אבל החייל שבר וזרק אותו. הוא אמר שאין לו הוראות לעצור אותי אבל אני לא חוקי ובפעם הבאה איעצר ואגורש לעזה.

בסיוני סיפר כי בשנים 2001 ו-2002 הגיש בקשות לקבלת היתרי שהייה בגדה המערבית באמצעות משרד יחסי הציבור של אוניברסיטת ביר זית, אך מהמשרד נמסר לו כי הרשויות בישראל דחו את בקשתו.

[בשנת 2003] ניסיתי לשנות את הכתובת שלי במשרד הפנים של הרשות הפלסטינית. קיבלתי טופס בקשה ושילמתי שבעים שקל עבור שירות שממלא טפסים, אבל המשרד סירב לאפשר לי להגיש אותו. הם אמרו שאין שום הליכים, הישראלים לא מדברים אתם, אז הם לא יכולים לקחת את הטופס. אז הכרתי בחור שעובד במשרד ההוא, והפקדתי אצלו טופס. נהגתי לטלפן אליו מדי פעם כדי לבדוק אם יש התפתחויות כלשהן, אבל התשובה תמיד הייתה שלילית.

בסיוני הוסיף כי בשלהי שנת 2004 נכנסו חיילים ישראלים למעונות סטודנטים באוניברסיטה ובדקו את תעודות הזהות של כמה מחבריו שמקורם בעזה.

הישראלים באו לבניין שלהם כדי לחפש משהו אחר, אבל תפסו את החברים שלי אחרי שבדקו את תעודות הזהות שלהם. הם עצרו את בשאר אבו סלים, בשאר אבו שהלה ומוחמד מטר, ובתוך 48 שעות גירשו את שלושתם חזרה לעזה. שלושתם עמדו לסיים את הלימודים, כך שאת עבודות הגמר שלהם הם הכינו באוניברסיטה האסלאמית בעזה, בתיאום עם אוניברסיטת ביר זית. [197]

לדברי בסיוני, בסוף שנת 2008 "שמעתי על הליך חדש ומילאתי טופס שנקרא 'היתר שהייה ביהודה ושומרון'; מסרתי את הטופס ל[משרד הרשות הפלסטינית ל]עניינים אזרחיים, אבל לא הצלחתי".

בסיוני אמר שבשנים 2007 ו-2008 נקלע כמה פעמים למצבים מסוכנים בשעה שנסע בתוך הגדה המערבית.

למשל, ביום ולנטיין הקדוש [חג האהבה] של שנת 2007 יצאתי עם החברה שלי. נסענו לבית לחם. עצרו אותי במחסום "הקונטיינר". [198] לחברה שלי הייתה תעודת זהות ירושלמית ואני הייתי מעזה, ואני מניח שהחיילים לא ראו דבר כזה קודם לכן, אז הם חקרו אותי וסטרו לי ואמרו שאני חוטף אותה, ואז נתנו לנו ללכת. פעם אחרת, בשנת 2008, ניסיתי לנסוע ליריחו עם חברים, והחיילים לא נתנו לנו לעבור בגלל תעודת הזהות העזתית שלי. אז ניסינו לנסוע בדרכים עקלקלות, אבל הם שוב תפסו אותנו ועשו לנו בעיות – הם נתנו לנו סטירות, חיפשו עלינו והורו לנו לחזור לרמאללה.

בחודש אפריל 2009 נישא בסיוני לתושבת הגדה המערבית, ולבני הזוג נולדה בת. בחודש דצמבר 2010, לאחר פסיקת בית המשפט העליון הפלסטיני כי משרד הפנים של הרשות הפלסטינית מחויב לאפשר להגיש לו בקשות הנוגעות למרשם האוכלוסין, הגיש בסיוני, לדבריו, בקשה חדשה לשינוי כתובתו. "לא קיבלתי שום תשובה לגבי זה. אפילו יצרתי קשר עם עורך דין כדי לברר אם אשתי יכולה לנסות להגיש עבורי בקשה לאיחוד משפחות, אבל הוא אמר לי שזה בלתי אפשרי".

באמצע שנת 2009 קיבל בסיוני היתר לגור בגדה המערבית, שתוקפו שישה חודשים והוא ניתן לחידוש. האישור ניתן לו דרך מעסיקו, שירות רפואי של הרשות הפלסטינית שנועד לשרת את כוחות הביטחון של הרשות. חרף ההקפאה, ישראל ממשיכה להעניק לרשות הפלסטינית על-פי שיקול דעתה כמות קטנה של אישורים עבור אנשי מנגנוני הביטחון שלה. "אני יכול לחדש את האישור דרך השירותים הרפואיים של גופי הביטחון", אמר בסיוני. "השירותי הרפואיים מגישים בשמי בקשה למשרד לעניינים אזרחיים, והמשרד מקבל את ההיתר שמיועד לי בבית אל [המִנהל האזרחי של ישראל]". בסיוני, כאדם המחזיק באישור, יכול מאז שנת 2009 לנסוע בתוך הגדה המערבית ולצאת ממנה אם הוא מצטייד מראש באישור מתאים מהרשויות הישראליות והירדניות.

ופאא עבד א-רחמאן

ופאא עבד א-רחמאן בת ה-39 נסעה בשנת 1990 מרצועת עזה לגדה המערבית כדי ללמוד באוניברסיטת ביר זית. בשנת 1999 יצאה לחו"ל כדי ללמוד תואר מוסמך, ובשנת 2001 חזרה לגדה המערבית. [199] בשנת 2002 הגישה עבד א-רחמאן למשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית בקשה לשינוי כתובתה מרצועת עזה לגדה המערבית, ובשנת 2003 הגישה בקשה נוספת. "בעבר לא רציתי להיות בגדה המערבית לתמיד, אבל עכשיו יש לי כאן בית, וכאן העבודה שלי, החברים שלי, ושלוש מהאחיות שלי נמצאות כאן עכשיו. אני רוצה להיות מסוגלת לבקר אצל אימא ואבא שלי ואצל שאר המשפחה שלי בעזה, אבל לא הגיוני לעבור בחזרה לשם".

עבד א-רחמאן סיפרה כי בשנת 2003 גילתה לראשונה כי עליה להגיש בקשה לאישור מגורים בגדה המערבית. "בהתחלה לא הגשתי בקשה לזה, אבל אז זה נהיה תנאי מוקדם ליציאה מהגדה המערבית, אז הגשתי בקשה". כמנהלת ארגון "פלסטינִיָאת" ש"עוזר בבניית יכולת תקשורתית", סיפרה עבד א-רחמאן, היה עליה לנסוע לצורך עבודתה.

עשר פעמים הגשתי בקשה לתיאום כדי לצאת מהגדה המערבית, וקיבלתי רק פעם אחת. בין שנת 2003 לשנת 2005 לא יכולתי לצאת לחו"ל בכלל. בשנת 2006 קיבלתי אישור ליומיים לבקר אצל המשפחה שלי בעזה. הישראלים נתנו לי יום אחד לצאת מהגדה המערבית ולנסוע לארז [מעבר הגבול של הרצועה], ואז בארז הם נתנו לי אישור לעוד יום אחד להיכנס ולצאת מעזה. לפחות הצלחתי לפגוש את האחייניות והאחיינים הקטנים שלי, שאף פעם לא ראיתי קודם.

עבד א-רחמאן הוסיפה כי בגדה המערבית "החיילים תמיד נותנים לי עודף תשומת לב כי אני מעזה. המקום שהכי קל לנסוע אליו [מרמאללה] הוא יריחו, כי המחסום שם לא כל כך גרוע, אבל לא הייתי נוסעת לשכם. זה מסוכן מדי. הם מאיימים עליך בגירוש".

אתה מגביל את הנסיעות שלך כי אתה בעצם חי בפחד מפני מעצר או גירוש. אני אוהבת את עזה, אבל אני רוצה להיות זאת שמחליטה מתי ואיך אסע לשם. המצב כרגע הוא שאני לא יכולה לקיים פגישות עם עובדים של הארגון שלי אלא ברמאללה. למשל, ערכנו הכשרה לעיתונאיות בחברון, ללמד אותן איך לכתוב בלוג, אבל לא יכולתי לנסוע לשם. הייתי צריכה לעשות הכול מרמאללה.

עבד א-רחמאן תיארה תנועה בשם "קמפיין חָרָקה" שהוקמה בשנת 2009 בידי פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה. מטרת התנועה להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית להציב את סוגיית שינוי הכתובות במקום גבוה בסדר העדיפויות למשא ומתן עם ישראל. "אנחנו דוחקים במשרד הפנים לקחת אחריות על שינוי הכתובות לפי הסכמי אוסלו, במקום להעביר את הטיפול בתיק למשרד לעניינים אזרחיים, שמסדר את העניינים באמצעות קשר עם ישראל", אמרה עבד א-רחמאן. "אנחנו רוצים להבטיח שהרשות הפלסטינית תאסוף ותשמור מידע על אנשים שחיים כאן בלי אישורי תושבות, ועל אנשים שנשואים לבני זוג שאינם רשומים".

פלסטינים ואזרחים זרים שנשללה מהם האפשרות לחיות עם משפחותיהם

ארגון Human Rights Watch ראיין פלסטינים שהופרדו למשך תקופות ארוכות מבני זוגם, מהוריהם, מילדיהם או מבני משפחה אחרים בשל סירובן של הרשויות בישראל להעניק להם מעמד תושבות או אישורי כניסה. בשנת 2000 הקפיאה ישראל את הליכי הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות שבאמצעותם בן משפחה מדרגה ראשונה הרשום כתושב רצועת עזה או הגדה המערבית מעניק חסות לבקשה של פלסטיני אחר כדי שזה יוכל לגור באותו אזור (תושבי עזה לא יכולים לתת חסות לאנשים המבקשים לקבל מעמד תושבות בגדה המערבית). במקביל הפסיקה ישראל להעניק אישורי כניסה לפלסטינים לא רשומים, כולל במקרים מסוימים פלסטינים המבקשים להיכנס לשטח הפלסטיני הכבוש באמצעות דרכון זר. לדברי פלסטינים ששוחחו עם ארגון Human Rights Watch , הרשויות במצרים, המנהלות צד אחד של מעבר רפיח, מוסיפות לעמוד על כך שפלסטינים המבקשים להיכנס לרצועת עזה יציגו בפני אנשיהן מסמכים מזהים שישראל אישרה.

עבדאללה א-סעאפין

עבדאללה א-סעאפין הוא עיתונאי שנולד ברצועת עזה בשנת 1962. הוריו, שני אחיו ושתי אחיותיו גרים עדיין ברצועה, ורשומים כמוהו כתושביה. אשתו של א-סעאפין, מנאל, היא אזרחית בריטניה ממוצא פלסטיני שנולדה בערב הסעודית. הוריה גידלו אותה בגדה המערבית, וישראל רשמה אותה כתושבת הגדה בעת שהייתה ילדה. בשנת 1988 נולד בעזה בנם הבכור של בני הזוג. בשנת 1990 נסעו בני המשפחה לבריטניה, ושם למד א-סעאפין לימודי דוקטורט באוניברסיטת בראדפורד, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים נוספים. כל בני המשפחה קיבלו אזרחות בריטית. בשנת 2004 שבה המשפחה לרמאללה, ושם החל א-סעאפין לעבוד בדסק הירושלמי של רשת הטלוויזיה "אל-חורה". רשויות ההגירה של ישראל העניקו לו מעמד של עיתונאי זר ואשרה לשנה, והוא חידש אותה ארבע פעמים. [200]

בשנת 2005 סירבו הפקידים הישראלים בגבול להתיר לבנו הבכור של א-סעאפין, מוחמד, לצאת מהגדה המערבית כדי לבקר אצל קרובי משפחה בירדן בטענה שהוא רשום כתושב עזה ואין ברשותו אישור מתאים לכך; הרשויות לא הכירו בזכותו לנסוע באמצעות דרכונו הבריטי. לדברי א-סעאפין, במהלך ארבע השנים הבאות, כשלמד באוניברסיטת ביר זית, חשש בנו מוחמד לעתים מזומנות כי ייעצר. לדבריו, בשנת 2009, כשמוחמד יצא מהגדה המערבית בחיפוש אחר עבודה בחו"ל, אמרו לו פקידים ישראלים כי לא יותר לו לשוב. [201]

בחודש אוגוסט 2009 נסע א-סעאפין מהגדה המערבית לרצועת עזה לצורך משימה עיתונאית. פקידי ישראל במעבר ארז שעל גבול עזה עיכבו אותו, לקחו ממנו את תעודת העיתונאי שלו, החתימו את דרכונו הבריטי במספר הזהות הפלסטיני שלו, וסירבו לאפשר לו להיכנס לישראל כדי לחזור לגדה המערבית.

הייתי בעזה ארבעה חודשים. מעבר רפיח עדיין היה סגור אז. סגן קונסול בקונסוליה הבריטית הצליח להגיע לפשרה עם הישראלים, שיעבירו אותי מארז ישר לנתב"ג, בלי שאוכל לנסוע לבית שלי בגדה המערבית כדי לקחת את הבגדים שלי, אבל סירבתי להיות מגורש ככה. בסופו של דבר נבחרתי להשתתף במשלחת שתיווכה במצרים בין חמאס לבין מצרים, אז ככה הצלחתי לצאת.

במועד מאוחר יותר נסע א-סעאפין לבירות והתגורר שם במשך שנה. לאחר מכן חילק את זמנו בין בירות לבין ירדן, ועבד בהכשרת עיתונאים. א-סעאפין שהה בירדן מתוקף אשרות תייר שהיו תקפות לחודש ואשר היה עליו לחדשן באמצעות יציאה מגבולות הממלכה. בחודש נובמבר 2011 מצא א-סעאפין עבודה בהוראה לעיתונאים במכללה באבו דאבי. [202] ישראל סירבה פעם אחר פעם להניח לו להיכנס לגדה המערבית, שבה גרים אשתו ושתי בנותיהם.

א-סעאפין סיפר כי בשנת 2009 החתימו הרשויות הישראליות גם את דרכוניהם הבריטיים של אשתו מנאל ושל ילדיו האחרים. לדבריו, אף כי מנאל היא תושבת הגדה המערבית, בשל טעות מנהלתית רשמה אותה ישראל כתושבת רצועת עזה – אף על פי שהיא מחזיקה בעותק של מסמכי התושבות המקוריים שלה מהגדה המערבית. במקביל הודיעו הרשויות הישראליות לשלושת ילדיו הצעירים של א-סעאפין כי הם תושבי הגדה המערבית. ישראל ראתה אפוא בא-סעאפין, באשתו ובבנם הבכור תושבי רצועת עזה, בעוד בשלושת ילדיהם הצעירים ראתה תושבי הגדה המערבית, ולא הסכימה לתת למי מהם אשרת תושבות או אשרת תייר בדרכוניהם הבריטיים. על א-סעאפין ועל בנו מוחמד נאסרה החזרה לגדה המערבית, בעוד אשתו וילדיו האחרים גרים ברמאללה. לדברי א-סעאפין, אשתו חששה לצאת מהגדה המערבית פן תאסור עליה ישראל לשוב אליה, אף כי עלה בידה לצאת מהגדה המערבית ולחזור אליה בחודש ינואר 2011 כדי להשתתף בחתונתו של בנם מוחמד בחו"ל. "זאת הייתה הפעם הראשונה שיכולנו להיפגש אחרי שנתיים", סיפר א-סעאפין.

לדבריו, בחודש יוני 2011 הצליחו עורכי דין מארגון זכויות האדם הישראלי "גישה" להביא לידי כך שישראל תתקן את הטעות שביצעה ותשנה את כתובתה של אשתו ברשומות מרצועת עזה לגדה המערבית. "אשתי יכלה סוף סוף לצאת מהגדה המערבית בלי לפחד שייאסר עליה לחזור", אמר א-סעאפין. עורכי הדין של "גישה" אף הצליחו להביא לידי כך שישראל תשנה את כתובתו של בנם הבכור, מוחמד, מרצועת עזה לגדה המערבית. אולם, בשלהי חודש נובמבר 2011 הודיעו גורמים ברשות הפלסטינית למשפחת א-סעאפין כי ישראל חזרה בה מהחלטתה בנוגע לבן הבכור, ושבה לרשום אותו כתושב רצועת עזה. לכן, לא סביר שהפקידים הישראלים במעבר הגבול יתירו לבנם הבכור של בני הזוג א-סעאפין, העובד בימים אלה בקטאר, לחזור לגדה.

כמו כן, ישראל סירבה לשנות את כתובתו של א-סעאפין ולאפשר לו להיכנס לגדה המערבית.

ניסיתי הרבה פעמים להשיג אישור כניסה לגדה המערבית. רציתי להשתתף בטקס הענקת התארים של הבת הגדולה שלי בביר זית ולעזור לבת הקטנה שלי להתמקם שם עם תחילת הלימודים בסתיו. אבל אני בכלל לא יכול לבקר בבית שלי. הבית שלי ברמאללה, אבל הבן שלי אומר 'אבא, אתה גר בשדה התעופה'. אני עוד מעט כבר שלוש שנים בחוסר היציבות הזה, חי לבד, אוכל לבד. אני שומר על קשר עם המשפחה שלי בסקייפ ובאינטרנט. רשמית, אני נשוי, אבל בפועל זה כאילו אין לי אישה וילדים.

סומאידה עבאס

סומאידה עבאס נולד בירושלים בשנת 1959 ועובד כיום כיועץ פיננסי ברמאללה. "למדתי בבית הספר בראהימייה בירושלים, השם שלי הופיע ברשימת הכבוד שהתנוססה על הקיר", סיפר. [203] לאחר מכן למד עבאס הנדסה באוניברסיטה בבגדד, בשנת 1982 חזר לעבוד במשך תקופה קצרה בגדה המערבית, לאחר מכן עבד בערב הסעודית ובעיראק, ובשנת 1985 עבר לשבדיה. "נהייתי אזרח וקיבלתי תואר שני במנהל עסקים בשבדיה", הוסיף. בשנת 1988 חזר עבאס לירושלים כדי לחדש את "אישור היציאה" שלו בהתאם לדרישת ישראל מפלסטינים עם מעמד של תושבי קבע בירושלים, ואז שב לעבודתו בפרויקטים הנדסיים שבדיים. בשנת 1994 ביקשה הנהגת אש"ף מעבאס לעבוד בפרויקט ישראלי משותף להקמת אזורי תעשייה בגדה המערבית. "אז חזרתי דרך נתב"ג עם הדרכון השבדי שלי", סיפר עבאס. "הם לקחו את תעודת הזהות הירושלמית שלי ולא החזירו לי אותה".

עבאס שכר את שירותיו של עורך דין. בחודש מארס 1995 הודיע להם משרד הפנים של ישראל כי פלסטינים שמקבלים אזרחות זרה מאבדים את מעמדם כתושבי קבע בירושלים (הקטגוריה "תושבי קבע" ייחודית לפלסטינים ממזרח ירושלים, שאינם אזרחים מלאים של ישראל ואף לא רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. משרד הפנים לא שולל מישראלים יהודים את האפשרות לגור במזרח ירושלים אם יש להם אזרחות זרה או אם קיבלו כזאת לאחרונה). [204] "בסופו של דבר, אחרי שבשנת 2007 שכרתי עוד עורכי דין ונאבקתי שוב על העניין הזה, ויתרתי", סיפר עבאס. בשנת 2009 החליט עבאס להפסיק לנהל את הקרב המשפטי להשבת מעמדו כתושב קבע בירושלים. "אני נאבק עכשיו להיות מוכר כתושב הגדה המערבית", סיפר. בחודש מארס אותה שנה, אשתו, הרשומה כתושבת הגדה המערבית, נתנה חסות לבקשה שהגיש לאיחוד משפחות, ובני הזוג הגישו את הבקשה למשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית. "עדיין לא קיבלתי שום תשובה", סיפר.

שלושת ילדיהם של בני הזוג, שעדיין לא מלאו להם 16 שנה, רשומים במסמכים המזהים של אמם. משנת 1996 ועד שנת 2000 עלה בידו של עבאס לקבל מהמִנהל האזרחי של ישראל אשרות עבודה שתוקפן לשישה חודשים ושניתן להאריכן, ובעזרתן התאפשר לו להיכנס לגדה המערבית. "פקידי המִנהל האזרחי יעצו לי להגיש בקשה לתושבות באמצעות שימוש בתעודת הזהות של אשתי", סיפר עבאס. לאחר חודש ספטמבר 2000 הפסיק המִנהל האזרחי להנפיק אישורי עבודה, אך עד 6 בפברואר 2006 הצליח עבאס לקבל אשרות תייר למשך שלושה חודשים בכל פעם עם הדרכון השבדי שלו. ביום ההוא אסרו פקידי ביקורת הדרכונים הישראליים בנמל התעופה בן גוריון על עבאס להיכנס לארץ כשחזר מנסיעה שבמהלכה, לפי עיתון "הארץ", השתתף "ביזמה של הידוק שיתוף הפעולה הכלכלי בין אנשי עסקים פלסטינים , ישראלים ושבדים [וכן...] דן עם אנשי משרד החוץ הטורקי על פיתוח אזור התעשייה ארז" ברצועת עזה. [205]

לדברי עבאס, הוא היה המום מההחלטה לאסור עליו להיכנס, "אפילו שמינו אותי להוביל את ההקמה של אזורי תעשייה על הגבול, עניין שהיה במקור רעיון של רבין". בעבר הקים עבאס את ועדת הרשות הפלסטינית לאזורי תעשייה ומילא תפקידים בכירים במשרד התעשייה של הרשות הפלסטינית לפני שהוא סופח למשרד הכלכלה.

לאחר שגורש לטורקיה נסע עבאס לירדן, ושם קיבל בחודש מארס "אשרת שירות" דיפלומטית משגרירות ישראל בעמאן. אף על פי כן, מאוחר יותר בחודש ההוא אסרו עליו פקידי ביקורת הגבולות הישראליים להיכנס לגדה המערבית דרך גשר אלנבי, בטענה, כך דווח, כי משרד הפנים אינו מכיר באשרה הדיפלומטית של משרד החוץ. [206]

עבאס סיפר לארגון Human Rights Watch כי בשנה ההיא ניסה פעם אחר פעם להיכנס לישראל ולגדה המערבית.

ניסיתי להגיע דרך גשר המלך חוסיין [אלנבי] שלוש פעמים במהלך 2006. המשפחה שלי ואני חיינו לגמרי בנפרד ונכנסתי לדיכאון. כמעט ולא יצאתי מהבית. ירדתי 26 קילו. עישנתי הרבה.

לדברי עבאס, ב-10 ביוני 2006 עברו אשתו וילדיו מהגדה המערבית לירדן וחברו אליו. "עלה לי 70 אלף דולר מהחסכונות שלי לרשום את הילדים לבית ספר, להעביר את המשפחה, לשכור דירה וכן הלאה". אשתו לקחה חופשה של חצי שנה ממשרד הכלכלה הפלסטיני כדי להצטרף אליו בירדן. [207] הרשויות הישראליות במעבר הגבול אסרו שוב על כניסתו בחודש אוגוסט 2006. "אז, ב-8 בפברואר 2007, ניסיתי להיכנס ובהתחלה שוב אסרו על הכניסה שלי, אבל בסופו של דבר הצלחתי להיכנס. באו קצינים מהמִנהל האזרחי וממש ליוו אותי פנימה, מחקו את חתימת "מסורב כניסה" ונתנו לי אשרה בדרכון השבדי שלי".

עבאס חייב לצאת מהגדה המערבית כל שלושה חודשים כדי לחדש את האשרה שלו. "אני חושש מאוד שלא אוכל לחזור", אמר. "ואמנם הקמתי חברת ייעוץ, אבל עשיתי את זה כי אני לא יכול לקחת על עצמי עבודה יותר מעניינת. הייתי צריך לדחות הצעת עבודה בבנק העולמי כי היא הייתה כרוכה בנסיעות לחו"ל.

זֵינה סוּד י

הוריה של זֵינה סוּדי נישאו בלבנון באמצע שנות השבעים ושם נולדו היא, אחותה ואחִיה. אביה עזב את ירושלים, עיר הולדתו, בשנות השישים, ואילו אמה עזבה את שכם בתחילת שנות השבעים. [208] אביה, שהיה בעבר בעל תפקיד באש"ף, גר כיום בתוניס ללא דרכון. "לא ראיתי אותו כבר שנים", סיפרה סודי. אמה לקחה אותה שוב ושוב לגדה המערבית כדי לרשום אותה כתושבת הגדה, אך כל הניסיונות עלו בתוהו.

בשנת 1981, כשהייתי בת שנתיים, אימא שלי הביאה אותי מלבנון להירשם אצל המִנהל האזרחי בתעודת הזהות שלה מהגדה המערבית. הם לא הסכימו לרשום אותי, אפילו שהם כבר רשמו את אחותי הבכורה. הסיבה הייתה שהייתי צריכה להירשם אצל אבא שלי. חזרנו בשנת 1985 כדי לרשום את אחי הקטן, והם באמת רשמו אותו, אבל אותי הם דחו שוב כי אבא שלי לא מופיע במרשם.

"בין אימא שלי והאחים שלי, אני היחידה שיש לה בעיה להירשם", סיפרה סודי. לדבריה, אמה ניסתה בשלישית לרשום אותה "ממש לפני שהגעתי לגיל 16, כי אחרי זה האפשרות היחידה [להירשם] היא איחוד משפחות", שהנו הליך הרבה פחות ודאי וסבוך הרבה יותר.

זה לא הצליח, אבל המשכנו לנסות להכניס אותי. עברתי לירדן, ובשנת 1997 התקבלתי לאוניברסיטת ביר זית, אבל אסרו עליי להיכנס [לגדה המערבית] בסתיו ההוא. בשנת 1998 הצלחתי להיכנס. נכנסתי עם אישור שתקף רק לאזורים של הרשות הפלסטינית, למשך שלושה חודשים, ויכולתי לחדש אותו לארבעה חודשים בכל פעם. אבל הפעם האחרונה שנכנסתי הייתה בשנת 2000, ובשנת 2001 פג התוקף של האישור שלי. שלחתי אותו לרשות הפלסטינית לצורך חידוש, אבל אז היה המצור [הצבאי של ישראל] על המוקטעה [המפקדה המנהלתית של הרשות הפלסטינית לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה], והאישור שלי היה שם; או שהם השמידו את האישור שלי או שהם איבדו אותו. פניתי למושל של רמאללה, אבל הוא אמר לי שאין שום דרך לחדש אותו. כך שבין 2001 ל-2007 הייתי כאן בניגוד לחוק.

עד אז כבר עברו אחותה ואחִיה של סודי לירדן. סודי לא יכלה לצאת לחו"ל במהלך תקופה זו, והיא החמיצה שלושה אירועים משפחתיים שהתרחשו בעמאן: את טקס הענקת התארים של אחִיה, בשנת 2001, את חתונת אחותה, בשנת 2005, ואת הולדת אחייניתה בשנת 2006. סודי סיפרה כי ניסתה להימנע ככל שעלה בידה מנסיעות בתוך הגדה המערבית וכי למרות זאת, עיכבו אותה לעתים מזומנות במחסום סורדא שבין ביתה ברמאללה לבין אוניברסיטת ביר זית.

בשלב מסוים היו כל כך הרבה סטודנטים עם בעיות שהאוניברסיטה התחילה לארגן הרצאות במחסום. אותי חייל עיכב רק פעם אחת, אבל עד שהוא שחרר אותי כבר הפסדתי מבחן. בשנת 2004 לא יכולתי ללכת להלוויה של סבתא שלי בשכם כי מחסום חווארה היה אז יותר מדי מסוכן.

בחודש אוגוסט 2007 נודע לאמה של סודי שישראל הסכימה לטפל בכמה בקשות לאיחוד משפחות, והיא הגישה בקשה לקבלת תעודת זהות בשם בתה. "קיבלתי את התעודה בסוף השנה", אמרה סודי,

אבל הם שלחו אותה לשכם, כי זה המקום שבו אימא שלי רשומה. ב[משרד ל]עניינים אזרחיים כאן אמרו לי לקחת אותה בשכם, אבל הבעיה האחרונה הייתה שאני לא יכולה לנסוע לשכם כי אין לי תעודת זהות אז אני לא יכולה לעבור במחסומים, ולמשך זמן מסוים סירבו ב[משרד ל]עניינים אזרחיים לאפשר לקרוב משפחה שלי לאסוף אותו.

ארווא מוחמד א-סאלח

ארווא א-סאלח נולדה בערב הסעודית להורים פלסטינים, ושם גרה עד שנת 1996; בשנה זו עברה לירדן, ובחודש יולי 1999 נסעה לרצועת עזה עם הוריה ועם אחותה כדי להתחתן שם עם גבר עזתי. [209] "יתר המשפחה נשארה בירדן", סיפרה, "כי הם לא יכלו לקבל אישורים והם לא תושבים. אני קיבלתי רישיון ביקור למשך שלושה חודשים על סמך ההזמנה לחתונה שלי". א-סאלח הגיעה לרצועת עזה בטיסה, ונחתה בנמל התעופה של עזה, שהופעל בידי הרשות הפלסטינית עד שהפסיק לפעול בשנת 2002 לאחר הפצצתו בידי כוחות ישראליים. "חזרתי שוב [לעזה] בתחילת שנת 2000, ונשארתי", סיפרה. "בעלי הגיש בקשה לאיחוד משפחות, אבל אז ההליך הזה הוקפא. בשנת 2008 היו אנשים שהתחילו לקבל ככה תעודות זהות, אבל אני עדיין מחכה".

היות שא-סאלח שוהה באופן "לא חוקי" ברצועת עזה, לא עלה בידה לקבל אישור ישראלי לצאת מהרצועה כל עוד שלטה ישראל בכל מעברי הגבול (בפועל, עד שנת 2007), והדבר מנע ממנה להתראות עם בני משפחתה בחו"ל. [210] "אבא שלי היה חולה מאוד בשנת 2003 בירדן, וחשבתי שאני צריכה לנסוע לראות אותו, אבל זה היה אומר להקריב את הכול, כי הישראלים לא היו נותנים לי לחזור שוב לעזה", אמרה. "ההורים שלי לא הסכימו שאעשה את זה, והילדים שלי נמצאים בעזה".

חוסר יכולתה של א-סאלח לצאת מהרצועה מנע ממנה גם לראות את אחִיה, שנסע לארה"ב בשנת 1987.

בשנת 2007, לפני ההשתלטות של חמאס [על רצועת עזה], הוא בא למעבר ארז עם הדרכון האמריקאי שלו. אבל לא הרשו לו להיכנס. הוא ואני טלפנו זה אל זה בארז, רק כמה מטרים זה מזה, אבל לא יכולנו להיפגש. בעלי עבד במשרד נשיא הרשות הפלסטינית, והכיר אנשים בארז, אז אחי ארגן שהישראלים יתנו לשנינו להיפגש ורק להתחבק ולהתנשק ולהגיד שלום בחדר במעבר הגבול הישראלי. אבל כשהתכוננתי לעבור במחסום הפלסטיני, חמסה חמסה, בדרך לארז, אנשי הביטחון הפלסטינים אמרו לי שאני צריכה להראות את ההַוִויָה [תעודת הזהות]. אמרתי להם שאין לי. הם אמרו שאם הישראלים יראו את זה הם יגרשו אותי מהארץ ושהם יאסרו על אחי לחזור שוב אי פעם, אז הייתי צריכה לקחת את הדברים שלי ולעזוב מיד. וככה עשיתי. ולא אכלתי אחרי זה במשך יומיים.

א-סאלח לא הצליחה לראות את אביה מאז שנת 2000, ואת אמה לא ראתה מאז שנת 2005, אז ביקרה האם ברצועת עזה באמצעות דרכונה הירדני. "גם לי יש דרכון ירדני, שהתוקף שלו פג, והייתי יכולה להשתמש בו כדי לצאת. אבל הישראלים לא היו נותנים לי לחזור כי אני לא רשומה", אמרה א-סאלח. "האחיות שלי התחתנו ואני לא יכולתי להשתתף בחתונות, ולאחותי יש עכשיו סרטן ואני לא יכולה לנסוע לפגוש אותה".

ספאא סולימאן בריק

ספאא בריק, בת 38, נולדה בערב הסעודית, ובשנת 1997 נסעה לראשונה לרצועת עזה באמצעות רישיון ביקור של הצבא הישראלי שאחותה ביקשה עבורה. [211] "באתי ללמוד כאן, ואז התחתנתי, ובשנת 1998 ילדתי", סיפרה. "לא עזבתי את עזה מאז שנת 1999. קרובי המשפחה שלי הגישו בשבילי בקשה לאיחוד משפחות, אבל עדיין אין לי תעודת זהות". בריק סיפרה שלא יכלה לצאת מהרצועה למצרים, שבה חיה אמה, כדי לבקר אצלה כשחלתה, וכשמתה לפני שנתיים לא יכלה להשתתף בהלווייתה. בריק אף לא יכלה להשתתף בחתונת אחיה בערב הסעודית.

בריק מחזיקה במסמך נסיעה מצרי (שאינו דרכון), ובשנת 2010 פנתה לעורך דין, והוא חידש את המסמך עבורה. "אז השגתי אשרה סורית כדי לעמוד בתנאים שהמצרים מציבים כדי שאוכל לצאת". עם זאת, לדבריה, הרשויות במצרים סירבו לתת לה לחצות את הגבול.

הייתי המומה. הם נתנו לבעלי לצאת, ולילדים שלי, אבל לי הם לא הסכימו. עד עכשיו אני לא יודעת מה הייתה הבעיה. רציתי לצאת קצת מעזה, אחרי מה שעבר על הילדים במהלך המלחמה [העימות בין ישראל לבין חמאס בחודשים דצמבר 2008 וינואר 2009]. אבל יצא שדווקא הקשיתי עליהם.

מוחמד א-סרסאווי

מוחמד א-סרסאווי נולד בערב הסעודית להורים פלסטינים, חי בלוב ובמצרים, ובשנת 1997 נכנס לרצועת עזה באישור שהונפק בידי הצבא הישראלי כדי לבקר אצל קרובי משפחה. [212] כאדם המועסק ברשות הפלסטינית ביקש א-סרסאווי בשנת 1998 מהרשויות הישראליות לרשום אותו כתושב עזה על סמך אישור הכניסה התקף שלו. "לא קיבלתי מאז שום מידע על הבקשה שלי", סיפר.

בעבר היה לי אישור תושבות במצרים, אבל התוקף שלו פג. יש לי בית בחלוואן שבמצרים, ואחי דואג לו. גם לו אין תעודת זהות, ומרגע שהגעתי לרצועה לא יכולתי לראות לא את הבית שלי ולא את אחי.

א-ססראווי הציג בפני ארגון Human Rights Watch מסמך נסיעה מצרי שתוקפו פג בשנת 1999. "אני לא יכול לחדש אותו כי היה צריך לחדש אותו בתוך שלוש שנים מיום התפוגה, אבל לא יכולתי לחזור לחדש אותו בשלוש השנים האלה כי לא יכולתי לצאת בלי תעודת זהות, [וממילא] הישראלים לא היו נותנים לי לחזור", אמר. "עכשיו, מצרים פתחה את מעבר רפיח, אבל הם עדיין דורשים ממך מסמך נסיעה כלשהו. ככה שאני לא אופטימי כי כל עזה יכולה לעזוב, אבל לא אני. אני מרגיש שגם מצרים היא הבית שלי, לא רק עזה, יש לי כל כך הרבה זיכרונות מהלימודים ומהחיים שם".

מניעת מעמד תושבות מילדים פלסטינים

בין השנים 1987 ו-1995 סירבה ישראל לרשום במרשם האוכלוסין ילדים, אלא אם כן אמם רשומה כתושבת פלסטינית (יהיו אשר יהיו מקום לידתו ומעמדו הרשום של אביהם). בהסכם הביניים משנת 1995 הסכימה ממשלת ישראל כי הרשות הפלסטינית תרשום את כל הילדים מתחת לגיל 16 שנולדו בחו"ל, ברצועת עזה או בגדה המערבית, ובלבד שאחד מהוריהם רשום כתושב רצועת עזה או הגדה המערבית. [213] בהסכם לא נדרש הצד הפלסטיני לקבל קודם לכן הרשאה או הסכמה מישראל, והוא אף אינו מקנה לישראל זכות להציב תנאים או הגבלות בנוגע לשאלה מי מהילדים זכאי לקבל מעמד תושבות.

ישראל פטרה ככלל ילדים שנולדו בתוך השטח הפלסטיני הכבוש ולפחות אחד מהוריהם רשום מההקפאה הכללית שלה של מרשם האוכלוסין שהחלה בחודש ספטמבר 2000, כל עוד נרשמו הילדים לפני שמלאו להם 16 שנה. אולם, ילדים שנולדו בשטח הפלסטיני הכבוש ולא נרשמו מסיבה כלשהי לפני שמלאו להם 16 נאלצו להשתמש בהליך איחוד המשפחות (שנמצא כעת בהקפאה), יהא אשר יהא מעמד רישומם של הוריהם, כדי להירשם במרשם האוכלוסין ולקבל תעודת זהות מישראל. כל עוד לא הסכימה ישראל לרשום ילדים אלה – ולא תמיד היא מסכימה לכך – הם נחשבים בעיניה "שוהים בלתי חוקיים" בשטח הפלסטיני הכבוש, אפילו מעולם לא גרו בשום מקום אחר ואפילו אין להם אף מקום בחו"ל לגור בו. [214]

בין השנים 2000 ו-2005 סירבה ישראל לרשום במרשם האוכלוסין ילדים שנולדו בחו"ל, אלא אם כן נכחו בשטח הפלסטיני הכבוש, יהא אשר יהא מעמד התושבות של הוריהם. אולם, קטינים מעל גיל חמש לא יכולים להיכנס לגדה המערבית ללא אישור ישראלי, ואילו ישראל הפסיקה להנפיק אישורים כאלה בשנת 2000. [215] הקפאת אישורי הכניסה יצרה אפוא מצב שבו לילדים פלסטינים רבים שגרו בחו"ל לא הייתה שום אפשרות להירשם במרשם האוכלוסין. יתר על כן, הרשויות בישראל סברו במקרים רבים כי ילדים שמלאו להם 16 שנה לאחר שנת 2000 ושהו מחוץ לגדה המערבית איבדו את הזכאות להגשת בקשה לרישום. בשנת 2005 פטרה ישראל כמה ילדים מהקפאת רישיונות הביקור בגדה המערבית אם עמדו בכמה תנאים: טרם מלאו לילד 16 שנה, או שהוא ביקש מהצבא הישראלי רישיון ביקור בשטח הכבוש לפני שמלאו לו 16 שנה (אף כי נראה שהקפאת הרישיונות הפכה בקשות כאלה לחסרות סיכוי), ולפחות אחד מהוריו רשום כתושב הגדה המערבית. [216] עם זאת, בכמה מקרים – כמו המקרה של ד"ר אדהם זיין א-דין שיובא להלן – ישראל ממשיכה לסרב לרשום בן או בת להורה פלסטיני שכתובתו הרשומה היא רצועת עזה, ולאשתו בעלת האזרחות הזרה, אם הילד נולד בחו"ל.

 

ד"ר אדהם זיין א-דין

אדהם זיין א-דין, העובד במשרד החוץ של הרשות הפלסטינית, נולד בעיר עזה בשנת 1970. הוא נישא לאזרחית אוקראינה בשנת 1999. [217] בשנה ההיא הגיש זיין א-דין, הרשום כתושב עזה, בקשה לקבלת מעמד תושבות עבור אשתו במסגרת הליך "איחוד משפחות". לדבריו, "אני זוכר שהגשתי את הטופס וזה עלה לי מאתיים שקל, אבל הבקשה לא אושרה מעולם". בשנת 2002 התיר הצבא הישראלי לאשתו להיכנס לרצועת עזה באמצעות רישיון ביקור, ועלה בידה לחדשו מאז פעמיים. לבני הזוג יש בת, כיום בת עשר, הרשומה כתושבת עזה ושמה רשום בתעודת הזהות של האב.

בשנת 2003 נסע זיין א-דין לאוקראינה כדי לשרת שם כדיפלומט של הרשות הפלסטינית. אשתו נשארה ברצועת עזה עד שנת 2005, ואז חזרה לגור במולדתה עם בתם. זיין א-דין חזר לרצועת עזה בחודש מאי 2007. חודש לאחר מכן השתלט חמאס על הרצועה וישראל העניקה לזיין א-דין ולמועסקים אחרים ברשות הפלסטינית אישור לעבור לגדה המערבית. אלא שלא התאפשר לו לקבל מישראל אישור שיתיר למשפחתו לבוא אף היא לגדה.

בשנת 2009 עלה בידו לצאת מהגדה המערבית, בסיוע הרשות הפלסטינית, ולבקר אצל משפחתו באוקראינה. זיין א-דין סיפר כי עם שובו נגרמו לו בעיות בשל מעמדו כתושב רצועת עזה, ובמשך חודש נשלל ממנו "תיאום".

כשחזרתי לגדה המערבית, דרך ירדן, הודיעו לי שיש לי תיאום מהצד הישראלי לחזור. אבל אז הגעתי לאלנבי [הגשר], והישראלים אמרו לי שהוא לא קיים. הייתי צריך לחכות חודש בירדן לתיאום הזה.

אף כי הרשויות בישראל הנפיקו לו "היתר שהייה" בגדה המערבית לאחר שאפשרו את חזרתו לשם אחרי חודש יוני 2007, "הייתה תקופה בשנים 2009 ו-2010 שהם לא חידשו אותו. אז לא יכולתי לנסוע בתוך הגדה המערבית או לצאת ממנה כדי לבקר שוב אצל המשפחה שלי, כי הייתה אפשרות שאיעצר או אקנס, ואפילו שאגורש לעזה", סיפר.

מאוחר יותר בשנת 2009 נולדה לבני הזוג בת נוספת, והיא אזרחית אוקראינה. זיין א-דין הגיש עבורה בקשה ל"איחוד משפחות", אך גם בקשה זו לא אושרה.

לאחר שבשלהי שנת 2010 קיבל זיין א-דין "היתר שהייה" נוסף עבור הגדה המערבית, עלה בידו בשנת 2011 לצאת ולבקר שוב אצל משפחתו באוקראינה, ולאחר מכן נסעה המשפחה כולה לגדה המערבית. אשתו ובתו הקטנה נכנסו לגדה המערבית בדרכוניהן האוקראינים באמצעות אשרות תייר, התקפות לשלושה חודשים. "אבל במאגר המידע הישראלי הבת הקטנה שלי לא קיימת כפלסטינית", אמר זיין א-דין, משום שהרשויות בישראל לא שינו את מרשם האוכלוסין באופן שישקף את הקשר שלה לאביה. לכן, היא יכולה לצאת מהגדה המערבית רק בלוויית אמה.

זיין א-דין סיפר כי כעת הוא יכול לחדש את "היתר השהייה" שלו ללא קושי מיוחד דרך שירות המודיעין הכללי של הרשות הפלסטינית, שישראל מקצה לו כמה אישורים על-פי שיקול דעתה. "אני אחד מבני המזל", אמר.

אבל מה שאני רוצה הוא להיות מסוגל לגור בבית שלי בלי לפחד שיפרידו אותי מהמשפחה שלי. יש בעיה גדולה עם איחוד משפחות, ונדרש לה פתרון רדיקאלי. אני אוהב את עזה ואני גאה בכך שיש לי תעודת זהות של עזה, אבל כשאתה צריך לקבל את כל האישורים והתיאומים האלה, זה מכריח אותך לרצות לעזוב. יש לי תקווה, אבל אני לא יודע אם אשתי והבת [הקטנה] שלי יוכלו לחדש את אשרות התייר שלהן.

לדבריו, אם לא יוכלו לחדש את אשרותיהן יצטרכו לבחור בין הישארות בגדה המערבית שלא כחוק לבין עזיבה חרף האפשרות שישראל לא תאפשר להן לחזור.

ד' – חובותיה המשפטיות הבינלאומיות של ישראל

 

המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי הם ענפים של המשפט הבינלאומי המשלימים זה את זה; שניהם גם יחד חלים על מעשיה של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש. [218]

בתי המשפט הבינלאומיים וגופי האמנה הבינלאומיים החילו את המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המסדיר מצבים של כיבוש ושל סכסוך מזוין, על הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ועל רצועת עזה. [219] ישראל, ככוח הכובש, מחויבת לכבד את המשפט ההומניטארי הבינלאומי בכל היבטי התנהלותה מול האוכלוסייה הפלסטינית הנתונה לשליטתה האפקטיבית, והדבר כולל הן את המשפט ההומניטארי הבינלאומי המנהגי והן את המשפט ההסכמי המעוגן באמנת ג'נבה הרביעית בדבר ההגנה על אזרחים בעתות מלחמה (1949) ובתקנות האג (1907).

ישראל מחויבת לכבד את משפט זכויות האדם הבינלאומי, כפי שעוגן במגוון אמנות זכויות האדם שהיא צד להן. בשנת 1979 אשררה ישראל את האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, ובשנת 1991 אשררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד. [220] מוסדות בינלאומיים רבים, כולל בית הדין הבינלאומי לצדק, קבעו שחובות הסכמיות אלה חלות הן בתוך שטחה של ישראל והן בנוגע לאנשים הנתונים לשליטה, ובכלל זה בשטח הפלסטיני הכבוש.

שליטה של ישראל בהרכב הדמוגראפי של הגדה המערבית ושל רצועת עזה וסירובה השרירותי להכיר בשינויים דמוגראפיים רגילים שהנם עניין של מה בכך בחיים נורמאליים ובכל התפתחות כלכלית או חברתית בשטח מְפֵרים רבות מחובותיה המשפטיות הבינלאומיות של ישראל.

הזכות לחופש תנועה

זכותם של פלסטינים לחופש תנועה מעוגנת הן במשפט ההומניטארי הבינלאומי והן במשפט זכויות האדם הבינלאומי. זכות כללית זו לחופש תנועה מקפלת בחובה את זכויות הפלסטינים (1) לצאת מהגדה המערבית ומרצועת עזה ולשוב אליהן, (2) לנוע בחופשיות בתוך השטח, וכן (3) להיות בטוחים מפני העברה בכפייה מחלק אחד של השטח לחלק אחר שלו. דפוסי הפעולה של ישראל המתועדים בדו"ח זה מפרים כל אחת מהזכויות הללו.

(1) הזכות לצאת מהגדה המערבית ומרצועת עזה ולשוב אליהן

סעיף 12 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע כי לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא, וכי כל אדם חופשי לעזוב כל ארץ שהיא לרבות את ארצו הוא. מוסדות בינלאומיים סבורים כי הוראה זו חלה על התושבים הפלסטינים בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ורצועת עזה. ועדת זכויות האדם, העוקבת אחר ציות המדינות שהן צד לאמנה זו לכלליה, הכירה בשיקולי הביטחון שהובילו את ישראל להגביל את תנועת הפלסטינים, אך היא "מציינת בצער את הפגיעות המתמשכות בתנועה, המשפיעות בעיקר על פלסטינים הנוסעים בין מזרח ירושלים, רצועת עזה והגדה המערבית ובתוך אזורים אלה, ואשר נודעו להן השלכות קשות המשפיעות כמעט על כל תחומי החיים הפלסטיניים".

הוועדה סבורה כי הדבר מעלה סוגיות רציניות לפי סעיף 12. בנוגע לאנשים באזורים אלה, הוועדה מפצירה בישראל לכבד את הזכות לחופש תנועה הקבועה בסעיף 12, כולל זכותו של אדם לשוב לארצו הוא. [221]

כפי שהעירה ועדת זכויות האדם, "יש נסיבות מועטות, אם בכלל, שבהן שלילת זכותו של אדם להיכנס לארצו הוא יכולה להתקבל על הדעת. מדינה שהיא צד לאמנה, אסור לה לשלול את אזרחותו של אדם או לגרש אדם לארץ שלישית באופן שימנע ממנו בשרירותיות לשוב לארצו הוא". [222] הוועדה קבעה כי את הביטוי "ארצו הוא" יש לפרש באופן רחב, וכי הוא מגן לא רק על אזרחים של מדינות הזוכות להכרה בינלאומית, אלא גם על כל אדם אשר "בשל זיקה מיוחדת או תביעות [שיש לו] כלפי ארץ מסוימת, לא יכול להיחשב זר גרידא"; זכות זו חלה גם על אנשים "שהארץ שבה הם אזרחים נכללה בישות לאומית אחרת או הועברה אליה ואשר נשללה מהם האזרחות בישות זו". [223] "זיקה מיוחדת" יכולה להיגזר מאמות המידה הנוגעות ל"קשר כן ואפקטיבי" אשר נקבעו על-ידי בית הדין הבינלאומי לצדק בפסק דין נוֹטבּוֹם, ועל כן יכולה להיות מורכבת מכמה יסודות, כולל מקום המגורים הרגיל, הזהות התרבותית וקשרי המשפחה. [224]

בסעיף 10(ב) לאמנה בדבר זכויות הילד נקבע כי "יכבדו המדינות החברות את זכותו של הילד ושל הוריו לצאת מכל ארץ שהיא , לרבות הארץ שלהם, ולהיכנס לארץ שלהם". סעיף 5(4) לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית מבטיח גם הוא לכל אדם את הזכות לחופש התנועה והמגורים בתוך גבול המדינה ואת הזכות לעזוב כל ארץ, כולל את ארצו שלו, ולחזור לארצו שלו, בכל מקרה שהוא , בלא הבחנה באשר לגזע , צבע או מוצא לאומי או אתני , ואת הזכות לשוויון בפני החוק.

לכן, המשפט הבינלאומי מעניק לפלסטינים שגרו בגדה המערבית וברצועת עזה לפני הכיבוש הישראלי בשנת 1967 את הזכות לעזוב את השטח ולשוב אליו, בהינתן העובדה שיש להם "קשר כן ואפקטיבי" לשטח זה, ומבלי להתחשב בשאלה האם נכללו במפקד האוכלוסין שהצבא הישראלי ערך בשנת 1967 אם לאו.

ישראל הפרה את הזכות הזו כאשר סירבה לתת מענה למצבם של 270 אלף הפלסטינים ששהו מחוץ לגדה המערבית ולרצועת עזה בעת שנערך מפקד האוכלוסין, ופשוט אסרה עליהם לחזור לשטח הכבוש. ישראל אף הפרה את הזכות הזאת במקרים שבהם היא ביטלה את מעמד התושבות של פלסטינים רק משום ששהו מחוץ לשטח זמן רב מהנקוב על אישורי היציאה, שתוקפם לשנה אחת, והדבר הוביל להגלייתם לצמיתות ממולדתם, אף כי לא הייתה להם כל אזרחות אחרת וחרף העובדה שהייתה להם זיקה לשטח הפלסטיני, למשל קשרי משפחה. כפי שצוין לעיל, ישראל שללה את מעמד התושבות של כ-140 אלף פלסטינים לפני שנת 1994, ומאוחר יותר השיבה מעמד זה ב-10,000 לערך מתוך המקרים הללו, אף על פי שלא ברור בכמה מהמקרים האמורים היא שללה את מעמד התושבות באופן שרירותי.

יתר על כן, ישראל ממשיכה להפר את הזכות הזו בהוסיפה להטיל באורח שרירותי איסור גורף השולל מכל אותם פלסטינים שנכפתה עליהם גלות מהשטח הפלסטיני את הזכות להיכנס לשטח מבלי לשקול את המקרה הפרטני של כל אחד מהם.

(2)        הזכות לנוע בחופשיות בתוך השטח הפלסטיני הכבוש

בסעיף 27 לאמנת ג'נבה הרביעית נקבע כי כל אלה המוצאים את עצמם נתונים לכיבוש צבאי זר זכאים "ליחס של דרך - ארץ לגופם , לכבודם , לזכויותיהם המשפחתיות , לאמונתם ולפולחנם , לנימוסיהם ולמנהגיהם". בדרישה כללית זו, שכוח כובש יכבד את זכויות היסוד ואת החירויות האישיות של אנשים מוגנים, מובלע חופש התנועה של אנשים אלה. [225] ניתן להגביל את הזכות לנוע בחופשיות אם הגבלה ממין זה "נחוצה בשל המלחמה", ובלבד – בכל המקרים – שכל הגבלה כזאת תהייה נחוצה ומידתית כאחד. בפרשנות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לסעיף 27 נקבע כי אסור לכוח הכובש להגביל את חופש התנועה "באופן כוללני". [226]

בסעיף 12 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות נקבע כי זכותו של אדם השוהה כחוק בתוך שטחה של מדינה לנוע בחופשיות בתוך שטח זה ולבחור בו בחופשיות את מקום מגוריו ללא כל הגבלה זולת הגבלות הנחוצות לשמירה על הביטחון הלאומי , על הסדר הציבורי, על בריאות הציבור או המוסר הציבורי , או על זכויות הזולת וחירויותיו.

כל עוד ישראל דורשת מתושבי השטח הפלסטיני הכבוש להציג תעודות זהות כדי לגור בגדה המערבית, לנוע בה בחופשיות, לצאת ממנה ולהיכנס אליה, הרי שבסירובה השרירותי להעניק לתושבים תעודות כאלה, סירוב שהוא חלק ממדיניות גורפת, היא מְפֵרה את חובותיה הקבועות במשפט הבינלאומי. האיסור הגורף שישראל מטילה על מעבר של פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה לגדה המערבית, למעט אנשים העונים על אמות מידה חריגות ומגבילות במיוחד (כמו ילדים יתומים בלי קרובי משפחה ברצועה ועם בני משפחה בגדה). הוא בלתי מידתי ביחס לכל טענה בדבר איום ביטחוני.

(3) הזכות לחופש מפני העברה כפויה

העברתם בכפייה של פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה בידי ישראל על סמך הטענה שכתובתם הרשומה נמצאת ברצועה אף מְפֵרה את האיסור הקבוע במשפט ההומניטארי הבינלאומי על העברה בכפייה של אזרחים במצבים של כיבוש.

האיסור על העברה בכפייה מקבל משנה תוקף מזכותו של כל אדם לגור במקום לפי בחירתו. [227] איסור זה עוגן גם בסעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, האוסר על "העברה בכפייה של מוגנים , יחידים או רבים , וכן [...] גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש [...] יהיה המניע להם אשר יהיה". פינוי מלא או חלקי של אזור מסוים מותר רק אם "ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת" וחובה להשיב את העקורים לבתיהם מיד עם תום פעולות האיבה באזור המדובר.

לפי פרשנות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, העיקרון שצדדים לסכסוך מזוין "אינם רשאים לגרש או להעביר בכפייה את האוכלוסייה האזרחית של שטח כבוש, במלואה או בחלקה, אלא אם כן ביטחון האזרחים האמורים או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת" הוא גם נורמה במשפט ההומניטארי הבינלאומי המנהגי. סעיף 147 לאמנת ג'נבה הרביעית קובע כי העברה בכפייה היא "הפרה חמורה" הגוררת אחריות פלילית. אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, שישראל חתמה עליה אך לא אשררה אותה, קובעת כי "גירוש או העברה של כל אוכלוסייתו של שטח כבוש או של חלק ממנה בתוך או מחוץ לאותו שטח" הם פשע מלחמה. [228]

בית הדין הבינלאומי הפלילי ליוגוסלביה לשעבר הגדיר העברה בכפייה כך: "העברה של אנשים בעל כורחם ממקום מגוריהם למקום שאינו לפי בחירתם". [229] האיסור חל הן על השימוש בכוח פיזי והן על גורמים אחרים חוץ מאשר כוח פיזי שיש בהם כדי "להפוך מעשה לבלתי רצוני, כמו ניצול נסיבות של כפייה". [230] למשל, באחד מפסקי הדין קבע בית הדין ליוגוסלביה כי העברה אסורה בכפייה התרחשה כאשר האפקט המצטבר של דפוסי פעולה מגוונים של הסרבים, כולל חיפושים בבתים, מעצרים והטרדות גופניות, כמו-גם ניתוק שירותי המים, החשמל והטלפון, "יצרו תנאי חיים קשים [...] והפכו למעשה את הישארות מרביתם לבלתי אפשרית". [231]

העברתם בכפייה של פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה על סמך הטענה שכתובתם הרשומה היא ברצועה, גם כאשר ישראל מסרבת לעדכן את מרשם האוכלוסין כך שזה ישקף את התנועה בין שני האזורים, היא העברה בכפייה של מוגנים המהווה הפרה של האיסורים הללו מצד ישראל. כמו כן, ישראל מְפֵרה איסור זה ככל שסירובה לערוך שינויים במרשם האוכלוסין, שליטתה הפיזית ההדוקה בכל הכניסות לגדה המערבית והיציאות ממנה ורשת המחסומים הצבאיים הנרחבת הפרושה ברחבי הגדה המערבית מפרידים זה מזה בני משפחה ויוצרים תנאי חיים כה קשים שפלסטינים אינם יכולים להישאר בבתיהם.

הזכות לשלמות התא המשפחתי

המשפט הבינלאומי רואה במשפחה את היחידה הקיבוצית הטבעית והיסודית של החברה. בשל כך, הן המשפט ההומניטארי הבינלאומי והן משפט זכויות האדם הבינלאומי מְגִנים באופן ברור על זכותם של הפלסטינים לשלמות התא המשפחתי.

בסעיף 46 לתקנות האג משנת 1907 נקבע כי כוח כובש חייב לכבד "את כבוד המשפחה וזכויותיה". סעיף 27 לאמנת ג'נבה הרביעית מסתמך על הגנה זו וקובע שמוגנים, כמו הפלסטינים בשטח הכבוש, זכאים ליחס של דרך ארץ כלפי זכויותיהם המשפחתיות, נימוסיהם ומנהגיהם ללא הבדל המבוסס על גזע, דת או השקפה פוליטית. הכרה נוספת בחשיבותה של הזכות לחיי משפחה מעוגנת בדרישה הקבועה במשפט ההומניטארי הבינלאומי כי הצדדים לסכסוך יפעלו ביחד עם משפחות למען איחודם של קרובי משפחה שנפרדו בשל המלחמה. [232]

משפט זכויות האדם תקיף בה במידה. סעיף 23 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות שב ומאשר את תפקידה המרכזי של המשפחה בחברה ומחזק את ההכרה בזכות להינשא ולהקים משפחה ואת ההגנה עליה. סעיף 17 לאמנה זו אף מגן על כל אדם מפני התערבות שרירותית או לא חוקית בצנעת הפרט שלו, במשפחתו, בביתו או בתכתובותיו.

האמנה בדבר זכויות הילד והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מְגִנות גם הן על שלמות התא המשפחתי. בסעיף 10 לאמנה בדבר זכויות הילד נדרשות המדינות לטפל בבקשות לאיחוד משפחות "בצורה חיובית, אנושית ומזורזת. נוסף על כך יבטיחו המדינות החברות כי הגשת בקשה כאמור לא תהיה כרוכה בתוצאות שליליות עבור המבקשים ובני משפחתם". סעיף זה אף קובע את זכותם של ילדים שהוריהם גרים במדינות שונות "לקיים על בסיס סדיר , בלתי אם בנסיבות יוצאות מהכלל , קשרים אישיים ומגעים ישירים עם שני הוריו גם יחד" ודורש כי המדינות יכבדו "את זכותו של הילד ושל הוריו לצאת מכל ארץ שהיא , לרבות הארץ שלהם, ולהיכנס לארץ שלהם". בנוסף לכך, סעיף 10 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מבטיח "הגנה וסיוע רחבים ככל האפשר" למשפחה, "שהיא היחידה הקיבוצית היסודית והטבעית של החברה, במיוחד לשם כינונה, וכן כל זמן שהיא נושאת באחריות לטיפול בילדים תלויים ולחינוכם".

הגנות אלה על הזכות למשפחה כוללות את זכותם של אנשים להינשא ולגור ביחד עם בני זוגם ועם ילדיהם. בהערה הכללית של ועדת זכויות האדם על הזכות למשפחה הודגש באופן ספציפי כי "מהזכות להקים משפחה משתמעת בעיקרון האפשרות להוליד ילדים ולחיות ביחד". [233]

ניתן לגרוע מהזכות למשפחה ומהזכות לשלמות התא המשפחתי רק בנסיבות מוגבלות. למשל, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מתירה למדינות להגביל את הזכויות המעוגנות בה רק "בשעת חירום כללית המאיימת על חיי האומה ואשר על קיומה הוכרז רשמית" ורק "במידה הנדרשת במדוקדק מפאת חומרת המצב , ובלבד שאותם אמצעים לא יהיו בלתי מתיישבים עם התחייבויותיהן האחרות על - פי המשפט הבינלאומי ולא יגררו אפליה שתהא מבוססת אך ורק על טעמי גזע , צבע , מין , לשון , דת או מוצא חברתי". [234] באמנה מצוין כי התערבות בזכות למשפחה אל לה להיות שרירותית. [235]

ישראל מסרבת בשיטתיות לציין בבירור איום ביטחוני ספציפי בהקשר זה ולהסביר כיצד מדיניותה בסוגיה זו והשלילה הגורפת של זכות הפלסטינים לאיחוד משפחות מידתיים לאיום זה. כפי שניסח זאת ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם", "חוסר השקיפות הקיצוני באשר למניעי המדיניות מעלה חשד כבד בדבר היעדר קשר אמתי בין הפגיעה בזכות לבין המטרה הביטחונית שזו נועדה כביכול להשיג". [236]

סירובה המתמשך של ישראל להכיר בזכותם של הפלסטינים לשלמות התא המשפחתי והתעקשותה כי הליך איחוד המשפחות שלה, הנתון לשיקול דעתה, אינו אלא "מעשה חסד מיוחד של הרשויות הישראליות" מְפֵרים עקרונות יסוד של משפט זכויות האדם הבינלאומי ושל המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בסירובה של ישראל לרשום כעניין שבשגרה בני זוג ילידי מדינות זרות ובני משפחה אחרים של תושבים פלסטינים של השטח הפלסטיני הכבוש ולהעניק להם מעמד תושבות מוכר ובכך שהיא מעבירה בכפייה או מגרשת בני משפחה כאלה מבלי לשקול את חיי המשפחה שלהם, ובכלל זה כמה זמן הם חיו בשטח הכבוש ואם יש להם ילדים או קשרים אחרים באזור זה, היא מְפֵרה את חובותיה המשפטיות הבינלאומיות. ישראל מפרה את זכותם של הפלסטינים לשלמות התא המשפחתי גם בהטילה איסורים גורפים ושרירותיים על פלסטינים מרצועת עזה החיים עם משפחותיהם בגדה המערבית.

חובות נוספות מכוח המשפט הבינלאומי

(1) הזכות להיות חופשי מענישה קולקטיבית

ענישה קולקטיבית מוגדרת כהטלת סנקציות או הטרדה מכל סוג שהוא על יסוד אחריות קיבוצית ולא אישית, והיא אסורה על-פי המשפט הבינלאומי המנהגי, המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי.

סעיף 50 לתקנות האג קובע כי אין להטיל על האוכלוסייה עונש קיבוצי, כספי או אחר, בשל מעשיהם של בודדים, כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת למעשים אלה. כמו כן, בסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית נקבע כי שום מוגן לא ייענש על עברה שלא עבר אותה בעצמו. יתר על כן, הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ג'נבה, שישראל לא חתמה עליו, אוסר גם הוא על ענישה קולקטיבית "בכל עת שהיא ובכל מקום שהוא", ובכך הוא משקף את הנורמה שהתקבעה במשפט המנהגי הבינלאומי נגד ענישה קולקטיבית. פרשנות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מסבירה כי איסור זה "חייב להיות מובן באופן הרחב ביותר: הוא חל לא רק על גזרי דין משפטיים אלא גם על סנקציות והטרדה מכל סוג שהוא, מנהליות, באמצעות פעולה משטרתית או באופנים אחרים".

האיסור על ענישה קולקטיבית מובלע גם בהערה הכללית של ועדת האו"ם לזכויות האדם על סעיף 4 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, שלפיו אל להן למדינות להפעיל את סעיף 4 לאמנה (הנוגע לשעת חירום כללית) כהצדקה להטלת עונשים קיבוציים. [237]

ישראל מפרה עיקרון זה בהטילה הגבלות גורפות על תנועת הפלסטינים, ובכלל זה ב"הקפאה" השרירותית והחד-צדדית של כל השינויים במרשם האוכלוסין כתגובה להתקוממות הפלסטינית נגד הכיבוש שהחלה בחודש ספטמבר 2000, ובכך שהטילה הגבלות נוספות על התנועה לאחר שחמאס ניצח בבחירות בשנת 2006.

(2)        הזכות למעמד אזרחי ולזהות חוקית

באמנה בדבר זכויות הילד נקבע כי לכל הילדים יש זכות להירשם ולקבל אזרחות לאחר הולדתם (סעיף 7) ולשמור על זהותם, לרבות אזרחות, שם וקשרי משפחה כמוכר בחוק, וזאת ללא התערבות שלא כדין (סעיף 8). סעיף 24 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע בנוסף כי לכל ילד עומדות הזכות להירשם מיד לאחר הולדתו והזכות לקבל אזרחות.

ישראל מְפֵרה עקרונות אלה בהטילה הגבלות שרירותיות המונעות את רישומם של ילדים פלסטינים שאינם מחזיקים בכל זהות מוכרת אחרת, כולל מקרים של ילדים שנולדו להורה פלסטיני ואשר ראוי שייחשבו זכאים לרישום, אך כיוון שכבר מלאו להם 16 שנה הם כפופים לדרישת ישראל כי יגישו בקשה לרישום רק באמצעות הליך איחוד המשפחות, שהנו ממושך ולא ודאי ולעת עתה הוא ממילא "מוקפא".

סמכותה של ישראל על-פי דיני הכיבוש

סמכותה של ישראל ככובש צבאי מוגבלת ככלל לפעולות הנחוצות לביטחונה או לרווחתה של האוכלוסייה הנתונה לכיבוש. כפי שנקבע בפרשנות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לאמנת ג'נבה הרביעית, כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי הנוגעים להתנהלותו של כוח כובש בזמן כיבוש צבאי "מבוססים על הרעיון שבאופן כללי חירותם האישית של האזרחים [בשטח הכבוש] לא תופרע". בסעיף 43 לתקנות האג נדרש כל כוח כובש לנקוט את "כל האמצעים שביכולתו כדי להחזיר על כנם ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, עד כמה שהדבר אפשרי , מתוך כיבוד החוקים הנוהגים במדינה , חוץ אם נבצר ממנו הדבר לחלוטין". סעיף 64 לאמנת ג'נבה הרביעית קובע בפירוט כי הכוח הכובש רשאי לפרסם חוקים הנחוצים כדי לשמור על ביטחון כוחותיו ומִנהלתו, "לקיים את הממשל התקין של השטח" ולמלא את חובותיו מכוח האמנה כלפי האוכלוסייה האזרחית. באופן כללי, "בכל הנוגע לשטח כבוש פירושו של דבר שהמפקד הצבאי מוגבל למתן פקודות הנוגעות לביטחון מחד גיסא ולרווחתה של האוכלוסייה המקומית מאידך גיסא". [238] ספר ההדרכה של צבא היבשה של ארה"ב למשל מתיר לכוח הכובש לשנות, לבטל או להשעות חוקים בשטח כבוש רק כאשר הם מהווים איום על ביטחונו, כמו חוקים הנוגעים לגיוס ולנשיאת נשק; כאשר הם נוגעים להליכים פוליטיים כמו התאספות וזכות הבחירה; וכאשר אינם עולים בקנה אחד עם חובותיו של הכובש כלפי רווחת האוכלוסייה המקומית, כמו חוקים המבססים אפליה גזעית. [239]

מומחים למשפט הבינלאומי פירטו ביתר הרחבה את ההגבלות שדיני הכיבוש מטילים על הכוח הכובש. סר מייקל ווּד, לשעבר היועץ המשפטי הראשי למשרד החוץ הבריטי, סבור כי "אמנם אפשר ששינויים מסוימים של המבנה התחיקתי והמנהלתי מותרים כאשר הם נחוצים לסדר ולביטחון הציבוריים, אך רפורמות נרחבות יותר של המבנים השלטוניים והמנהלתיים אינן חוקיות". [240] אחד החוקרים העיר כי סעיף 64 לאמנת ג'נבה הרביעית מכיר ב"סמכותו של הכובש לשנות את החוקים הקיימים כדי [...] להבטיח, מתוקף תפקידו כמנהלן זמני, חיים נורמאליים לאוכלוסייה האזרחית הכבושה". [241] משפטן אחר טען כי "מבחן הלקמוס להבחנה בין דאגה כשרה ולא כשרה לרווחת האוכלוסייה האזרחית [לפי דיני הכיבוש] צריך להישען על השאלה האם הכוח הכובש מפגין דאגה דומה לרווחת אוכלוסייתו שלו. במילים אחרות, אם הכוח הכובש מחוקק חוק [...] לב העניין הוא האם [...] קיים חוק [מקביל] בבית פנימה. אם התשובה שלילית, הרי שהדאגה לכאורה לרווחתה של האוכלוסייה האזרחית אינה ראויה לאמון". [242]

פקודות הצבא הישראלי המגבילות באופן חמור את יכולתם של פלסטינים להקים משפחה, להיכנס לשטח הפלסטיני הכבוש, לצאת ממנו ולנוע בתוכו ובין חלקיו ואשר אין להן כל הצדקה ביטחונית מתקבלת על הדעת חורגות מסמכותו ככוח הכובש לחוקק חוקים המשפיעים על האוכלוסייה הנתונה לכיבוש.

תכתובת עם הרשויות

4 בינואר 2012

לכבוד :

אהוד ברק
שר הביטחון
ישראל

באמצעות פקסימיליה : 972-3-697-6218/6940+

כבוד השר ,

אני פונה אליך בבקשה לקבל את התייחסותך לממצאים הראשוניים שעלו ממחקר שערך ארגון Human Rights Watch בנושא מרשם האוכלוסין שישראל מנהלת על תושבים פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה . Human Rights Watch הוא ארגון לא ממשלתי הסוקר סוגיות הנוגעות לזכויות האדם ביותר משמונים מדינות ושטחים ברחבי העולם , כולל הפרות המבוצעות בידי כל הצדדים בגדה המערבית , ברצועת עזה ובישראל . כדי שנוכל לתת ביטוי לתשובותיך בדו " ח שאנו מתכוונים לפרסם על מרשם האוכלוסין , נודה לך אם תשיב לפנייתנו עד 31 בינואר 2012 .

איחוד משפחות

1. למיטב הבנתנו , במסגרת מפקד האוכלוסין שנערך בחודשים אוגוסט וספטמבר 1967 לא תיעדו הרשויות בישראל כ - 270 אלף פלסטינים שלא נכחו בעת ההיא בגופם בגדה המערבית או ברצועת עזה ולא כללו פלסטינים אלה במרשם האוכלוסין . לאחר מכן קבעו הרשויות בישראל כי גברים פלסטינים בין גיל 16 ל - 60 ששהו מחוץ לשטחים בעת ההיא אינם רשאים לשוב לגדה המערבית ולרצועת עזה . הרשויות בישראל יצרו בשנת 1967 הליך של " איחוד משפחות " שבמסגרתו פלסטינים יכלו להגיש בקשה לקבלת מעמד תושבות בשם בני זוגם וקרובי משפחתם מדרגה ראשונה , כולל בני משפחה שלא נכללו במפקד האוכלוסין ובמרשם האוכלוסין . ידוע לנו כי בשנת 2000 הפסיקה ישראל לטפל , במרבית המקרים , בבקשות שהוגשו לאיחוד משפחות , וכי בשנת 2007 הציעה ישראל לטפל בעד 50 אלף בקשות כ " מחווה " פוליטית לרשות הפלסטינית .

מאז הקמת מרשם האוכלוסין ועד היום , כמה בקשות ל " איחוד משפחות " של פלסטינים הגרים בגדה המערבית או ברצועת עזה הרשויות בישראל

א. קיבלו לידיהן ?

ב. אישרו ?

ג. דחו ?

נודה לך אם תוכל למסור לנו את מספר הבקשות שהוגשו , אושרו ונדחו בחלוקה לשנים עבור כל שנה מאז 1967 . אם ניתן למסור נתונים חלקיים בלבד , אנא מסור לנו כל מידע שתוכל לספק .

שינוי כתובת והיתרי שהייה

1. למיטב הבנתנו , לאחר חודש ספטמבר 2000 הפסיקה ישראל, במרבית המקרים, לטפל בבקשות של פלסטינים לשנות את כתובתם. ב- 4 בפברואר 2011 הודיע ראש הממשלה נתניהו כי ישראל תטפל במכסה של עד 5,000 בקשות לשינוי כתובת עבור אנשים הרשומים כתושבי רצועת עזה אך גרים בגדה המערבית.

כמה בקשות שהגישו פלסטינים לשינוי כתובתם הרשומה מרצועת עזה לגדה המערבית ומהגדה המערבית לרצועת עזה מיום הקמתו של מרשם האוכלוסין בשנת 1967 ועד היום , הרשויות הישראליות

ד. קיבלו לידיהן ?

ה. אישרו ?

ו. דחו ?

נודה לך אם תוכל למסור לנו בנפרד את מספר שינויי הכתובת שאושרו מהגדה המערבית לרצועת עזה ומרצועת עזה לגדה המערבית , וכן אם תמסור לנו את מספר הבקשות שהוגשו , אושרו ונדחו בחלוקה לשנים , עבור כל שנה מאז 1967 . אם ניתן למסור נתונים חלקיים בלבד , אנא מסור לנו כל מידע שתוכל לספק .

1. למיטב הבנתנו , אחרי חודש ספטמבר 2000 חדלו הרשויות הישראליות , במרבית המקרים , להנפיק לפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה היתרי כניסה לגדה המערבית , וכן חדלו להנפיק לאנשים רבים ממוצא פלסטיני שאינם מופיעים במרשם האוכלוסין היתרי כניסה לגדה המערבית ולרצועת עזה .

 

ז. כמה היתרי כניסה לגדה המערבית הנפיקו הרשויות הישראליות לפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה ?

ח.כמה היתרי כניסה לרצועת עזה הנפיקו הרשויות הישראליות לפלסטינים הרשומים כתושבי הגדה המערבית ?

נודה לך אם תוכל למסור לנו את מספרי היתרי הכניסה שהונפקו בחלוקה לשנים , החל בשנת 1967 . אם ניתן למסור נתונים חלקיים בלבד , אנא מסור לנו כל מידע שתוכל לספק .

1. למיטב הבנתנו , החל בחודש נובמבר 2007 הצבא הישראלי אינו מאפשר לפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה לגור באופן חוקי בגדה המערבית , אלא אם כן הם מחזיקים ב " היתר שהייה ". מאז חודש נובמבר 2007 , כמה בקשות ל " היתר שהייה " בגדה המערבית המִנהל האזרחי

ט. קיבל לידיו ?

י. אישר ?

יא.דחה ?

ביטול תושבות

1. למיטב הבנתנו , בין השנים 1967 ו - 1994 , רשויות הצבא הישראלי , ובכלל זה המִנהל האזרחי , מחקו ממרשם האוכלוסין כ - 140 אלף פלסטינים שהיו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה , ומאוחר יותר שבו ורשמו במרשם האוכלוסין 10,000 מהם . להבנתנו , רישומם של פלסטינים רבים בוטל בגין שהייתם מחוץ לגדה המערבית או לרצועת עזה למשך תקופות החורגות מתוקפו של " היתר היציאה " שהונפק להם על - ידי רשויות הצבא הישראלי . התקופות שנקבעו בהיתרים אלה נעו , להבנתנו , בין שישה חודשים לשלוש שנים .

יב. כמה פלסטינים שהיו רשומים כתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה נמחקו ממרשם האוכלוסין בידי המִנהל האזרחי משנת 1994 ועד היום ?

נודה לך אם תוכל למסור לנו בנפרד את הנתונים לגבי ביטול מעמד התושבות של פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה , וכן אם תוכל למסור לנו את מספר הבקשות שהוגשו , אושרו ונדחו בחלוקה לשנים , בכל שנה החל ב - 1967 . אם ניתן למסור נתונים חלקיים בלבד , אנא מסור לנו כל מידע שתוכל לספק .

שינויים במדיניות לאחר חודש ספטמבר 2000

1. כאמור לעיל , מדיניות הרשויות הישראליות לאחר חודש ספטמבר 2000 הייתה , למיטב הבנתנו , להפסיק ככלל לקבל לידיה בקשות ל " איחוד משפחות " ולשינויי כתובות מאת פלסטינים הגרים בגדה המערבית וברצועת עזה , והיא הפסיקה ככלל את הטיפול בבקשות כאלה . להבנתנו , הרשויות הישראליות נימקו שינוי זה במדיניות ב " מצב המדיני-ביטחוני השורר באזורנו מאז ספטמבר 2000 " (בג " ץ 4332/04).

יג. האם הרשויות הישראליות קבעו באופן ספציפי לאחר חודש ספטמבר 2000 כי המשך הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות ובבקשות לשינוי כתובות יפגע בביטחון ישראל ; כי אין שום חלופות להפסקה המוחלטת של הליכים אלה ; וכי הנזק שייגרם לפלסטינים מהפסקת הליכים אלה יהיה מידתי ? אם אכן זהו המצב , נודה לך אם תוכל לתאר לנו מסקנות אלה בפירוט רב ככל שניתן , או להפנות אותנו למסמכים רשמיים כלשהם המתארים הכרעות אלה .

יד.האם הרשויות הישראליות ממשיכות לבחון מחדש החלטה זו , ואם כן , באיזו תדירות ועל סמך מה ?

טו.מדוע הרשויות הישראליות ממשיכות להימנע מטיפול בבקשות כאלה באופן סדיר , להוציא מכסת הבקשות לאיחוד משפחות שעליה הוכרז בשנת 2007 ומכסת הבקשות לשינוי כתובת שעליה הוכרז בשנת 2011 ?

טז.באילו תנאים יחדש המִנהל האזרחי את הטיפול הסדיר בבקשותיהם של פלסטינים לאיחוד משפחות ולשינויי כתובת ?

שאלות כלליות

1. בהינתן עמדתה של ישראל ולפיה רצועת עזה כבר אינה נתונה לכיבוש ישראלי , מדוע היא ממשיכה לשלוט במרשם האוכלוסין של תושבי הרצועה ?
2. בכל הנוגע לניהול מרשם האוכלוסין הצבא הישראלי , באיזו מידה הוא רואה עצמו מחויב לכבד את זכותם של הפלסטינים לחופש תנועה , את זכותם לחיי משפחה וזכויות אחרות המפורטות במשפט זכויות האדם הבינלאומי , וכן להגן על זכויות אלה ולאפשר את מימושן ?

נודה לך מאוד על תשובותיך לשאלות אלה .

בכבוד רב ,

שרה לאה ויטסון ,
מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה

 

העתקים :

 

תא " ל מוטי אלמוז
ראש המִנהל האזרחי
צה " ל
באמצעות פקסימיליה : 972-2-9977341+

היועץ המשפטי לאזור יהודה והשומרון
המִנהל האזרחי
צה " ל
באמצעות פקסימיליה : 972-2-997-7326+

תודות

דו"ח זה נכתב בידי ביל ואן אסוולד, חוקר בכיר בארגון Human Rights Watch ; מתנדב חיצוני שביקש להישאר בעילום שם סייע גם הוא בכתיבה וביצע מחקר משפטי עבור הדו"ח. הדו"ח נערך בידי ג'ו סטורק, סגן מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch . היועץ המשפטי הבכיר קלייב בולדווין סיפק סקירה משפטית; טום פורטיוס, סגן מנהל התכניות, ודניאל האס, עורכת בכירה במחלקת התכניות, ערכו גם הם את הדו"ח. עוזרי המחקר של ארגון Human Rights Watch סאלח חיג'אזי, מיכל פומרנץ והגר שיזף והיועצים נאסר נג'אר ואביר איוּבּ סייעו בביצוע מחקר הרקע ובקיום הראיונות בגדה המערבית וברצועת עזה. שירלי ערן ואופיר פוירשטיין תרגמו את הדו"ח לשפה העברית.

ארגון Human Rights Watch מבקש להודות לארגונים אל-חק, אל-מזאן, בצלם, גישה, המוקד להגנת הפרט, המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, Right to Enter ולשרה אדמצ'ק על עזרתם.

תודה מיוחדת שלוחה לאנשים ולמשפחות ברצועת עזה ובגדה המערבית שחלקו עם ארגון Human Rights Watch את חוויותיהם לצורך הכנת דו"ח זה.