(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אומר בדו"ח שהוא מפרסם היום כי עובדי חקלאות תאילנדים בישראל סובלים מהפרות חמורות של זכויות העבודה שלהם כיוון שהרשויות הישראליות אינן אוכפות את חוקיהן שלהן. על הרשויות הישראליות לנקוט צעדים מידיים כדי לשפר את מנגנוני האכיפה שלהן, ולחקור האם תנאי מחייה ועבודה לא הולמים תרמו לדפוס מטריד של תמותה בקרב עובדי חקלאות מתאילנד.
הדו"ח "עסקה לא הוגנת: ניצול עובדים תאילנדים במגזר החקלאי בישראל", המונה 48 עמודים (באנגלית), מתעד שכר נמוך, שעות עבודה מופרזות, תנאי עבודה מסוכנים ותנאי דיור עלובים שמהם סובלים חלק מהעובדים התאילנדים בישראל. כן מתעד הדו"ח מעשי נקמנות של מעסיקים נגד עובדים שניסו למחות על ניצולם באמצעות שביתה. בעיות אלה נמשכות על אף שיפורים שהוכנסו בשנת 2011 בתהליך הגיוס של עובדים תאילנדים ועל אף חוקים ישראליים הקובעים שכר מינימום, מגבילים שעות עבודה, מתירים קיום שביתות חוקיות והתאגדות של עובדים ומפרטים את הסטנדרטים שבהם צריכים לעמוד מגורי העובדים.
לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון: "הצלחת ענף החקלאות בישראל תלויה במידה רבה בעבודתם של מהגרי עבודה תאילנדים, אולם ישראל אינה עושה די כדי לשמור על זכויותיהם ולהגן עליהם מפני ניצול. על הרשויות הישראליות לאכוף באורח פעיל הרבה יותר את החוקים הנוגעים לשעות עבודה ולתנאי העבודה, ולהגביר את האכיפה על מעסיקים המפרים את זכויות העובדים".
כ-25,000 מהגרי עבודה תאילנדים מהווים את רוב כוח העבודה במגזר החקלאי בישראל. בשנת 2011 חתמה ישראל על הסכם בילטרלי עם תאילנד, המכונה ההסכם ל"שיתוף פעולה תאילנד-ישראל לגיוס עובדי חקלאות זרים (TIC)". הסכם זה צמצם באורח ניכר את עמלות הגיוס שנדרשים עובדים תאילנדים לשלם כדי לקבל רישיונות עבודה, ובכך גם את פגיעותם לעבודת כפייה. אולם, ארגון Human Rights Watch מצא כי תנאים נצלניים אחרים נותרו בעינם, וכי החלפת מעסיקים עודנה משימה מסובכת ויקרה.
ארגון Human Rights Watch נפגש עם 173 עובדים תאילנדים בעשרה מושבים בצפון ישראל, במרכזה ובדרומה. כל העובדים סיפרו כי השכר המשולם להם נמוך משכר המינימום, כי הם נאלצים לעבוד שעות ארוכות בהרבה ממה שמתיר החוק, עובדים בתנאים לא בטוחים, ונתקלים בקשיים כשהם מנסים להחליף מעסיקים. בתשעה מתוך עשרת היישובים שבהם בחן ארגון Human Rights Watch את תנאי המחייה, עובדים תאילנדים שוכנו במגורים מאולתרים ובלתי ראויים.
עובדים במספר משקים חקלאיים התלוננו על כאבי ראש, קשיי נשימה ובעיות רפואיות אחרות, לרבות תחושת צריבה בעיניים שאותה ייחסו לריסוס חומרי הדברה ללא הגנה נאותה. עובדים מסוימים אמרו לארגון Human Rights Watch כי קרובי משפחתם בתאילנד שלחו להם תרופות כיוון שאין להם גישה לטיפול רפואי בישראל.
רוב העובדים שאותם ביקר ארגון Human Rights Watch שוכנו במבנים שלא נועדו למגורים, כגון מחסנים וצריפים, עם סידורי כביסה ומטבחים מאולתרים. באחד המשקים החקלאיים הראו עובדים תאילנדים לארגון Human Rights Watch תאי שינה שבנו מארגזי קרטון בתוך סככות חקלאיות.
מנתונים ממשלת ישראל עולה דפוס מטריד של תמותת עובדים תאילנדים. לפי נתונים ממשלתיים שדווחו בעיתון "הארץ", בין השנים 2008 ל-2013 מתו בישראל 122 עובדים תאילנדים. הרשויות ייחסו את מותם של 43 מהם ל"תסמונת המוות הלילי הפתאומי", מחלת לב הפוגעת בגברים אסיאתיים צעירים ובריאים מכל בחינה אחרת, ולגבי 22 מהם נקבע שסיבת המוות לא ידועה כיוון שהרשויות לא ביצעו נתיחה שלאחר המוות.
אחד מ-22 עובדים אלה, פראיוואן סיסוקהא, בן 37, מת בשנתו בחודש מאי 2013. למחרת מותו שוחח ארגון Human Rights Watch עם עמיתיו לעבודה במשק חקלאי במושב במישור החוף. לדבריהם, העובדים ישנו בחלל דחוס בצריף חקלאי שהמעסיק הסב למגורי עובדים. הם סיפרו כי הם עובדים עד 17 שעות ביום, בכל יום, ואינם מקבלים יום חופשי. עובד במושב אחר אמר כי הוא מרגיש "כמו בשר מת" לאחר יום עבודה שהתחיל בדרך כלל בשעה 4:30 והסתיים בשעה 19:00.
לדברי ויטסון, "אף שאין זה ברור אם קיים קשר כלשהו בין מספרם הרב של מקרי המוות בקרב עובדים תאילנדים לבין תנאי עבודתם במגזר החקלאי, אין ספק שהעובדות מצדיקות חקירה".
עובדים אמרו לארגון Human Rights Watch כי כשניסו לממש את זכותם להחליף מעסיקים, קבלני כוח האדם היכולים להסדיר מעבר כזה גבו מהם סכומים שהשתוו למשכורת חודשית. עובדים אחרים, במושב במרכז ישראל, אמרו שביקשו מקבלן כוח אדם לסייע להם להחליף מעסיקים בשל שכרם הנמוך, תנאי הדיור העלובים ושעות העבודה המפורזות – מ-5:00 לפנות בוקר ועד לשעה 22:00 או 23:00 בחודשי הקיץ. לדבריהם הקבלן סירב ואמר להם שיהיה עליהם למצוא מעסיק חדש בעצמם.
לדברי העובדים, הם פתחו בעקבות זאת בשביתה, שהובילה לתוספת שכר ולצמצום שעות העבודה, אולם שכרם נותר מתחת לשכר המינימום הקבוע בחוק. כמו כן סיפרו העובדים כי שני מנהיגי השביתה איבדו את מקום עבודתם במה שהם מפרשים כצעד נקמני.
ארגון Human Rights Watch מצא כי הפרת הזכויות שתיארו העובדים נובעת בעיקר מכשל באכיפה של חוקי העבודה של ישראל. חוקים אלה מבטיחים לעובדים, באופן תיאורטי, הגנות נרחבות. אולם, כשלים שונים פוגעים ביעילותה של המסגרת החוקית. אלה כוללים פיצול של סמכויות הפיקוח, משטר פיקוח לא יעיל, יחידות אכיפה שסובלות ככל הנראה ממחסור במשאבים, והימנעות מהטלת עונשים משמעותיים על מעסיקים וקבלני כוח אדם העוברים על החוק.
את האחריות לפיקוח על המגזר החקלאי חולקים ביניהם רשות האוכלוסין, ההגירה והגבולות במשרד הפנים ומשרד הכלכלה (לשעבר משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה). ארגוןHuman Rights Watch ביקש משני הגופים נתונים על הביקורות שערכו, אולם אף אחד מהם לא סיפק מידע מפורט.
רשות האוכלוסין אמרה כי אינה אוספת נתונים על הביקורות שהיא עורכת ולא ציינה כמה פקחים היא מעסיקה. משרד הכלכלה סירב גם הוא לציין את מספר הביקורים שהוא עורך בשטח, והצהיר כי מספרם אינו מייצג נכונה את מספר הביקורות שהוא מבצע. בחמש השנים האחרונות הרשויות הישראליות הטילו קנסות על חקלאים וסוכני כוח אדם ב-15 מקרים בלבד, וסכום הקנסות הכולל עמד על 1,317,170 ש"ח. כמו כן הוציאו הרשויות 145 אזהרות והשעו את רישיונו של קבלן כוח אדם אחד בגין עבירות הקשורות לחוקי העבודה, כך לפני נתונים שנמסרו על-ידי משרד הפנים ומשרד הכלכלה.
לדברי ארגון Human Rights Watch, על ישראל לשפר את הפיקוח שלה על ציותם של מעסיקים לחוקים ולתקנות הקיימים בתחום העבודה ולאכוף את ההגנה על זכויות עובדים זרים באותה מידה שבה היא נוהגת ביחס לאזרחים ישראלים. על הרשויות לחקור חשדות להפרת זכויותיהם של עובדים באורח מידי ולחייב מעסיקים לתת את הדין על הפרות כאלה.
לדברי ויטסון, "עובדים תאילנדים בישראל נתקלים בבעיות חמורות אולם ניתן לתת להן מענה כיוון שבישראל כבר קיימים הן חוקים להגנה על עובדים זרים והן מערכת לפיקוח על יישומם. ביסודו של דבר, זוהי סוגיה של אכיפת חוקים ותקנות אלה".
