תקציר
ב-25 השנים האחרונות הטילה ישראל הגבלות מחמירות והולכות על הכניסה לרצועת עזה והיציאה ממנה. הגבלות אלה משפיעות כמעט על כל היבט של החיים ברצועה, לרבות יכולתם של פעילי זכויות אדם לתעד הפרות של זכויות האדם ושל המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולפעול לתיקונן. בעוד ישראל מאפשרת חריגים באיסור התנועה שלה מסיבות שהיא מגדירה כהומניטאריות, הרי ככלל, היא אינה מתירה לחברי צוות פלסטינים, ישראלים וזרים של ארגוני זכויות אדם להיכנס לרצועה או לצאת ממנה. ישראל שולטת במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של הרצועה ומזה שני עשורים היא מונעת הפעלה של נמל תעופה ונמל ימי וכופה על הפלסטינים ברצועת עזה תלות בנמלים זרים לצורך נסיעה לחו"ל. בנוסף היא מגבילה מאוד את המעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית, המוכרות כיחידה טריטוריאלית אחת,אפילו כאשר המעבר אינו נעשה דרך שטח ישראל.
מצרים השאירה את מעבר הגבול בינה לבין רצועת עזה, מעבר רפיח, סגור רוב הזמן מאז שנת 2013, כשהיא פותחת אותו מדי כמה שבועות כדי לאפשר מעבר של כמה אלפי בני אדם בלבד. בשנים האחרונות סירבה מצרים להתיר לפעילי זכויות אדם זרים להיכנס לרצועת עזה דרך מעבר רפיח והגבילה את מעברם של פעילי זכויות אדם פלסטינים. כדי לנמק את ההגבלות שהטילה על הגישה לרצועה דרך רפיח אמרה מצרים כי ישראל, ככוח הכובש, היא הנושאת באחריות לרצועת עזה. כמו כן נתלתה מצרים במצב הביטחוני השורר בחלקו של חצי האי המצרי סיני הגובל ברצועה, שבו ארגון השייך לארגון המדינה האיסלאמית מעורב בעימותים אלימים עם הצבא המצרי מאז שנת מצב שהוביל למותם של מאות אנשים. עם זאת, מצרים החלה להגביל מאוד את המעבר דרך רפיח עוד לפני ההידרדרות במצב הביטחוני בסיני ומיד לאחר הדחתו בידי הצבא בחודש יולי2013 של הנשיא לשעבר מוחמד מורסי, שאותו האשים הצבא כי נתמך על-ידי חמאסאף שלמצרים אין חובות כלפי הפלסטינים מתוקף דיני הכיבוש, והיא רשאית, במגבלות חשובות מסוימות, להחליט מי יורשה להיכנס לשטחה, פעולותיה החריפו מאוד את פגיעת הגבלות התנועה הישראליות בתושבי הרצועה.
ממשלת ישראל מצדיקה את ההגבלות על התנועה, לרבות תנועתם של פעילי זכויות אדם, בשני נימוקים. ראשית, לדבריה, הנסיעה בין הרצועה לבין ישראל מסכנת מעצם טבעה את ביטחונה של ישראל, בין אם הנוסעים הם פלסטינים ובין אם לאו, וזאת ללא קשר לבדיקה פרטנית לגבי אדם כלשהו. שנית, לדבריה, חובותיה כלפי תושבי הרצועה מוגבלות להתרת מעבר בנסיבות הומניטאריות חריגות בלבד, ונסיעה של פעילי זכויות אדם לצורכי עבודה אינה יכולה להיחשב לחריג הומניטארי.
ללא אפשרות לשלוח חברי צוות, יועצים ומתנדבים לרצועת עזה או החוצה ממנה, מתקשים ארגונים פלסטיניים לזכויות האדם לנהל פרויקטים משותפים לגדה ולרצועה, שבהן הכירה ישראל כיחידה טריטוריאלית אחת, ושלגביהן שוררת הסכמה בינלאומית כי מדובר בשטח כבוש.[1] גישתם של פעילי זכויות אדם פלסטינים בעזה להזדמנויות הכשרה ופיתוח מקצועי מחוץ לרצועה ולפגישות עם עמיתיהם מהגדה המערבית – חסומה. אנשי צוות זרים וישראלים של ארגוני זכויות אדם אינם מורשים בדרך כלל להיכנס לרצועה, דבר המגביל את יכולתם לזהות הפרות של זכויות האדם ושל המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לחקור אותן ולפעול נגדן. הדבר אף מונע ממומחים ליישם את תחומי מומחיותם במחקר ובתיעוד של הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לרבות פשעי מלחמה אפשריים.
רשויות חמאס ברצועת עזה, מצדן, לא נקטו די צעדים כדי להגן על מגני זכויות האדם מפני מעשי תגמול בגין ביקורת שמתחו על ארגונים חמושים ברצועת עזה, ובמקרים מסוימים עצרו והטרידו פלסטינים שמתחו ביקורת על משטר החמאס.
התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי פתחה בבדיקה מקדמית של פשעים חמורים שאפשר שבוצעו בפלסטין, לרבות רצועת עזה, החל מ-13 ביוני 2014. אחת הסוגיות העיקריות שתבחן התובעת כדי להחליט האם לפתוח בחקירה רשמית היא האם מתקיימים הליכים פנים-מדינתיים מהימנים המונעים את התערבותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי. על-פי מה שמכונה עקרון המשלימות, בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא ערכאה של מוצא אחרון, המתערבת רק כאשר הרשויות הלאומיות אינן מסוגלות או אינן מוכנות לנהל הליכים מקומיים של ממש.
ממשלת ישראל והצבא הישראלי טענו בתוקף בהצהרות ובמסמכים פומביים כי המנגנון הישראלי לחקירת פשעי מלחמה אפשריים עומד בסטנדרטים הבינלאומיים. כמו כן הם טוענים כי גורמים ישראליים רשמיים חוקרים באופן פעיל ואמיתי את כל הטענות והמידע הרלוונטיים בנוגע להפרות אפשריות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. הרשויות הישראליות מכירות בקושי שבאיסוף ראיות בתוך רצועת עזה,שבה לישראל כבר אין נוכחות קבועה של כוחות יבשתיים, ובקבלת תלונות ומידע מעדי ראיה ומקרבנות מתוך רצועת עזה, החוששים מהצבא הישראלי ואינם נותנים בו אמון. אולם, הן מציינות את שיתוף הפעולה שלהן עם ארגוני זכויות אדם וארגונים לא ממשלתיים אחרים ואת הסתמכותן עליהם כאמצעי חשוב, לצד אמצעים אחרים, לקבלת מידע בנוגע להפרות אפשריות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולהשגת שיתוף הפעולה של עדים פלסטינים. אך ההגבלות שהצבא הישראלי מטיל על תנועתם של פעילי זכויות אדם מקשות עליהם לתעד הפרות אפשריות. הגבלות אלה פוגעות במה שממשלת ישראל עצמה מכירה בו כמקור משמעותי למידע ולראיות בנוגע להפרות אפשריות של זכויות האדם, דבר המעלה שאלות לא רק בנוגע ליכולתן של הרשויות הישראליות לחקור הפרות אפשריות של דיני המלחמה, אלא גם בנוגע לנכונותן לעשות זאת.
ההגבלות הישראליות על הכניסה לרצועת עזה והיציאה ממנה חורגות בהרבה מהמותר על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם. כיוון שישראל ממשיכה לשלוט בפועל בהיבטים משמעותיים של החיים ברצועת עזה, יש לה עדיין חובות מכוח דיני הכיבוש בתחומים שבהם היא ממשיכה להפעיל שליטה – ובעיקר החובה לאפשר תנועה של אנשים וסחורות. בעוד דיני הכיבוש מתירים לישראל להטיל הגבלות על תנועה משיקולים של הכרח ביטחוני, איסור התנועה הכללי שהיא מטילה הוא בלתי מידתי לאין שיעור ביחס לכל איום בטחוני קונקרטי. ישראל אף נדרשת, על-פי דיני הכיבוש כפי שעוגנו בתקנה 43 לתקנות האג,[2] לאפשר את קיומם התקין של החיים האזרחיים, לרבות תפקודם התקין ארגוני זכויות אדם ופעילות תקינה בתחום זכויות האדם. האיסור מפר גם את חובותיה של ישראל לכבד את זכויות האדם של פלסטינים בעזה ובגדה המערבית, לרבות זכותם לחופש תנועה, הכוללת, במגבלות מסוימות, את זכותו של אדם להיכנס לארצו ולצאת ממנה ולבחור את מקום מגוריו בתוכה.
על ישראל להתאים את מדיניותה בכל הנוגע לתנועה לרצועת עזה וממנה לחובותיה על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי. עליה לעשות כן על-ידי התרת הכניסה לרצועת עזה והיציאה ממנה לכל הפלסטינים, בכפוף לבדיקות ביטחוניות וסינונים פרטניים. בייחוד, על ישראל לאפשר את תנועתם של פעילי זכויות אדם פלסטינים, שפעילותם היא מרכיב חיוני בחברה המתפקדת כראוי ואשר מהווים חלק מהחברה האזרחית אשר, על-פי הודאת ממשלת ישראל עצמה, ממלאת תפקיד חשוב בתיעוד פשעי מלחמה אפשריים והפרות אפשריות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ובסינגור בנוגע אליהם.
על ישראל לשקול בחיוב גם את הגישה לרצועה לפעילי זכויות אדם זרים, שעבודתם תורמת להתנהלותם הנאותה של חיים אזרחיים נורמליים בכך שהיא מסייעת לארגוני זכויות אדם מקומיים, מחזקת את החברה האזרחית ועוזרת בהגנה על קורבנות. עבודתם של ארגונים כאלה, המגנים על זכויות האדם, הוכרה על-ידי העצרת הכללית של האו"ם כראויה להגנה.
ארגון Human Rights Watch ממליץ גם כי בית הדין הפלילי הבינלאומי יפתח בחקירה רשמית של המצב בפלסטין כדי להבטיח מתן דין וחשבון בגין כל הפשעים החמורים שאפשר שבוצעו בשטחה מאז יוני 2014. הארגון ממליץ כי רשויות חמאס ברצועת עזה ינקטו צעדים כדי להגן על פעילי זכויות אדם ולאפשר להם לתעד הפרות בידי כל הצדדים, לרבות בידי חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים בתוך רצועת עזה.
על מצרים לשקול גם היא את השפעת סגירת גבולה עם רצועת עזה על זכויותיהם של פלסטינים החיים ברצועה, כמו-גם את חובתה לקיים את אמנת ג'נבה הרביעית, המעניקה הגנות לאנשים החיים תחת כיבוש.
המלצות
למשרדי הביטחון והפנים של ישראל
- להסיר את איסור התנועה הגורף לרצועת עזה וממנה ולהתיר תנועה חופשית של אנשים לרצועה וממנה,בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות ולבידוק גופני פרטני. בדיקות כאלה צריכות להתקיים בשקיפות ובאופן לא שרירותי, ויש להעניק לנוגעים בדבר הזדמנות לערער על סירוב להתיר את מעברם ישירות בפני הרשויות הישראליות. במסגרת בדיקות אלה יש לאזן בין אמצעי הגנה מפני איומים ביטחוניים ספציפיים ומוחשיים לבין חובותיה של ישראל כלפי פלסטינים החיים ברצועת עזה.
- עד שיוסר איסור התנועהיש להוסיף את פעילי זכויות האדם לקטגוריות של פלסטינים המורשים לנסוע בין רצועת עזה, ישראל והגדה המערבית וכן לצאת מרצועת עזה לחו"ל. זאת כדי להשתתף בפגישות עבודה,ימי עיוןכנסים והזדמנויות אחרות להתפתחות מקצועית, לרבות הפוגות למנוחה ולרגיעה.
- לאפשר לארגוני זכויות אדם זרים וישראליים לשלוח אנשי צוות, יועצים, מתנדבים ומומחים לרצועת עזה לצורך תיעוד, הכשרה,מחקר וסינגור בתחום עבודתם.
- להקל על הגישה לנמלי ים ותעופה לצורך יציאה לחו"ל. עד אשר יותר לפלסטינים להקים מחדש ולפתוח את נמל התעופה שלהם ולהקים נמל ימי,יש להתיר להם להשתמש בנמלי ים ותעופה ישראליים לצורך נסיעות לחו"ל.
למשרד התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי
- להעריך את מהימנותה של מערכת החקירות של ישראל, ולהביא בחשבון במסגרת זו את מדיניותה של ישראל בכל הנוגע לתנועת פעילי זכויות אדםלרבות השפעת הגבלות התנועה על איכות והיקף המידע המגיע לרשויות הצבא הישראלי ועל הדרך שבה הדבר עשוי לשקף את יכולתן ונכונותן של הרשויות לנהל הליכים של ממש.
- להעלות מול הרשויות הישראליות חששות בנוגע למדיניות הנוגעת לתנועת פעילי זכויות אדם לתוך הרצועה והחוצה ממנה.
לרשויות חמאס ברצועת עזה
- להגן על פעילי זכויות אדם ברצועה מפני כל איום במעשי תגמול או בפגיעהגופנית או אחרת, בתגובה למחקר ולסינגור שלהם בנוגע להפרות של זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי, לרבות הפרות בידי ארגונים חמושים ברצועת עזה.
- להימנע ממעצר, צנזורה או נקיטת כל פעולה אחרת נגד אנשים ברצועת עזה העוסקים בתיעוד לא אלים של הפרות של זכויות האדם ושל המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומותחים ביקורת על הממשלה, לרבות פעילי זכויות אדם, עיתונאים ואחרים.
- לנהל חקירות של ממש בנוגע להפרות חמורות שביצעו לכאורה ארגונים פלסטיניים חמושים במהלך המלחמה בשנת 2014.
למצרים
- כמו כל הצדדים לאמנת ג'נבה הרביעית, על מצרים לעשות כל שביכולתה כדי להבטיח את יישומן האוניברסלי של ההוראות ההומניטריות של האמנה, לרבות הגנות המוקנות לאזרחים החיים תחת כיבוש. על מצרים גם לאפשר גישה לחוקרי זכויות האדם של האו"ם ולבחון את השפעת סגירת הגבול שלה על זכותם של פלסטינים להיכנס לרצועת עזה ולצאת ממנה.
מתודולוגיה
הדו"ח שלהלן בוחן את מדיניותה של ישראל בנוגע להתרת הכניסה לרצועת עזה והיציאה ממנה לחברי צוות, יועצים, מתנדבים ואנשים אחרים העובדים עבור ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, ישראליים וזרים. הוא בוחן גם את השפעת מדיניות זו על יכולתן של הרשויות הישראליות לחקור כיאות הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי שבוצעו לכאורה ברצועת עזה או כאלה הקשורות באופן אחר לניהול מעשי האיבה בין הצבא הישראלי לבין הארגונים הפלסטיניים החמושים בעזה.
חוקרת של ארגון Human Rights Watch ושתי עוזרות מחקר של הארגון ערכו 12 ראיונות עם נציגים של ארבעה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים מרצועת עזהשני ארגוני זכויות אדם זרים וארגון זכויות אדם ישראלי אחד. ארבעה מהארגונים הללו מילאו תפקיד מרכזי בתיעוד ההפרות שנבעו מניהול מעשי האיבה בין ישראל לבין ארגונים פלסטיניים חמושים ברצועת עזה.
כמו כן בחן ארגון Human Rights Watch מסמכים שפורסמו עלידי משרד הביטחון הישראלי, שבהם הותוו הקריטריונים להתרת הכניסה לרצועת עזה והיציאה ממנה; מסמכים שהוגשו לבתי משפט ושבהם הסבירו הרשויות הישראליות את מדיניותן בנוגע לגישה לעזה ואת הנימוקים לה; תשובות בכתב לבקשות פרטניות להיכנס לרצועת עזה או לצאת ממנה; והצהרות פומביות בכתב ובעל-פה שהשמיעו הרשויות הישראליות לגבי המנגנונים שלהן לחקירת הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי בידי הכוחות החמושים של ישראל ולגבי טבע יחסיהן עם ארגוני זכויות אדם.
בחנו פרסומים של ארגוני זכויות אדם אלו, לרבות דו"ח משנת 2016 על השפעת הגבלות התנועה על ארגוני חברה אזרחיתודו"חות שפרסמו ארגוני זכויות אדם על ניהול מעשי האיבה במהלך קיץ 2014. ארגון Human Rights Watch פנה בכתב לפרקליט הצבאי הראשי של ישראל (פצ"ר) וביקש את תגובתו. נוסח המכתב שהתקבל בתשובה מופיע בנספח לדו"ח זה.
במהלך המחקר לדו"ח זה, ביקש ארגון Human Rights Watch שוב ושוב היתרי כניסה לרצועת עזה עבור חברי הצוות הזרים שלו. הרשויות הישראליות דחו את רוב הבקשות הללו, אך באופן חריג הן אישרו את הבקשה האחרונה, כפי שיתואר בדו"ח, ובחודש ספטמבר 2016 ביקרו שני נציגים של ארגון Human Rights Watch ברצועת עזה.
כל המרואיינים נתנו את הסכמתם החופשית לקיום הראיונות. ארגון Human Rights Watch הסביר למרואיינים את מטרת הראיונות ואת השימוש שייעשה במידע שייאסף, ולא הציע להם תמורה כספית כלשהי.
I.הסגר על רצועת עזה
רצועת עזה, הגדה המערבית וישראל מהוות יחדיו את השטח שהיה פַּלֶשְׂתִינָה (א"י), ואשר נשלט על-ידי בריטניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בין שלושת האזורים קיימים קשרים תרבותיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ומשפחתיים ענפים, ובמשך רוב העידן המודרני התקיים ברחבי אזור זה חופש תנועה. המלחמה הערבית-ישראלית של שנת 1948 הביאה להפרדה בתוך האזור, והותירה את רצועת עזה תחת כיבוש צבאי מצרי, את הגדה המערבית תחת שלטון ירדן ואת ישראל כמדינה ריבונית. פליטים פלסטינים מהשטח שהפך לישראל ברחו או גורשו לרצועת עזה, וכיום 72% מ-1.8 מיליון תושבי הרצועה הם פליטים או צאצאיהם.[3] כיבושן של רצועת עזה והגדה המערבית בידי ישראל בשנת 1967 הוביל לכך שכל שלושת האזורים נתונים לשליטתה של ישראל, אשר הקימה שני ממשלים צבאיים כדי לשלוט ברצועת עזה ובגדה המערבית.
במשך שני העשורים הראשונים של הכיבוש הישראלי, הפלסטינים הורשו על-פי רוב לנוע בין ישראל, רצועת עזה והגדה המערבית, ובכך חודשו למעשה הקשרים ההיסטוריים שנקטעו בשנת 1948. הצבא הישראלי אמנם הכריז על רצועת עזה והגדה המערבית שטח צבאי סגור, אך הוא הוציא סדרה של "היתרי יציאה כלליים" שאפשרו במידה רבה לפלסטינים לנוע ללא צורך בהיתרים פרטניים, אלא אם כן הדבר נאסר עליהם באופן ספציפי.[4]
בשנת 1991, במהלך האינתיפאדה הראשונה, ועל רקע מלחמת המפרץ הראשונה שבה הפציצה עיראק את ישראל, ביטל הצבא הישראלי את היתר היציאה הכללי שהיה בתוקף והחל בהדרגה לחייב פלסטינים להצטייד בהיתרים פרטניים כדי לנוע בין האזורים. אף שהסכמי אוסלו משנת 1995 הכירו ברצועת עזה ובגדה המערבית כ"יחידה טריטוריאלית אחת", במהלך שנות התשעים המעבר בין שני האזורים נעשה קשה יותר ויותר ובשנת 1995 הקימה ישראל גדר לאורך גבולה עם עזה.[5] בין השנים 1991 ו-2005 הפכה הגישה לרצועת עזה מוגבלת יותר ויותר, עם עליות וירידות מסוימות.[6] ההגבלות חפפו למגמות של הסלמה באלימות, לרבות עימותים מזוינים בין ארגונים חמושים בעזה לבין הצבא הישראלי, התקפות על המעברים בין הרצועה לישראל, ופיגועים שכוונו נגד אזרחים ישראלים בתוך ישראל וברצועת עזה.
במשך רוב אותה תקופה, הצבא הישראלי, ששלט במעבר בין רצועת עזה לבין העולם החיצון, הצדיק את הגבלות התנועה בקיומם של חששות ביטחוניים או צרכים צבאיים. ההגבלות כללו הן איסורי נסיעה פרטניים, שהתבססו על הערכות השב"כ, והן הגבלות כלליות, כגון סגירת מעברים, איסורי נסיעה על קבוצות שלמות של אנשים או הגבלת התנועה למקרים הומניטאריים.[7]
בשנת 2005, פינתה ישראל את ההתנחלויות האזרחיות שהקימה ברצועת עזה, הפסיקה את הנוכחות הקבועה של כוחות היבשה שלה בתוך הרצועה ונסוגה מגבול עזה-מצרים. באותה עת, הנימוקים להטלת הגבלות תנועה החלו להשתנות. ישראל טענה כי כבר אינה כוח כובש ברצועת עזה ולכן אין לה יותר חובות כלפי תושביה הפלסטינים מכוח דיני הכיבוש, ובכלל זה החובה להתיר תנועה מהרצועה ואליה.[8] בחודש ספטמבר 2007, לאחר קריסת ממשלת האחדות הפלסטינית והשתלטות תנועת חמאס על השלטון הפנימי ברצועת עזה, הודיעה ישראל כי הקבינט המדיני-ביטחוני החליט על הגבלת תנועת אנשים וסחורות לרצועת עזה והחוצה ממנה, בין היתר במטרה להחליש את כלכלת הרצועה, שעליה הכריזה הממשלה כ"שטח עוין".[9]
ממשלת ישראל מכנה את מדיניותה המגבילה את התנועה לרצועת עזה וממנה "מדיניות הבידול", ולדבריה היא משרתת הן יעדים ביטחוניים והן מטרות פוליטיות.[10] לדברי הממשלה, היא מעוניינת להגביל את המעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית למינימום האפשרי כדי למנוע העברה של "תשתית טרור אנושית" מהרצועה לגדה המערבית,[11] שגבולה עם ישראל פרוץ וחיים בה חצי מיליון מתנחלים. כיום, תנועת פלסטינים לתוך רצועת עזה והחוצה ממנה מוגבלת ל"מקרים הומניטאריים חריגים, בדגש על מקרים רפואיים דחופים,"[12] אף על פי שישראל רואה גם מאות סוחרים בכירים ואנשים אחרים כמי שזכאים לצאת מהרצועה.
בשנת 2016, היו בממוצע 12,150 מעברים של פלסטינים מרצועת עזה לישראל ולגדה המערבית בחודש,[13] לעומת יותר מחצי מיליון יציאות כאלה בחודש ספטמבר 2000, ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה.[14] מספר היציאות גבוה בהרבה ממספר היוצאים, כי חלק מהעוברים במעבר ארז, ובמיוחד סוחרים, נוסעים כמה פעמים בחודש. מספר המעברים של פלסטינים בין רצועת עזה, ישראל והגדה המערבית עומד כיום על מעט יותר מ-2% מהיקפם בספטמבר 2000, ורוב תושבי הרצועה, כמעט שני מיליון בני אדם, אינם מורשים לנסוע.
בנוסף, בשנת 2016, נרשמו מדי חודש בממוצע 700 כניסות מרצועת עזה לישראל (ולגדה המערבית) דרך מעבר ארז של נציגים של ארגונים בינלאומיים, בעיקר ארגוני סיוע. כן נרשם מעבר של זרים (אנשים שאינם רשומים במרשם התושבים הפלסטיני או הישראלי) בין הרצועה לישראל ולגדה המערבית דרך מעבר ארז. קבוצת הזרים כוללת עיתונאים, דיפלומטים ואנשים שנסעו לצורך ביקור בני משפחה מדרגה ראשונה במקרים של מוות, מחלה קשה, או חתונות.[15] ועדיין, מספר היציאות דרך מעבר ארז עלה ביחס למה שנראה כשפל של כל הזמנים בשנת 2008, שבה הוחלו קריטריונים מגבילים במיוחד. באותה שנה היו רק כ-2,000 יציאות בחודש של פלסטינים מהרצועה לישראל, בעיקר של חולים ומלוויהם, דיפלומטים ועובדי סיוע הומניטארי.[16]
הגבלות אלה מוטטו את כלכלת הרצועה,[17] פיצלו משפחות,[18] חסמו את הגישה לטיפול רפואי[19] ולהזדמנויות בתחום ההשכלה[20] וסיכלו את שיקום הרצועה.[21] בנוסף הן העמיקו את הקרע בין רצועת עזה לגדה המערבית, שהוחרף על-ידי הפילוג בין הפלגים הפלסטיניים בשנת 2007, פילוג שהותיר את הגדה המערבית תחת שלטון פתח ואת הרצועה תחת שלטון חמאס.
ישראל נסוגה ממעבר רפיח שבין רצועת עזה למצרים בשנת 2005, והותירה את השליטה בו בידי מצרים וחמאס, כל אחד מצדו. מאז הדחתו של הנשיא מוחמד מורסי בשנת 2013 השאירה מצרים את מעבר רפיח סגור רוב הזמן, דבר המשקף את היחסים המתוחים בין ממשלתה החדשה לבין ממשלת חמאס בעזה, המזוהה עם מפלגת האחים המוסלמים של מורסי. בימים
הנדירים שבהם נפתח מעבר רפיח, אחת למספר שבועות, התנועה דרכו מוגבלת לכמה אלפי אנשים המספיקים לעבור לפני שהוא נסגר. סדר העדיפות נקבע על-ידי ממשלת החמאס והשלטונות המצריים. בשנת 2016 היו 3,520 מעברים של פלסטינים בין עזה ומצרים בחודש, לשני הכיוונים, לעומת מוצע חודשי של 34,991 בשנת 2012.[22] במילים אחרות, היקף המעבר של פלסטינים בין עזה למצרים עומד על עשרה אחוזים בלבד ממה שהיה בשנת 2012, ומעבר רפיח סגור רוב הזמן. מצרים הייתה בעבר שער היציאה של פלסטינים מעזה לחו"ל, אבל כיום גם היא חסומה בפניהם במידה רבה.
ישראל שולטת במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של הרצועה, והיא אוסרת, לדבריה בשל חששות ביטחוניים, על כל נסיעה דרך האוויר או הים מהרצועה או אליה.[23]
מכל הסיבות הללו, מעבר ארז הוא הנתיב העיקרי למעבר בין רצועת עזה, ישראל, הגדה המערבית, ומדינות זרות.
II. גישת פעילי זכויות אדם לרצועה
ארגון הגג PNGO, שבו חברים רק חלק מארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים, מונה 135 ארגונים לא ממשלתיים הפועלים בתחומים כמו פיתוח, תרבות, חינוך, סביבה וזכויות האדם.[24] עשרות ארגוני זכויות אדם פלסטיניים יושבים בתוך רצועת עזה או פועלים בתחומה. חלק מהם עוסקים בחקירת הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי או דיני המלחמה, בין היתר במהלך תקופות של הסלמה באלימות בין ישראל לבין ארגונים פלסטיניים חמושים ברצועה, ובדיווח על כך. בנוסף, לפחות שני ארגוני זכויות אדם ישראליים עורכים תחקירים ברצועה באמצעות תחקירנים קבועים החיים בה, וארגוני זכויות אדם זרים מעסיקים אנשי צוות ברצועה או עורכים בה מחקרים אחת לתקופה. ארגון Human Rights Watch מעסיק עוזרת מחקר קבועה בעזה מאז 2009.
מדיניות ישראל באשר לתנועת פעילי זכויות אדם
הצבא הישראלי רואה הן ברצועת עזה והן בגדה המערבית אזורים הנתונים תחת "סגר", ולפיכך ברירת המחדל היא שפלסטינים אינם רשאים להיכנס לישראל או לנוע בין הרצועה לגדה המערבית. זאת, אלא אם כן הם זכאים לכך במסגרת החריגים שהצבא מפרט, ואשר משתנים מעת לעת. בעקבות התדיינות משפטית נרחבת במסגרת חוק חופש המידע,[25] משרד הביטחון הישראלי מפרסם כיום את הקריטריונים שלו למעבר בין רצועת עזה, הגדה המערבית וישראל, המכונים "הרשאות בסגר." [26] הקריטריונים מתירים נסיעה לחולים הזקוקים לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה ומלוויהם, ל"סוחרים בכירים" הרוכשים טובין מישראל או מהגדה המערבית, לביקורי משפחות אצל קרובים מדרגה ראשונה במקרים של מוות, מחלה קשה או חתונה, למתפללים קשישים המבקרים בירושלים, לביקור אצל קרובים המוחזקים בבתי כלא בישראל,[27] ועוד. הקטגוריה הגדולה ביותר של פלסטינים המורשים להיכנס לישראל היא זו של סוחרים בכירים, שכניסותיהם מהוות 54% מכלל הכניסות, בעוד כניסות החולים מהוות 21%.[28] הקטגוריה השלישית בגודלה של נכנסים היא של עובדי ארגונים בינלאומיים, שכניסותיהם מגיעות לכמעט 5% מכלל הכניסות של פלסטינים מהרצועה לישראל, יותר מ-700 בחודש.כ. בדיקות אלה אינן נערכות בשקיפות, וכאשר השב"כ מתנגד להנפקת היתר, המידע הנמסר למבקש או לבא כוחו באשר למהות הטענות הביטחוניות נגדו זעום, אם בכלל.
פעילי זכויות אדם - פלסטינים, ישראלים או זרים - אינם נכללים בקטגוריות של אנשים הזכאים לנסוע דרך מעבר ארז. ממשלת ישראל דוחה באופן שיטתי בקשות של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, ישראליים וזרים להתיר לאנשי צוות, מבקרים או מתנדבים שלהם להיכנס לרצועת עזה או לצאת ממנה. במקרים מסוימים, הצבא הישראלי טען כי לא יאפשר נסיעה של עובדים בארגוני זכויות אדם משום שארגונים אלה אינם רשומים אצל הרשויות הישראליות כארגונים בינלאומיים.[31] עם זאת, נראה כי הרישום מוגבל לנציגויות דיפלומטיות כגון שגרירויות זרות או האו"ם ו"ארגוני סיוע בינלאומיים המספקים סיוע בשטחים הפלסטיניים".[32] לא נקבע שום הליך פתוח לציבור שבאמצעותו יכולים ארגוני זכויות אדם להירשם. ארגון זכויות אדם הישראלי גישה ביקש מאז שנת 2013 מזרועות ממשלה רבות מידע בנוגע לאפשרות כביכול של ארגונים בינלאומיים, שאינם ארגוני סיוע או דיפלומטים, להירשם לצורך בקשת היתרי תנועה. אולם שום גוף ממשלתי לא קיבל על עצמו את האחריות לרישום כזה, ונראה כי לא קיים הליך לבקשת הכרה.[33]
ככל שהדבר נוגע לארגונים בין-לאומיים מוכרים, הרי שמדובר בעובדים של ארגונים דוגמת הצלב האדום הבין-לאומי, ארגון הבריאות העולמי (WHO), סוכנות הסעד והעבודה של האו"ם (UNRWA), תוכנית הפיתוח של האו "ם (UNDP) וכדומה, אשר פועלים ברצועת עזה ובאיו"ש למטרת סיוע הומניטארי עבור תושבי הרצועה, לרבות בתחומי הרווחה, החינוך, הבריאות וכדומה.[34]
לדברי ממשלת ישראל מדיניות זו מקדמת את האינטרסים של מדיניות החוץ הישראלית באמצעות התרת המעבר של עובדי ארגונים בינלאומיים מסוימים, נציגים דיפלומטיים ועובדים שמעברם נחוץ כדי לעמוד במחויבותה של ישראל "שלא לפגוע במינימום ההומניטארי הנדרש עבור תושבי הרצועה - ובכלל זה מתן היתרי תנועה במקרים הומניטאריים מתאימים".[35]
התשובה הסטנדרטית לבקשות מעבר של ארגוני זכויות אדם היא שהנסיעה לרצועת עזה וממנה מוגבלת למקרים הומניטאריים חריגים, ושנסיעה לצורך עבודה בתחום זכויות האדם אינה עונה על קריטריונים אלה.[36] כאמור, ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם נכשל שוב ושוב בניסיון לקבל עבור תחקירניו היתר לצאת מהרצועה לפגישות עם שאר חברי הצוות בירושלים. [37] המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ומרכז אל-מיזאן לזכויות האדם - ארגוני זכויות אדם פלסטיניים שמושבם ברצועת עזה, ממשיכים לבקש היתרים עבור חברי צוות שלהם המוזמנים לסדנאות, השתלמויות, פגישות וכנסים, אולם הם נתקלים בסירוב פעם אחר פעם.[38]
הצבא הישראלי מסרב, לפחות מאז שנת 2012, גם לאפשר לפעילי זכויות אדם זרים הגרים בישראל או מבקרים בה להיכנס לרצועה, אם כי נימוקיו לכך שונים במקצת. אמנסטי אינטרנשיונל, ארגון זכויות אדם מוביל שבסיסו בלונדון והמתעד הפרות של זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי ברצועת עזה מאז שנות השמונים, ניסה בארבע השנים האחרונות להכניס אנשי צוות שלו לרצועה. הפעם האחרונה שבה הנפיקה ישראל היתר לאנשי הארגון הייתה בחודש יוני 2012. לאחר פרוץ מעשי האיבה בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים ברצועה בנובמבר 2012, רשויות הצבא הישראליות דחו בקשות רבות של אמנסטי אינטרנשיונל להכניס אנשי צוות מטעמו לרצועה או לא הגיבו לבקשות אלה, הן במהלך הלחימה והן לאחריה. אמנסטי אינטרנשיונל הצליח להכניס אנשי צוות לרצועה בשנת 2012 דרך הגבול עם מצרים, שהיה פתוח באותה עת. עד לסבב הלחימה הבא, בחודשים יולי ואוגוסט 2014, הגבול המצרי כבר נסגר. אמנסטי אינטרנשיונל הגיש לרשויות הישראליות ארבע בקשות נפרדות במהלך הלחימה, אך כולן נדחו. מיד לאחר הלחימה ערער אמנסטי אינטרנשיונל על הסירוב בפני רשויות הצבא הישראלי, גם זאת ללא הצלחה.[39]
בחודש יולי 2015 הגיש עורך דין מטעם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בקשת היתר עבור אנשי צוות זרים של הארגון. בחודש ספטמבר 2015 דחה הצבא הישראלי את הבקשה.[40]
אמנסטי אינטרנשיונל אף פנה בנפרד למשרדי החוץ והרווחה של ישראל כדי לנסות להירשם כארגון בינלאומי, כדי שתתאפשר לו גישה לרצועה. אולם, גורמים רשמיים אמרו לארגון כי הוא אינו עונה על הקריטריונים לצורך רישום כזה.[41]
ארגון Human Rights Watch ניסה גם הוא שוב ושוב להכניס אנשי צוות מטעמו לשטח רצועת עזה, אולם מאז 2009 רשויות הצבא הישראלי דחו את כל הבקשות או לא הגיבו עליהן. במהלך מעשי האיבה בשנת 2014 ומיד לאחריהם הגיש ארגון Human Rights Watch בקשות רבות להיכנס לרצועה דרך מעבר ארז, ללא הצלחה. באחת מתשובותיהן אמרו רשויות הצבא הישראלי כי הן מקבלות רק בקשות מארגונים הרשומים במשרד הרווחה (רישום המוגבל לארגוני סיוע בינלאומיים) או במשרד החוץ (רישום המוגבל לדיפלומטים) והפנו את ארגון Human Rights Watch למחלקה אחרת בצבא.[42] מחלקה זו דחתה גם היא את הבקשה, בנימוק שהיא מאשרת רק את כניסתם של רופאים ואנשי צוות רפואי.[43] הרשויות חרגו ממנהגן בחודש ספטמבר 2016, אחרי שבע שנים של סירוב, והתירו לשני אנשי צוות זרים של ארגון Human Rights Watch להיכנס לרצועה, לאחר שאלה ביקשו היתר לעשות כן כדי לסנגר למען אזרחים ישראלים המוחזקים בתחומה בידי ארגונים פלסטיניים חמושים. הרשויות הגדירו תשובה חיובית זו כחריג חד פעמי, שאינו עומד בקריטריונים שנקבעו במסגרת מדיניות הצבא.[44]
החל משנת 2013, השלטונות המצריים סירבו גם הם לאפשר לפעילי זכויות אדם זרים להיכנס לרצועת עזה במהלך פתיחותיו הלא תכופות של מעבר הגבול ברפיח. בכך הם חסמו למעשה את הגישה לרצועה בפני צוותיהם הבינלאומיים של ארגוני זכויות אדם אלה ובפני מומחים חיצוניים שהוזמנו על-ידי ארגונים מקומיים. הארגונים Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל לא הצליחו להכניס אנשי צוות זרים לרצועת עזה במהלך מעשי האיבה בשנת 2014 או מיד לאחריהם. מצרים הצדיקה את ההגבלות שהטילה על הגישה לרצועה דרך רפיח בכך שהבטחת הגישה לרצועה וממנה היא באחריותה של ישראל, שהיא הכוח הכובש ברצועה. בנוסף, נתלתה מצרים במצב הביטחוני במדבר סיני, האזור המצרי הגובל ברצועת עזה, שבו מתנהלים עימותים אלימים בין ארגונים חמושים לבין כוחות הביטחון המצריים.[45] אולם, בתקופות אחרות, הצליחה מצרים להחזיק את מעבר רפיח פתוח, על אף פעולותיהם של ארגונים חמושים בסיני.
יציאתם של זרים השוהים בישראל כדין, משטח ישראל לרצועת עזה, וחזרתם לאחר מכן לשטח ישראל, כרוכה בסיכון אינהרנטי הנובע מתנועה בלתי מבוקרת של אנשים בין רצועת עזה לישראל. לאור זאת, בין היתר נקבע כי יציאתם מישראל של אזרחים זרים לרצועת עזה תיעשה במקרים הומניטאריים בלבד ובהתאם למדיניות הנוהגת.[46]
מצד אחד, הרשויות הישראליות מפרשות את הקריטריון "הומניטארי" באופן צר, הכולל רק נסיבות הומניטאריות אישיות של המבקש, כגון מחלה או אבל על מותו של בן משפחה, ואינו כולל פעילי זכויות אדם המבצעים עבודה שהשלכותיה הומניטאריות בבירור, כגון הכשרה בשיקום קורבנות עינויים,[47] או הכשרה באבטחה לצורך הגנה על חברת צוות.[48] מצד שני, במסגרת אותם קריטריונים צרים, ישראל מתירה כמעט 7,000 כניסות של סוחרים מדי חודש לצורך רכישת סחורות ו-700 כניסות של נציגי ארגונים בינלאומיים, ובמסגרת זו, במיוחד במקרה של הסוחרים, ייתכנו כניסות רבות של אותו אדם מדי חודש.[49]
הבדיקות הביטחוניות של השב"כ
כל הבקשות להיכנס לרצועת עזה או לצאת ממנה דרך מעבר ארז כפופות לבדיקות ביטחוניות של השב"כ. במקרים מסוימים, רשויות הצבא דוחות בקשות למעבר במחסום ארז על סמך הערכה ספציפית שמעבר של אותו אדם יהווה סכנה. ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת על היעדר השקיפות ועל השרירותיות המובהקת של תהליך הבידוק.כ. במילים אחרות. במקרים מסוימים, פעילי זכויות אדם הורשו לנסוע דרך מעבר ארז מסיבה שאינה קשורה בעבודתם בארגוני זכויות אדם. כלומר, אנשים אלה עברו בהצלחה את בדיקת השב"כ, אבל כאשר ביקשו בהזדמנות אחרת היתר הקשור לעבודתם, רשויות הצבא סירבו להנפיקו.[51]
השפעת המדיניות על עבודתם של ארגוני זכויות אדם
הבעיה היא ההכשרות... אני תמיד מנסה להסביר דרך הטלפון כל מיני סוגיות. כשאנחנו מדברים על תכנית העבודה, לוקח זמן לדון ולשכנע לגבי הצרכים שלנו משם, מה שאנחנו רוצים. אם הייתה לנו היכולת לתת להם יותר כלים, יכולת מחקרית, ידע תיאורטי על המשפט הבינלאומי, זה היה עוזר לנו הרבה יותר. אנחנו תמיד מנסים לשלב אותם בהשתלמויות ברצועה, אבל זה לא אותו דבר כמו תכנית שאתה בונה ומעביר בעצמך. יש גם את הנטל הנפשי שמוטל עליהם, הסכנה והקושי המנטלי. אדם כזה צריך להרגיש שהוא חלק מצוות רחב יותר. ואין לו את ההרגשה הזאת כשהוא עובד בשטח לבדו ... הם לא מכירים את הצוות, אין פנים אישיות, וזה משפיע על היחסים המקצועיים ... הרגשנו את זה כשפגשנו אותם בעמאן. אחרי שלוש שנים של קשר טלפוני, היה לי סטריאוטיפ בראש של מי הם. ואז גיליתי שהאישיות של כל אחד מהם שונה. מאז נהיה לי קל יותר לנהל אותם, זה היה קל יותר לפקח עליהם, להבין אותם, להכיר את הרגישויות שלהם. זה חשוב בקשרי עבודה מתמשכים.[53]
פעילי זכויות אדם העובדים ברצועת עזה מדווחים כי הם חשים מנותקים מעובדים אחרים בתחומם המקצועי וכי אינם יכולים להעביר להם את נקודות המבט שלהם באסיפות ובכנסים. פדל אל-מזיני, חוקר במרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR), אמר: "אין חילופי עדכונים, רעיונות ועקרונות... הנציגות העזתית – הקול שלה מושתק. בנוסף על המחיר האישי של אי פיתוח כישורים מקצועיים, זהו המחיר העמוק והרחב יותר".[54]
ג'אבר וישאח, סגן מנהל המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR), אמר כי בגלל חוסר היכולת לשלוח חברי צוות אל מחוץ לרצועה, הארגון שלו אינו יכול להציג את ממצאיו בפורומים בינלאומיים ונאלץ להסתמך על ארגונים עמיתים שייצגו את עבודתו. כמו כן, קשה לדבריו לתכנן פעילות סינגור, שכן הארגון אינו יודע אם או מתי יוכל לשלוח אנשים לחו"ל. בנוסף, כאשר חברי צוות נתקעים מחוץ לרצועה בהמתנה לפתיחתו מחדש של מעבר רפיח, העלות של השהות הממושכת מכבידה על התקציב הארגוני.[55]
אנחנו לא יכולים להציג את העבודה שלנו. משהו הולך לאיבוד כשאדם מעזה מסתמך על עמיתים בגדה המערבית כדי שיציגו קמפיינים של סינגור וינהלו אותם עבורנו.[56]
בנוסף, בשל ההגבלות על התנועה, מומחים ופעילי זכויות אדם חיצוניים אינם יכולים להיכנס לרצועת עזה, גם לא לצורך הכשרה או עבודה בהתנדבות. וישאח מהמרכז הפלסטיני לזכויות האדם אמר כי אפילו כשעלה בידו להשיג מימון עבור מומחים חיצוניים לצורך הכשרת חברי צוות, ההכשרה התקיימה בעיקר באמצעות לימוד מתוקשב מרחוק, משום שלא ניתן היה להשיג היתרי כניסה. מסיבות דומות, הארגון מתקשה לקבל לשורותיו מתמחים ומתנדבים זרים, ואלה נאלצים לעיתים קרובות לעבוד מהמשרד הקטן של הארגון בגדה המערבית.[57]
אמנסטי אינטרנשיונל[58] ו-Human Rights Watch לשלוח לרצועת עזה חוקרים בעלי הכשרה מיוחדת במצבי חירום ומומחי נשק. כמו כן סירבה ישראל להתיר את כניסתה של משלחת לבדיקת העובדות שהוקמה על-ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם כדי לחקור פשעים שבוצעו לכאורה במהלך הלחימה בשנת 2014.[59] אף שלחוקרים של ארגוני זכויות אדם בתוך הרצועה יש ניסיון בתיעוד מעשי איבה, הם לא זכו להכשרה מיוחדת בכלי-נשק. לפיכך, הם נאלצים להסתמך על מחלקת ההנדסה של המשטרה הפלסטינית לצורך ניתוח רסיסים ושיירי נשק אחרים כדי לקבוע באילו כלי נשק נעשה שימוש וכיצד. בשנת 2012 הצליחו מומחי נשק להיכנס לרצועה דרך מעבר רפיח כדי לסייע בעבודת ארגוני זכויות אדם, אולם בשנת 2014 לא התאפשר למומחים כלשהם להיכנס.
לדברי סמיר זקות, מנהל מחלקת תחקירני השטח של ארגון אל-מיזאן, "היה מועיל אם מומחי נשק חיצוניים היו נכנסים לרצועה".[60]
חסימת גישתם של ארגוני זכויות אדם זרים
הפעם האחרונה שבה הצליח ארגון אמנסטי אינטרנשיונל להכניס אנשים מצוותו לרצועת עזה הייתה בשנת 2012, אז התירה ישראל למשלחת של הארגון להיכנס לרצועה דרך מחסום ארז לצורך פרויקט מחקרי הקשור לשיטות המעצר של הרשויות בעזה. בחודש נובמבר 2012, במהלך המבצע הצבאי הנרחב, לא הורשתה משלחת של שני חוקרים ומומחה נשק, שמטרתה לחקור את הפרות המשפט ההומניטארי הבינלאומי במסגרת העימות, להיכנס לרצועה דרך ישראל. עם זאת, המשלחת הצליחה להגיע לרצועה דרך מעבר רפיח, שהיה פתוח באותה עת. ואולם, בשנת 2014 מעבר רפיח כבר היה סגור, וישראל דחתה בקשות חוזרות ונשנות להתיר לחוקרים המתמחים במצבי חירום ובנשק וכן למומחים רפואיים להיכנס לרצועת עזה דרך שטחה.[61] תחת זאת, נעזר אמנסטי אינטרנשיונל בשני חוקרים מקומיים ששכר באופן זמני. הצוות החיצוני לא הצליח אפילו להעביר לחוקרים ציוד בטיחות, ולו קסדות ואפודים. סאלח חיג'אזי, אחד החוקרים האחראים לנושא ישראל והשטח הפלסטיני הכבוש, שעבד אותה עת מהמשרד באנגליה, אמר כי ללא יכולת לעבוד ישירות עם הצוות בשטח, הוא הרגיש שהוא "יותר מנהל את החוקרים בשטח מאשר מתמקד במחקר עצמו... השאלות לא היו בהכרח מה שהיה נחוץ לנו. גם התצלומים היו לפעמים חסרי משמעות". לדבריו, הבעיה הגדולה ביותר הייתה היעדרם של מומחים צבאיים ורפואיים שיוכלו לבחון ראיות בעצמם. "העובדה שלא היו לנו מומחים כאלה בשטח היא הפסד גדול", הוא אמר.[62]
ארגון Human Rights Watch חווה קשיים דומים במהלך המלחמה בשנת 2014.[63] למעט כניסה חד פעמית בחודש ספטמבר 2016, הפעם האחרונה שבה הצליח הארגון להכניס חוקר לרצועה דרך ישראל הייתה בשנת 2008. לאחר מכן, למעט מקרה חריג אחד, הרשויות הישראליות דחו לאורך השנים בקשות חוזרות ונשנות להיכנס לרצועה, או לא הגיבו עליהן. עד שנת 2012 הצליח ארגון Human Rights Watch להיכנס לרצועה דרך מצרים, אולם לאחר שמצרים סגרה את מעבר רפיח לתנועה סדירה בשנת 2013, הרשויות המצריות סירבו גם הן לבקשות ארגון Human Rights Watch להיכנס לרצועה, ונימקו את הדבר בשיקולי ביטחון. בשנת 2014 היועץ למצבי חירום, מומחה הנשק והחוקר לענייני ישראל ופלסטין של הארגון הנחו את עבודתם של יועצת ועוזרת מחקר ברצועה באמצעות הטלפון ותקשורת אינטרנטית. התקשורת עם חברות הצוות שבשטח הייתה איטית ולא מהימנה. היועצת ועוזרת המחקר שלחו תמונות ושרטוטים של נזקי ההפצצות כדי שמומחה הנשק יוכל לבחון אותם מרחוק, פתרון שהיה רחוק ממושלם.
היו כמה מקרים שבהם היינו זקוקים ליותר אבל לא יכולנו לחזור אז זנחנו את המקרים האלה... זה לא שהפסקנו לדווח עליהם בגלל שלא חשבנו שהייתה הפרה [של המשפט ההומניטארי הבינלאומי]. הפסקנו לדווח עליהם בגלל שלא יכולנו לקבל את המידע שהיינו זקוקים לו דרך האנשים שהיו לנו בשטח... זה מתסכל ומייאש בצורה יוצאת דופן. העבודה שלך היא להיות במקום מסוים כפקח חיצוני, ואתה כמו עיוור. לא מאפשרים לך להיות שם, אז אתה פועל באמצעות שלט רחוק.
היעדר אנשי צוות זרים בשטח הקשה במיוחד על חקירת סוגיות שהיו עלולות לסכן את אנשי הצוות המקומיים, כגון הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי בידי ארגונים פלסטיניים חמושים ברצועה. חיג'אזי מאמנסטי אינטרנשיונל אמר כי הוא נזהר בכל הנוגע לבקשות מאנשי צוות מקומיים לחקור הפרות בידי בעלי תפקידים ברצועה או ארגונים פלסטיניים חמושים, נושאים שנחשבים רגישים, עקב חשש ממעשי תגמול נגדם. לדבריו, היה קל יותר לבצע תיעוד כזה באמצעות אנשי צוות זרים שיכולים להיכנס לרצועה ולצאת ממנה, וניתן להרחיקם למען ביטחונם בעת הצורך. לארגון Human Rights Watch יש חששות דומים, וגם הוא היה בעמדה טובה יותר לחקור הפרות אפשריות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי בידי ארגונים חמושים או בידי הרשויות ברצועת עזה לו חברי צוות שאינם פלסטינים היו יכולים להיכנס לרצועה ולצאת ממנה באופן חופשי. ארגון Human Rights Watch תיעד מעצרים, הטרדות ועינויים של פלסטינים ברצועה שנתפסו כמי שהגזימו בביקורת שמתחו על ממשלת חמאס.[64]
נציגים של ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים אל-מיזאן והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) אמרו כי למרות שדיווח על הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי וזכויות האדם בידי ארגונים חמושים או חמאס הוא עניין רגיש, הארגונים שלהם זוכים להשפעה והגנה המאפשרות להם לעשות זאת. במהלך המבצע הצבאי בשנת 2014, המרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסם הודעה המגנה את חמאס על הוצאות להורג ללא משפט של לפחות 23 גברים שהואשמו בשיתוף פעולה עם ישראל, שרבות מהן שודרו בטלוויזיה.[65] ועדת האו"ם לבדיקת העובדות,[66] שאנשי צוותה לא הצליחו להיכנס לרצועה, העלתה חששות לגבי הפרות נוספות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי בידי ארגונים פלסטיניים חמושים ברצועה, לרבות ירי מכוון וחסר הבחנה על אזרחים ישראלים, העמדת אזרחים פלסטינים בסיכון באמצעות ירי מתוך אזורים מיושבים ברצועה, ואחסון נשק במבנים אזרחיים, כולל בתי ספר.[67] אולם, אף אחד מארגוני זכויות האדם שבסיסם ברצועת עזה לא פרסם תחקיר על נושאים אלה, או על שום הפרה פלסטינית אחרת לכאורה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי בעת הלחימה, למעט ההוצאות להורג ללא משפט.
ואכן, בעבר, פלסטינים ברצועת עזה שמתחו ביקורת על הממשלה או על ארגונים פלסטיניים חמושים בנושאים הנחשבים לרגישים התמודדו עם מעשי תגמול. בשנת 2012 פרסם מנהל היחסים הבינלאומיים בארגון אל-מיזאן מאמר דעה שבו מתח ביקורת על הממשלה ועל ארגונים חמושים ברצועה על כך שהעמידו אזרחים בסכנה, בין היתר על-ידי אחסון כלי-נשק באזורים אזרחיים.[68] בעקבות הפרסום תקפו אותו אנשים בלתי מזוהים בשתי הזדמנויות שונות;[69] הרשויות בעזה לא עצרו איש בעקבות התקיפות. אין מדובר בתקרית חד פעמית. ארגון Human Rights Watch תיעד מעצרים של עיתונאים ופעילים שמתחו ביקורת ישירה או עקיפה על ממשלת חמאס, והתעללות בהם,[70] ועיתונאים זרים התלוננו על ניסיונות של ממשלת חמאס לצנזר את דיווחיהם, בין היתר בעת מלחמה.[71]
III. תפקידם של ארגוני זכויות אדם בחקירות ישראליות
שיתוף פעולה בין ארגוני זכויות אדם לבין ממשלת ישראל
עמדת ממשלת ישראל
ראשית, הזירה בה בוצעה (לכאורה) העבירה, נמצאת– בדרך כלל – מחוץ לשטחה של מדינת ישראל, ובמקרים רבים אף בשטח הנשלט על ידי מדינת אויב(דרום לבנון) או גורמים עוינים (רצועת עזה). עובדה זו מגבילה באופן משמעותי,ולעיתים אף מסכלת לחלוטין, את יכולתם של החוקרים לבקר בשטח ולאסוף ראיות פיסיות הנמצאות במקום... זאת ועוד, ישנם עדים פוטנציאליים הנרתעים מלשתף פעולה עם החקירה, משום שהיא נערכת על ידי גורמי צה"ל; אחרים הנמנעים ממסירת מידע רלבנטי בדבר פעילותם של ארגוני טרור באזור נשואהתקרית, בשל חשש מנקמה.[72]
לאורך השנים, אימצה מצ"ח טכניקות שונות אשר מאפשרות לחוקרים להתגבר על רבים מהקשיים. כך, מתקיים קשר הדוק בין מצ"ח לבין ארגוני זכויות אדם המייצגים מתלוננים פלסטינים, ובאמצעותם, מזומנים אותם מתלוננים ועדים נוספים למסור את גרסתם ביחס לאירועים. ההסתייעות בארגוני זכויות האדם מאפשרת לחוקרים להתגבר על החשש של התושבים הפלסטינים מפני פגישה עם גורמי צה"ל [ההדגשה במקור].[73]
לדברי הפרקליטות הצבאית, הצבא הישראלי מקבל מידע על אודות הפרות אפשריות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי מתלונות שמגישים הנפגעים או ארגוני זכויות אדם המייצגים אותם, כמו-גם מדיווחים של כלי התקשורת ושל מקורות אחרים על האירועים.[74]
ואכן, בעקבות ההסלמה הצבאית בשנת 2014, משרד החוץ הישראלי פרסם דו"ח אודות מנגנוני החקירה של ישראל,שבו הודגשה חשיבותה של "קהילה פעילה של ארגוני חברה אזרחית מקומיים ובינלאומיים, שהם מקור לרבות מהטענות בדבר התנהלות פסולה".[75] משרד החוץ ציין גם כי ארגונים לא ממשלתיים מסייעים לעדים ולקורבנות בהגשת תלונות ומספקים מידע נוסף לחוקרים צבאיים, וכי ארגוני זכויות אדם פועלים כבלם ביחס להחלטות צבאיות ומערערים בפני הרשויות האזרחיות הישראליות ובתי משפט ישראליים על החלטות לסגור חקירות.[76]
עמדתם של ארגוני זכויות האדם
ארגוני זכויות האדם הישראליים,הפלסטיניים והזרים שאליהם התייחסו הרשויות הישראליות מתחו בפומבי ביקורת על מנגנוני החקירה הישראליים, ואחד מהם, הארגון הישראלי בצלם, הכריז כי לא ישתף עוד פעולה עם חקירות צבאיות ישראליות,וכינה אותן"מנגנון טיוח".[77]
ארגונים אחרים המשיכו להגיש תלונות לרשויות הצבא הישראלי ואפילו לסייע בשמיעת עדויותיהם של עדים לאירועים ובהשגת מידע משלים. ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים אל-מיזאן והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR), שפעלו כחלק מקואליציה לתיעוד הפרות לכאורה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי בשנת2014, הגישו 354 תלונות לרשויות הצבא הישראלי.[78]
לבקשת רשויות הצבא, ארגונים אלה סיפקו מידע נוסף בנוגע ליותר ממאה מקרים.ארגון אל-מיזאן סייע במסירת עדויות במעבר ארז לגבי תשעה מקרים, ובארבעה מקרים אחרים סירבו העדים לפגוש באנשי הרשויות הצבאיות, ונימקו זאת בפחד ובחשש מההשפעות הפסיכו-סוציאליות של שחזור הטראומה באמצעות העדות.[79] ארגונים אלה מותחים ביקורת נוקבת על מנגנוני החקירה הישראליים וקראו לתובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור את המצב.[80] עם זאת הם מאשרים שהם אכן חולקים מידע באופן יזום עם רשויות הצבא הישראלי,בניסיון לסייע בקידום מתן דין וחשבון על הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל פשעי מלחמה.
תגובת ממשלת ישראל
לשכתו של הפצ"ר לא התייחסה ישירות לשאלת ארגון Human Rights Watch בנוגע לסתירה הניכרת לעין בין החשיבות שהרשויות מיחסות לדבריהן לעבודת ארגוני זכויות אדם לבין ההגבלות שהן מטילות על תנועתם. עם זאת, נמסר מהלשכה כי הסיוע שסיפקו ארגוני זכויות אדם בחקירות הקשורות למעשי האיבה בשנת 2014 היה יעיל, "חרף מגבלות בלתי-נמנעות המוטלות על התנועה בין ישראל ורצועת עזה מטעמים ביטחוניים ומדיניים כבדי-משקל".[81]
IV. המשפט הבינלאומי
חובותיה של ישראל כלפי הפלסטינים ברצועת עזה
ישראל שולטת כמובן בגבולה עם רצועת עזה. היא חולשת על המים הטריטוריאליים ועל המרחב האווירי ואינה מתירה לתושבי הרצועה להפעיל נמל ים או נמל תעופה, ובכך כופה עליהם תלות בנמלים זרים לצורך נסיעות לחו"ל.[82] כמו כן שולטת ישראל בכל התנועה בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, בין אם הנוסעים עוברים דרך ישראל ובין אם לאו. לפיכך, גם אם פעילי זכויות אדם פלסטינים יוצאים מהרצועה לצורך נסיעה לאירופה ומשם טסים לירדן, ישראל לא תאפשר להם להיכנס לגדה המערבית כדי להשתתף בפגישה או בסדנה, אפילו אם אינם מבקשים לעבור דרך שטחה.[83] שליטה כזו מאפשרת לרשויות הישראליות לשלוט במרשם האוכלוסין הפלסטיני, ובכלל זה לקבוע מי יירשם כתושב הרצועה או הגדה המערבית ומה יהיו שיעורי המכס ומסי הערך המוסף שהיא גובה מטעם הרשות הפלסטינית על מוצרים הנכנסים לשוק המשותף.[84] ישראלגם שולטת במה שמכונה האזור " האסור בכניסה" או "אזור החיץ" בתוך רצועת עזה, סמוך לגבול עם ישראל, המהווה 17% משטח הרצועה ושליש מאדמתה החקלאית, וכן בחלק ניכר מהתשתית ברצועה.[85]
נוכח שליטתה זו של ישראל בפועל בחייהם וברווחתם של תושבי הרצועה, היא ממשיכה לחוב כלפיהם חובות על-פי דיני הכיבוש. לפי גישה"פונקציונאלית" זו לפירוש חובותיה של ישראל,[86] שאומצה על-ידי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, המסגרת של דיני הכיבוש, לרבות סעיף 43 לתקנות האג, חלה על שליטתה של ישראל בתנועה לתוך הרצועה וממנה. כך מסביר זאת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום הבינלאומי:
הוועד הבינלאומי של הצלב האדום גורס, עם זאת, כי במקרים מסוימים וחריגים למדי – ובייחוד כאשר כוחות זרים נסוגים משטח כבוש (או מחלקים ממנו) אך שומרים בידיהם רכיבי סמכות מרכזיים או תפקידים שלטוניים חשובים אחרים שאותם מבצע בדרך כלל כוח כובש – דיני הכיבוש עשויים להמשיך לחול בתוך הגבולות הטריטוריאליים והפונקציונליים של סמכויות כאלה. ואכן, למרות היעדר הנוכחות הפיזית של כוחות זרים בשטח הנוגע בדבר,הסמכות שנשתמרה עלולה לעלות לכדי שליטה אפקטיבית לצורכי דיני הכיבוש ולהיות כרוכה בהמשך תחולתם של החלקים הרלוונטיים של קובץ כללים זה. גישה זו מכונה "הגישה הפונקציונלית" לתחולת דיני הכיבוש. מבחן זה יחול על המידה שבה הכוחות הזרים ממלאים עדיין, בכל השטח או בחלקו, תפקידים שלטוניים שרכשו בעת שהכיבוש היה עדיין, ללא כל ספק, מבוסס ומתמשך.ניתן לטעון כי פיתוחים טכנולוגיים וצבאיים מאפשרים להפעיל שליטה אפקטיבית בשטח זר (או בחלקים ממנו) ללא נוכחות צבאית זרה רציפה באזור הנוגע בדבר. במצבים כאלה, חשוב להביא בחשבון את היקף הסמכות שנשארה בידי הכוחות הזרים ולא להתמקד באופן בלעדי באמצעים שבהם היא מופעלת למעשה. כמו כן יש להכיר בכך כי, בנסיבות אלה, הרצף הגיאוגרפי בין המדינות הלוחמות יכול להקל על הפעלת שליטה אפקטיבית מרחוק. למשל, הדבר עשוי לאפשר לכוח כובש, שהעביר את כוחותיו אל מחוץ לשטח, לבסס מחדש את שלטונו המלא בתוך פרק זמן קצר למדי. המשך תחולתן של ההוראות הרלוונטיות של דיני הכיבוש חשוב עוד יותר בתרחיש כזה, כיוון שאלה נוסחו במיוחד לצורך הסדרה של חלוקת סמכויות- והטלת אחריות לפי תחומים בהתאם לכך - בין המדינות הלוחמות הנוגעות בדבר.[87]
בעוד ישראל טוענת כי דיני הכיבוש אינם חלים עוד על פעולותיה בכל הנוגע לרצועת עזה,[88] עמדתם הרשמית של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום והאו "ם היא כי ישראל עודנה כוח כובש ברצועת עזה.[89]
סעיף 43 לתקנות האג משנת 1907 מתווה את הסמכויות ואת תחומי האחריות של כוח כובש. הוא מסמיך את הכוח כובש לנקוט אמצעים מגבילים שהם בגדר צורך צבאי, אולם גם מחייב אותו להשיב על כנו את הסדר הציבורי, כלומר לאפשר חיים אזרחיים תקינים עד כמה שהדבר אפשרי.[90] ישראל מוסמכת להגביל תנועה לצרכים ביטחוניים נקודתיים ויש לה סמכות ריבונית לקבוע מי יעבור דרך שטח ישראל, למשל בדרך לגדה המערבית או למדינות זרות. עם זאת, היא חייבת לאזן את צרכיה הצבאיים ואת סמכותה לקבוע מי יכול להיכנס לישראל עם חובותיה לאפשר חיים תקינים לתושבים המוגנים החיים תחת כיבוש.
ככוח כובש, חלה על ישראל גם החובה לכבד את זכויות האדם של פלסטינים החיים ברצועת עזה ובגדה המערבית,[91] לרבות זכותם לחופש תנועה ברחבי השטח הפלסטיני[92] והזכויות שחופש התנועה הינו תנאי מוקדם למימושן, כמו הזכות לחינוך[93] והזכות לעבוד.[94] לפלסטינים עומדת הזכות לנוע - ללא הגבלות שרירותיות -בין שני חלקי השטח הפלסטיני, רצועת עזה והגדה המערבית, שבהם הכירה ישראל כיחידה טריטוריאלית אחת, וכןלצאת מהשטח הפלסטיני ולשוב אליו. ליחידים עומדת גם הזכות לעזוב את ארצם שלהם.[95] על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי, ניתן להגביל את הזכות לחופש תנועה מטעמי ביטחון וכדי להגן על בריאות הציבור, המוסר הציבורי, הסדר הציבורי וזכויות וחירויות של אנשים אחרים. עם זאת, כל הגבלה כזאת חייבת להיות מידתית ואסור "שההגבלות יפגעו במהותה של הזכות; אסור להפוך על פיו את היחס בין זכות לבין הגבלה או בין נורמה לבין חריג".[96]
על הרשויות הישראליות לפעול בהתאם להצהרת האו"ם בנושא מגני זכויות אדם.[97] ההכרזה קובעת כי ליחידים ולארגונים הפועלים להגנה על זכויות האדם צריכה להיות גישה למשאבים, כי ארגונים לא ממשלתיים ממלאים תפקיד חשוב בהגנה על זכויות האדם, וכי הגבלות על עבודתם של מגני זכויות אדם צריכות לעלות בקנה אחד עם התחייבויות בינלאומיות רלוונטיות.[98] על הרשויות הישראליות להביא בחשבון את המשאבים שאליהם מבקשים מגני זכויות אדם פלסטינים גישה, כדוגמת הכשרה בחו"ל וכניסת מומחים חיצוניים לרצועה. בעת שהן מווסתות את התנועה לרצועה וממנה, עליהן להתייחס לתפקיד שממלאים מגני זכויות האדם בפיתוח חברה המגנה על זכויות האדם ומקדמת אותן ובשימורה. אף שההכרזה אינה מחייבת מבחינה משפטית,היא מייצגתהסכמה כללית השוררת בקרב הקהילה הבינלאומית ומעגנת זכויות המוגנות במסמכים אחרים, כגון האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות.[99] ניתן לראות בכיבוד עקרונותיה חלק מסיוע לקידום החיים האזרחיים התקינים עבור הפלסטינים, החיים תחת כיבוש כבר 50 שנה ושואפים לפתח ולעגן הגנות על זכויות האדם, כחלק מהחיים הציבוריים בשטח הכבוש.
ניתוח ההגבלות הישראליות על התנועה לעזה וממנה
הקריטריונים הנוכחיים של ישראל לבחינת בקשות להיכנס לרצועה או לצאת ממנה– המסתמכים על איומים ביטחוניים כוללניים להגבלת נסיעות למקרים שבהם קיימות נסיבות הומניטריות חריגות וספציפיות למבקש – אינם עולים בקנה אחד עם חובות אלה. ראוי לציין כי במקרים מסוימים, פעילי זכויות אדם מקבלים היתרי מעבר דרך מחסום ארז לצורך אירוע בחסות ארגון בינלאומי, טיפול רפואי או מטעמים אחרים שאינם קשורים לעבודתם, אך הרשויות הישראליות מסרבות לאפשר לאותם אנשים לנסוע כדי לקדם את עבודתם בתחום זכויות האדם. כדי שיוכלו להתקיים חיים אזרחיים תקינים בעזה, חובה לאפשר לאנשים גישהלבני משפחה, להזדמנויות חינוכיות וכלכליות, לטיפול רפואי, ולמימוש זכויות אחרות שחופש התנועה הוא תנאי מוקדם למימושן. נסיעות, לרבות של פעילי זכויות אדם ועובדים בתחום הבריאות, נחוצות גם כדי לתת מענה לצרכים הומניטאריים, דבר הנדרש בהתאם לחובתה של ישראל, מכוח אמנת ג'נבה הרביעית, להקל על הגישה ההומניטארית לרצועה.[100]
נראה שההגבלות שמטילה ישראל סותרות את מדיניותה שלה עצמה - כפי שנוסחה על-ידי בעלי תפקידים בדרגים המדיניים והצבאיים הבכירים ביותר ובהם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - לשפר את תנאי החיים ברצועהכדי להגביר את היציבות והביטחון.[101] חברה אזרחית המתפקדת כראוי תורמת לשגשוגן של קהילות.
לישראל הסמכות הריבונית לקבוע מי רשאי לבואבגבולותיה. אבל ישראל מונעת מהפלסטינים ברצועה לנסוע לחו"ל דרך נמלים משל עצמם, ובכך כופה עליהם תלות בנוגע ליציאה מהרצועה ולכניסה אליה. בנוסף, על ישראל לאזן את סמכותה לאסור כניסה לשטחה מול החובות המוטלות עליה ככוח הכובש ועקב חתימתה על הסכמים בינלאומיים, לאפשר לפלסטינים לנוע ולבחור את מקום מגוריהם בתוך היחידה הטריטוריאלית המורכבת מרצועת עזה והגדה המערבית.[102]
תפקידה של מצרים
מצרים איננה כוח כובש ברצועה ולכן, למרות ההשפעה ההרסנית שנודעה לסגירת הגבול שלה על החיים בתוך רצועת עזה, אחריותההמשפטית כלפי תושבי הרצועה מוגבלת יותר מזו של ישראל.[103] כמו כל הצדדים לאמנת ג'נבה הרביעית,על מצרים לעשות כל שביכולתה כדי להבטיח יישום אוניברסלי של ההוראות ההומניטאריות של האמנה. זאת, לרבות הגנות המוקנות לאזרחים החיים תחת כיבוש, יכולים לנסוע בשל הגבלות בלתי חוקיות שמטילה המדינה הכובשת.[104] חובתה של מצרים לאפשר גישה לרצועה והחוצה ממנה כוללת גם את החובה להקל על מתן סיוע ואספקה הומניטארייםלאנשים שנפגעו מסכסוך חמוש. השלטונות המצריים צריכים להביא בחשבון גם את ההשפעה של סגירת הגבול על זכויות האדם של הפלסטינים החיים ברצועה, שאינם יכולים להיכנס אליה או לצאת ממנה בנתיבים אחרים. עליהם לוודא שהחלטותיהם שקופות, אינן שרירותיות ומביאות בחשבון את זכויות האדם של האנשים המושפעים מהן.כמו כן עליהם להביא בחשבון חובות נוספות המוטלות עליהם מכוח זכות המעבר, שמימושה נדרש בדרך כלל במקרים של מובלעות או מדינות מוקפות יבשה, ללא מוצא לים, ואשר מעוגנתבמספר הסכמים דו-צדדיים ורב-צדדיים.[105] הגישה מרצועת עזה אל הים לצורך נסיעות לחו"ל נחסמה בידי ישראל מאז 1967, דבר שיצר תלות במעבר דרך מדינות שכנות. לאור חשיבותו של מעבר רפיח, על מצרים לשקול התרת מעבר דרך שטחה, בכפוף לשיקולי ביטחון. אין ספק כי למצרים יש חששות ביטחוניים לגיטימיים בכל הנוגע למדבר סיני, אך עליה למצוא דרך לתת להם מענה באמצעים פחות קיצוניים מסגירה מוחלטת של הגבול במשך רוב הזמן. זאת, במיוחד בהתחשב בעובדה שמצרים השאירה את גבולהעם הרצועה פתוח לרוב בין השנים 2010 ל-2013, למרות פעילותם של ארגונים חמושים בסיני במהלך אותה תקופה. הסגירה הנוכחית של הגבול נעשית בהקשר של פעולות דיכוי הננקטות נגד תנועת האחים המוסלמים במצרים, בת ברית של חמאס.
על מצרים להתיר, כדבר שבשגרה, מעבר של פעילי זכויות אדם, ובייחוד של פעילים פלסטינים ושל חוקרי זכויות אדם של האו"ם, לתוך הרצועה והחוצה ממנה. ייתכן כי על מצרים חלות גם חובות נוספות מכוח מחויבויותיה בתחום זכויות האדם, ובכלל זה האמנה האפריקאית בדבר זכויות האדם והעמים.[106]
תפקיד התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי
על התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי להביא בחשבון את ההגבלות הישראליות על נסיעת פעילי זכויות אדם בעת שהיא בוחנת האם רשויות החוק של ישראל יכולות לחקור ביעילות פשעים חמורים שאפשר שבוצעו בפלסטין מאז יוני 2014, ובמיוחד בעת בחינת מה שמכונה "עקרון המשלימות".על-פי כללי בית הדין הפלילי הבינלאומי ותורת המשפט שלו, בית הדין אינו מעמיד לדין בגין פשעים חמורים לכאורה אם מתנהלים כבר או התנהלו בעבר הליכים בגינם.זאת, אלא אם כן רשויות המדינה אינן מוכנות או אינן מסוגלות לנהל חקירות של ממש ולהעמיד לדין את האחראים למשפט הולם.[107] אפילו בשלב הבדיקות הראשוניות, התובעת של בית הדין בוחנת אם מקרה כלשהו אינו קביל בשל קיומן של חקירות והעמדות לדין ממשיות בידי המדינה.
בדו"ח שהגישה בנובמבר 2016 בנוגע לבדיקה המקדמית המתנהלת עדיין, ציינה התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי כי משרדה "יעריך מידע בנושא הליכים פנים-מדינתיים העשויים להיות רלוונטיים, כפי שנחוץ וראוי לעשות".[108] במסגרת ההחלטה האם מקרה כלשהו הוא קביל, התובעת של בית הדין בוחנת האם מתנהלים הליכים פנים-מדינתיים, ואם כן,האם הרשויות באמת מסוגלות ומוכנות לחקור ולהעמיד לדין בעקבותיהם.[109] במקרה שבו אדם כבר הועמד לדין בגין פשע או פשעים, בית הדין הפלילי הבינלאומי לא יעמיד אותו אדם לדין בגין אותה התנהלות, אלא אם ההליכים הפנים-מדינתיים לא התנהלו באופן עצמאי או ללא משוא פנים ובהתאם לנורמות הבינלאומיות של הליך הוגן, או אם הם התנהלו באופן אשר, בנסיבות העניין, "לא עלה בקנה אחד עם כוונה למצות את הדין עם האדם הנוגע בדבר."[110]
בבואה להעריך את נכונות רשויותיה שלמדינה לנהל חקירות של ממש, התובעת בוחנת,בין יתר, האם הדרך שבה מתנהלים ההליכים מלמדת על כוונה להגן על אנשים מפני אחריות פלילית. התובעת יכולה להעריך כוונות כאלה באמצעות מחוונים הכוללים "צעדים בלתי מספיקים בעליל בחקירה או בהעמדה לדין", "בדיקה פורנזית פגומה" ו"משאבים בלתי מספיקים המוקדשים להליכים הנוגעים בדבר לעומת היכולות הכוללות".[111]
בעת הערכת יכולתן של רשויות מדינה לנהל חקירות של ממש התובעת בוחנת, בין היתר, את "יכולתן של הרשויות המוסמכות לממש את סמכויותיהן השיפוטיות בשטח הנוגע בדבר" ו"היעדר תנאי ביטחון עבור עדים, חוקרים, תובעים ושופטים או היעדר מערכות הגנה נאותות".[112] הערכאה להליכים מקדמיים של בית הדין הפלילי הבינלאומי ראתה בעבר בחוסר יכולתה של רשות של מדינה לגבות עדויות נחוצות מעדים אינדיקטור לאי יכולתה לנהל חקירות והעמדות לדין נאותות.[113]
כשמדובר בקבילותם של תיקי העמדה לדין, ההערכה היא כוללנית, ובהליכים המקדמיים של טרום-משפט בית הדין בוחן את מכלול ההליכים המקומיים, כדי לעמוד על מהימנותם, לרבות זמינותם של עדים ושל מסמכי ראיות.[114]
ארגון Human Rights Watch מציין כי גם אם הנפקת היתרי כניסה לרצועה ויציאה ממנה לפעילי זכויות אדם רבים יותר תחייב את ישראל להשקיע משאבים צבאיים ומודיעיניים, הרי שהרשויות הישראליות כבר מקדישות משאבים כאלה כדי לתת מענה לבקשות הנסיעה של אנשים מקטגוריות אחרות, ובהם סוחרים, שחקני כדורגל ואח"מים.[115] על רקע זה, קשה במיוחד להצדיק את ההגבלות המוטלות על תנועת פעילי זכויות אדם.
