(ירושלים, 13 ביוני 2009) - ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על ממשלת ישראל להפסיק לאלתר להרוס בתים ורכוש של פלשתינאים בגדה המערבית ולפצות את האנשים שנותרו ללא קורת גג.
ב-4 ביוני 2009 הרסו הרשויות הישראליות את בתיהן ואת רכושן של 18 משפחות רועים בצפון בקעת הירדן, והותירו כ-130 בני אדם ללא קורת גג. מספר ימים קודם לכן, ב-31 במאי, הורו להן הרשויות להתפנות כיוון שהם חיים ב"שטח צבאי סגור". חלק מהמשפחות שבתיהן ורכושן נהרסו חיו בכפרן לפחות מאז שנות החמישים.
לדברי שרה לאה וויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch, "לתת למשפחות פחות משבוע להתפנות, בלי שום אפשרות לבחינה מחדש של ההחלטה או לערעור הוא מעשה חסר לב ובלתי הוגן. ישראל הייתה צריכה לאפשר לאנשים האלה הליך הוגן שבמסגרתו יוכלו לערער על הפיכתם לעקורים".
עדי ראייה סיפרו כי ב-4 ביוני, בשעה 7:30, הגיעו כעשרים ג'יפים של צה"ל, שלושה דחפורים וכמה מכוניות לבנות של המנהל האזרחי, וחסמו את דרכי העפר המובילות לכפר הפחונים א-ראס אל-אחמר. על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), מבצע ההריסה החל בשעה 8:00, ובמסגרתו נהרסו 13 מבני מגורים, 19 מכלאות לחיות משק ו-18 תנורים תת-קרקעיים מסורתיים. משרד האו"ם דיווח עוד כי 67 ילדים נמנים על 18 המשפחות שנעקרו מבתיהן. לדברי עדי ראייה, החיילים הישראלים אף החרימו טרקטור, עגלה נגררת ומיכל מים נייד שבו השתמשו התושבים כדי להוביל מים לכפר.
תאופיק ג'בארין, עורך-דין המייצג חלק מהמשפחות, וכן עדי ראייה, דיווחו כי ב-31 במאי, בסביבות השעה 5:00, חיילי צה"ל ואנשי המנהל האזרחי מסרו צווי פינוי והפסקת עבודה לשלושים משפחות, המונות כ-250 בני אדם, בראס אל-אחמר ובכפר השכן חדידייה. בצווים נכתב כי 18 משפחות בכפר ראס אל-אחמר גרות בשטח צבאי סגור וכי יש להן 24 שעות לעזוב, ללא שום אפשרות ערעור.
לפני שנים הכריזו הרשויות הישראליות על אזור זה "שטח צבאי סגור", והן יכלו להוציא צווי פינוי בכל עת. ממנהלת התיאום והקישור (מת"ק) של המנהל האזרחי נמסר לארגון Human Rights Watch כי צווי הפינוי הוצאו כיוון ש"מסוכן לחיות שם. הם [התושבים] עלולים להיפגע מתחמושת או מאימונים צבאיים". משרד המת"ק לא הסביר מדוע הוצאו הצווים זמן רב לאחר שהוכרז על סגירת האזור, אך לפי ארגונים לא ממשלתיים פלשתיניים וישראליים, התנהלות מסוג זה אינה יוצאת דופן.
ג'בארין אמר לארגון Human Rights Watch כי לאחר הריסת הבתים ב-4 ביוני "רוב העקורים עברו לחלק אחר של ראס אל-אחמר, במרחק של כ-300 מטרים, ואז בשבת בלילה [6 ביוני] הצבא חזר ואמר להם שהם צריכים לעזוב". לדבריו, העקורים תלויים כעת בסיוע חירום.
על-פי צו צבאי ישראלי משנת 1970, הממשלה רשאית לפנות אנשים הגרים ב"שטח צבאי סגור" ללא הליכים משפטיים או מנהליים כלשהם. סעיף 90 של הצו קובע כי "תושבי קבע" יוכלו להישאר בשטח שהוגדר בשלב מאוחר יותר כסגור, וכי צווי הפינוי אינם יכולים לשנות את מעמדם כתושבי קבע. אולם, בג"ץ קבע כי כיוון שתושבי הכפרים הם רועים, המונח "תושבי קבע" אינו חל עליהם.
לדברי התושבים, הכפרים ראס אל-אחמר ואל-חדידייה קיימים לפחות מאז שנות החמישים. בשנת 1978 הוקמה בין שני הכפרים ההתנחלות הישראלית רועי. שני הכפרים ורועי שוכנים בתוך "אזור C" של הגדה המערבית, שבו הותירה ישראל בידיה שליטה כמעט מוחלטת על-פי הסכמי אוסלו משנת 1995.
לדברי וויסטון, "מדהים לראות איך ישראל מפנה פלשתינאים מהכפרים שלהם בגדה המערבית, תוך הפרה נוספת של זכויות האוכלוסייה הנתונה לכיבוש, ובאותו זמן מאפשרת להתנחלות להישאר במקומה, אף על פי שמבחינה חוקית מלכתחילה אסור היה לה לקום שם".
לדברי ג'בארין, ב-9 ביוני הוציא בג"ץ צו ביניים האוסר על המדינה, באופן זמני, להרוס בתים נוספים בכפר ראס אל-אחמר. ג'בארין מסר כי בכפר אל-חדידייה יוכלו שבע משפחות שקיבלו צווי הפסקת בנייה לעתור נגד ההחלטה ולהגיש במהלך השימוע בקשות להיתרי בנייה.
על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), בחודש דצמבר 2006 דחה בג"ץ עתירה נגד צווי הריסה קודמים שהוצאו לגבי מבנים בכפר אל-חדידייה, כיוון שהמבנים נמצאו באזור המוגדר כחקלאי בתוכניות מתאר מתקופת המנדט הבריטי ומשום שנשקף מהם איום ביטחוני על ההתנחלות רועי הסמוכה. בחודשים פברואר ומארס 2008 הרסו הרשויות הישראליות בתים באל-חדידייה והותירו כ-60 בני אדם ללא קורת גג. מאוחר יותר שבו חלק מהמשפחות העקורות לאזור, אך בשל פינויים חוזרים ונשנים במהלך השנים, למעלה מתריסר משקי בית מאל-חדידייה נאלצו לעקור מן האזור לצמיתות.
ככוח הכובש בגדה המערבית ישראל רשאית לדרוש במקרים מסוימים מתושבים לעזוב את בתיהם מבלי שהדבר ייחשב לבלתי חוקי. אך אסור לה לעשות כן בשרירותיות, ומחובתה לאפשר לנפגעים הליך הוגן. סעיף 17 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), וכן אמנות נוספות שישראל היא צד להן ואשר חלות בגדה המערבית, אוסרים על התערבות שרירותית או בלתי-חוקית של המדינה בכל הנוגע לביתו של אדם.
המדיניות הישראלית בגדה המערבית, שבמסגרתה נהרסים בתים של תושבים פלשתינאים מצד אחד, והתרת הקמה וגידול של התנחלויות סמוכות מצד שני, היא מדיניות מפלה. האיסור על אפליה מוזכר בסעיף ב' להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, ומעוגן באמנות מרכזיות לזכויות האדם שישראל אשררה, כולל האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR), האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (ICERD) והאמנה בדבר זכויות הילד (CRC).
ההריסה המתמשכת של בתים מונעת מתושבים בגדה המערבית ליהנות מהזכות לדיור נאות. בהערה כללית מס' 4 להערות הכלליות שלה, קבעה הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, המפקחת על ציותן של מדינות שהן צד לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות לאמנה זו כי "אין לפרש את הזכות לדיור באופן צר ומגביל אשר מסתכם למשל במחסה שמספקת קיומה של קורת גג מעל ראשו של אדם כלשהו, או מתייחס למחסה כאל מוצר ותו לא. עליה להיות מובנת כזכות לחיות במקום כלשהו בביטחון, בשלום ובכבוד".
חלק מהתושבים שנעקרו מראס אל-אחמר כבר נעקרו בעבר. אחד מלקוחותיו של ג'בארין, עבד א-רחים חוסיין בשאראת, עבר לגור בראס אל-אחמר לאחר שהרשויות הישראליות הרסו פעמיים את ביתו בכפר הסמוך אל-חדידייה, בפעם האחרונה בשנת 2008.
רקע ודיווחים נוספים
על-פי במקום, ארגון ישראלי לא-ממשלתי המתמחה בתחום התכנון המרחבי והקצאת משאבי הקרקע, פלשתינאים בגדה המערבית בונים את בתיהם מבלי להגיש תחילה בקשות להיתרי בנייה כיוון שתהליך הגשת הבקשות הוא יקר, גוזל זמן רב ולרוב אינו מסתיים בהצלחה. על-פי נתוני האו"ם (OCHA), בין השנים 2000 ו-2007 דחתה ישראל 94% מהבקשות הפלשתיניות בגדה המערבית להיתרי בנייה, וכ-3,000 צווי הריסה ישראליים תלויים ועומדים נגד מבנים בגדה המערבית, לא כולל מזרח ירושלים. בשנת 2009, לפני שנהרסו הבתים בכפר ראס אל-אחמר, כבר הרסה ישראל 27 מבנים פלשתיניים אחרים בגדה המערבית, והותירה 120 בני אדם ללא קורת גג.
מוקדם יותר בחודש מאי דיווח המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם (OCHA) כי הרשויות הישראליות הוציאו שבעה צווים להפסקת בנייה למבנים בח'ירבת סמרה, מצפון לאל-חדידייה, שבהם חיים 35 בני אדם, כולל 22 ילדים, וכן שישה צווי הריסה שבהם ניתן ל-25 בני אדם במחוז קלקיליה, בהם 15 ילדים, משך זמן מרבי של 48 שעות להתפנות. הריסת בתיהם עלולה להתבצע בכל רגע.
אבו אחמד, תושב א-ראס אל-אחמר, בן 62, היה בביקור בכפר הסמוך טמון, קרוב משפחה שלו התקשר אליו כדי להודיע לו שהורסים את ביתו. אבו אחמד אמר לארגון Human Rights Watch כי עד לשעה 10:00 מנעו ממנו חיילים ישראלים לחזור, ואז כבר היה מאוחר מדי. לדברי אבו אחמד, "מהרכוש שלי, הם הרסו מכל מים, שלוש מכלאות לכבשים ושני אוהלים. גרנו פה עשרה אנשים. עכשיו הבית שלנו הרוס ואין לנו שום מקום ללכת אליו. היינו חייבים למתוח יריעות ניילון מעל המקום שבו היה הבית שלנו". אבו אחמד הוסיף כי עבר לראס אל-אחמר אחרי שהרשויות הישראליות הרסו שוב ושוב את מקום מגוריו באל-חדידייה, בפעם האחרונה בשנת 2008.
ההריסה בוצעה בזמן שבנו של אבו אחמד, סלאח עבדאללה בשאראת, בן 28, גר בבית אביו. הוא סיפר לארגון Human Rights Watch שדחפור ו-14 ג'יפים צבאיים הגיעו לבית בשעה 8:00 בבוקר. החיילים הורו למשפחה לעזוב, נכנסו לבית בעצמם, הוציאו חלק מן הרהיטים והניחו אותם בצד, ואז הרסו את האוהלים ואת מכלאות הכבשים. בשאראת מתגורר כעת עם אשתו ושלושת ילדיהם באוהל שהוקם במרחק של 200 מטרים מהבית שנהרס.
פתחי ח'דייראת, תחקירן שטח של מרכז מען לפיתוח, היה עד להריסת הבתים בראס אל-אחמר בבוקר ה-4 ביוני. ח'דייראת אמר לארגון Human Rights Watch:
"החיילים הפילו הכול; הם אפילו החרימו טרקטור ששייך למישהו שרק עבר במקום כדי לאסוף את הצואה של בעלי החיים כדי להשתמש בה כדשן. אבל האנשים האלה לא יכולים לעזוב את האזור. הם תלויים במאה אחוז בגידול בעלי חיים. עכשיו הם עדיין גרים שם, כמה מאות מטרים מהמקום שבו גרו, ואין להם כלום".
בשנים האחרונות הרסו הרשויות הישראליות שוב ושוב בתים ורכוש אחר באל-חדידייה. אבו סקר, אדם בן 59 שנולד בכפר, אמר לארגון Human Rights Watch:
"במקרה הפרטי שלי, הם הרסו את הבית שלי ארבע פעמים. עכשיו, יש לנו רק כמה חתיכות עץ ואוהל לגור בהם".
