שופט ישראלי שאל אותי בבית המשפט בחודש שעבר אם אתחייב שלא לקדם "חרם", שהגדרתו בחוק הישראלי כוללת קריאה לחברות להפסיק לנהל עסקים בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הכבושה. נוכח פגיעתן של פעילויות אלה בזכויות האדם, סירבתי לעשות כך.
השבוע אישר בית המשפט את צו הגירוש שהוציאה נגדי הממשלה, בהסתמכו על סירוב זה. בית המשפט הקציב לי שבועיים לעזוב את הארץ.
השלטונות הישראליים אומרים שהם מגרשים אותי משום שאני מקדם חרמות על ישראל. גם אם נניח לרגע בצד את הפרדוקס של מדינה המכריזה על עצמה כ"דמוקרטיה היחידה" באזור, ומגרשת פעיל זכויות אדם בשל התבטאויות לא אלימות, טענה זו אינה נכונה.
ארגון Human Rights Watch אינו תומך בחרם על ישראל ואינו מתנגד לו – עובדה שבה הכיר משרד הפנים הישראלי בשנה שעברה. למעשה, אנו מתעדים את התנהלותם של עסקים בהתנחלויות כחלק ממאמצינו לדחוק בחברות, ממשלות וגורמים אחרים ברחבי העולם לעמוד במחויבויותיהם בתחום זכויות האדם. אנו מגינים גם על זכותם של אנשים לתמוך בחרם או להתנגד לו, בדרכים לא אלימות, כסוגיה של חופש הביטוי והמצפון.
תחילה טענה ממשלת ישראל כי ביטלה את אשרת העבודה שלי בהתבסס על מידע שאספה על אודות ימי האקטיביזם שלי כסטודנט, הרבה לפני שהתמניתי למנהל תחום ישראל-פלסטין בארגון Human Rights Watch באוקטובר 2016. כשערערנו על הגירוש בבית המשפט, וציינו כי הנחיותיו של משרד הפנים עצמו קובעות כי התמיכה בחרם צריכה להיות "פעילה ומתמשכת", עברה הממשלה להתמקד במחקר של Human Rights Watch על פעילותם של עסקים כגון Airbnb ובהמלצתנו כי יפסיקו לפעול בהתנחלויות.
אין זו הפעם הראשונה שמדינה מזרח תיכונית מנסה למנוע ממני גישה. בשנת 2009 סירבה סוריה להנפיק לי אשרת כניסה לאחר שגורם רשמי אמר כי דברים שכתבתי "מאירים באור שלילי את הממשלה הסורית". בשנת 2014 אולצתי לעזוב את מצרים לאחר דו"ח שכתבתי עבור ארגון Human Rights Watch המתעד את טבח ראבעה, אחד ממעשי ההרג הנרחבים ביותר של מפגינים ביום אחד. בשנת 2017 מנעה ממני בחריין כניסה לשטחה לאחר שהזדהיתי כחוקר של ארגון Human Rights Watch.
גם עבור ממשלת ישראל אין מדובר בדפוס פעולה חדש. במהלך העשור האחרון, הרשויות מנעו, בין היתר, את כניסתם של פרופסור נועם חומסי ממכון MIT, דווחי האו"ם המיוחדים ריצ'רד פאלק ומייקל לינק, כלת פרס נובל לשלום מרייד מגווייר, פרקליטי זכויות האדם מארה"ב וינסנט וורן וקתרין פרנק, משלחת של חברי הפרלמנט האירופי, ומנהיגים של 20 ארגוני סנגור, כולם בשל פעילותם הציבורית בנוגע להפרת זכויות האדם שמבצעת ישראל. מגיני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים לא היו פטורים מיחס זה. גורמים ישראלים רשמיים הכפישו פעילים, הפריעו לעבודתם ולעיתים אף העמידו אותם לדין פלילי.
החידוש הוא בכך שבית משפט ישראלי נותן גושפנקה למאמציה של הממשלה לגרש פעיל זכויות אדם כיוון שקרא לעסקים למלא את חובותיהם בתחום זכויות האדם באמצעות ניתוק קשריהם עם התנחלויות. בתי המשפט הישראליים מצאו לעיתים קרובות צידוקים להפרה שיטתית של זכויות האדם ולאפליה המושרשת המאפיינת את הכיבוש בן חצי המאה בגדה המערבית וברצועת עזה. אבל העובדה שבית המשפט מצדד בממשלה כשהיא פועלת במכוון נגד פעילים היוצאים נגד הפרות אלה מאותתת על עליית מדרגה מסוכנת.
בית המשפט קבע כי מחקרו של ארגון Human Rights Watch ופעילותו הציבורית באשר לעסקים הפועלים בהתנחלויות מהווים "חרם" על פי החוק הישראלי. משמעות ההחלטה היא שמי שקורא לחברות לעשות את הדבר הנכון ולהפסיק לתרום להפרה של זכויות האדם ולאפליה באמצעות ניהול עסקים בהתנחלויות, עלול לגלות שגישתו לישראל ולגדה המערבית נחסמה.
פסק דין זה ניתן בתקופה שבה ממשל טראמפ מאמץ אל לבו את ראש הממשלה בנימין נתניהו באורח לא ביקורתי ואינו עושה כל מאמץ ניכר לעין לרסן את הפרות זכויות האדם של פלסטינים שמבצעת ישראל.
אנו נערער על פסק הדין שניתן השבוע בבית המשפט העליון של ישראל. טמון בכך סיכון חמור. העניין אינו מתמצה עוד בצמצום הגישה של ארגון Human Rights Watch לישראל ולגדה המערבית, לראשונה מאז התחלנו לנטר את האירועים באזור זה לפני שלושה עשורים.
השאלה העומדת כעת על הפרק היא האם ישראל של היום תסכין עם אנשים המבקרים את התנהלותה במשך למעלה מחצי מאה של כיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה, בהן היא שוללת את זכויותיהם הבסיסיות ביותר של הפלסטינים ונוהגת בהם באופן נפרד ובלתי שוויוני.
אם תצליח ישראל לגרש חוקר משום שקרא לה לכבד את זכויות האדם, איזו תקווה נותרה כי תיאות אי פעם להכיר בהפרות זכויות האדם שהיא מבצעת, לחקור אותן ולהפסיקן?
