מתודולוגיה

לצורך כתיבת הדו"ח ראיין ארגון Human Rights Watch 144 אנשים; רובם רואיינו פנים אל פנים בישראל, בחודשים אוקטובר ונובמבר 2023. אחרים רואיינו-מרחוק בין החודשים אוקטובר 2023 ליוני 2024. עם המרואיינים נמנו 94 שורדים ועדים מהמתקפה ב-7 באוקטובר. ארגון Human Rights Watch שוחח גם עם שבעה בני משפחה של קורבנות ושורדים, שכמה מהם הגיעו לאתרי המתקפה במהלך פינוי התושבים או מיד לאחר מכן.

ארגון Human Rights Watch שוחח עם שני מומחים רפואיים שממשלת ישראל העסיקה כדי לבחון את השרידים שאסף ארגון זק"א (ראו להלן) ולספק ייעוץ פורנזי. כמו כן ראיינו 17 ספקי שירותים, חוקרים ועורכי דין האוספים מידע על מעשי אלימות מגדרית שבוצעו, על פי דיווחים, במהלך ההתקפות.

ארגון Human Rights Watch ראיין חייל לשעבר בצבא הישראלי שהשתתף בלחימה ב-7 באוקטובר. שוחחנו גם עם תשעה עיתונאים שביקרו באתרי המתקפה מיד לאחר הלחימה.

עקב התפקיד שמילאו באיסוף גופות הקורבנות מאתרי התקיפה שוחח ארגון Human Rights Watch גם עם עשרה אנשים מצוותי הצלה המתנדבים בארגון זק"א (זיהוי קורבנות אסון). זק"א הוא ארגון-גג של צוותי חירום קהילתיים הפועלים בישראל בהתנדבות; הארגון ממומן בחלקו בידי ממשלת ישראל, והמנדט שלו כולל סיוע בזיהוי קורבנות טרור, איסוף שרידים והבאתם לקבורה יהודית. אנשי זק"א שעימם שוחח ארגון Human Rights Watch הגיעו כולם לאתרי המתקפה, כחלק מכוחות ההצלה. לאחר 7 באוקטובר, כמה מאנשי זק"א סיפקו לכלי התקשורת מידע שהוכח כבלתי מבוסס.[18] בעת הערכת הטענות בדבר הפרות של המשפט הבינלאומי הסתמכנו על מידע שהם סיפקו רק כשהצלחנו לאמתו באופן עצמאי באמצעות מידע נוסף, לרבות מספר גדול של דיווחים ושל תמונות וסרטונים ששותפו הן בידי זק"א והן בידי מקורות אחרים, ונותחו בידי ארגון Human Rights Watch.

רוב המרואיינים היו ישראלים יהודים, אבל ראיינו גם פלסטינים מרצועת עזה, פלסטינים אזרחי ישראל ועובדים זרים מנפאל, מתאילנד ומהפיליפינים.

הראיונות נערכו בעיקר בעברית, בסיוע מתורגמנים, וכן בערבית, באנגלית, בספרדית ובתאילנדית.

החוקרים יִידעו את כל המרואיינים על מטרת הראיונות ועל כך שהם משתתפים בהם מרצונם החופשי, וכן על הדרכים שבהן ארגון Human Rights Watch עתיד להשתמש במידע. קיבלנו את הסכמתם של כל המרואיינים, שהבינו שלא יקבלו כל תמורה שהיא על השתתפותם. שמותיהם של כמה מרואיינים שדבריהם צוטטו בדו"ח שונו, לבקשתם, כדי להגן על פרטיותם. שמות הכוללים שם פרטי בתוספת אות ראשונה של שם משפחה הם שמות בדויים; שמות הכוללים שם פרטי ושם משפחה מלא הם שמות אמיתיים.

ארגון Human Rights Watch ניסה לראיין שורדים מכל האתרים האזרחיים שהותקפו ב-7 באוקטובר, אך בסופו של דבר לא הצליח לראיין איש משורדי ההתקפות על מושב פרי גן, על מושב יכיני ועל פסטיבל המוזיקה פסיידאק.

ב-5 בנובמבר ביקר ארגון Human Rights Watch בקיבוץ בארי. למרות בקשות רבות, הרשויות הישראליות לא העניקו לארגון Human Rights Watch אישור לבקר באף אחד מאתרי המתקפה האחרים.

ארגון Human Rights Watch אימת יותר מ-280 סרטונים ותצלומים שצולמו במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר או מיד לאחריה, ובהם 157 סרטונים ותצלומים שפורסמו בפלטפורמות של רשתות חברתיות ובאתרי חדשות ו-123 ששותפו ישירות עם חוקרים. חוקר מטעם הארגון אף נכח בהקרנה של סרט באורך כ-45 דקות המורכב מקטעים שונים שצולמו ב-7 באוקטובר, בהזמנת הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס.

בהתאם למתודולוגיה הקבועה שלנו, כל סרטון ותצלום שאומת בידי חוקרי קוד פתוח בארגון Human Rights Watch נבדק לאחר מכן בידי חברי צוות שהתמחו באימות ראיות חזותיות. כדי לקבוע את המיקום שבו צולמו כל סרטון ותצלום בחנו החוקרים את ההתאמה בין סימנים בולטים בשטח לבין תצלומי לוויין זמינים, תצלומים במפלס הרחוב או חומרים חזותיים אחרים. ארגון Human Rights Watch נעזר במידת האפשר במיקומה של השמש ובצללים הנראים בסרטונים ובתצלומים כדי להעריך את שעת הצילום של התכנים. החוקרים גם וידאו באמצעות מנועי "חיפוש הפוך" כי שום פיסת תוכן לא הופיעה באינטרנט לפני 7 באוקטובר.

ארגון Human Rights Watch אימץ טרמינולוגיה ספציפית כדי להבחין בין תוכן אודיו-ויזואלי שניתחנו לבין תוכן אודיו-ויזואלי שגם אימתנו. בדו"ח, המונח "מנותח" משמש לציון תוכן שנבדק ונראה כי הוא אותנטי, אך לא הצלחנו לאשר לגביו את כל ההיבטים הנוגעים לזמן הצילום, למיקום לגיאוגרפי או להקשר. המונח "מאומת" משמש לציון סרטונים או תצלומים שלגביהם הצלחנו לאשר את המיקום, את מסגרת הזמן ואת ההקשר שבו הם צולמו.

בעת סקירת תיעוד ממצלמות-אבטחה במעגל סגור (CCTV) וממצלמות-דרך החוקרים לא הניחו שחותם הזמן בסרטונים מדויק, שכן שגיאות תכנות, אזורי זמן שונים, שעון קיץ וגורמים נוספים עלולים ליצור חוסר התאמה בזמן. עם זאת, חותמות זמן אלה נכללו בתיאורים של סרטונים כאשר היו רלוונטיים. ארגון Human Rights Watch בחן כל סרטון, פריים אחר פריים, כדי לתעד כיצד אנשים נהרגו, נפצעו או נפגעו בדרכים אחרות.

חלק גדול מהחומר החזותי שארגון Human Rights Watch ניתח צולם ונערך בידי ארגונים פלסטיניים חמושים או צולם במצלמות-אבטחה ובמצלמות-דרך והופץ מחדש בידי קבוצת הטלגרם האנונימית South First Responders, המנוהלת בידי אנשים המצהירים על עצמם כ"אנשי שירותי הצלה" ישראלים. אמנם ארגון Human Rights Watch אימת אירועים המתוארים בתכנים שקבוצות אלה שיתפו, אך הארגונים החמושים וקבוצת South First Responders הם שאספו את התוכן שפרסמו. החוקרים אינם יודעים כמה קטעי וידיאו הם בחרו לא לפרסם. בנוסף על כך, רבים מהסרטונים נחתכו ונערכו יחדיו למונטאז'ים. הדו"ח כולל טענות שהציגו אנשי South First Responders בכתוביות הנלווֹת לסרטונים שפרסמו, עם הערה המציינת אם עלה בידי ארגון Human Rights Watch לאמתן. כאשר טענות כאלה נכללות, הדו"ח מציין כי מקורן בכתוביות של ערוץ South First Responders.

חלק מהתוכן שנותח הגיע מערוצי טלגרם שנפתחו בידי ארגונים פלסטיניים חמושים שזוהו ככאלה שהשתתפו במתקפה ב-7 באוקטובר. ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה שהערוצים הללו שייכים לארגונים החמושים, בין היתר באמצעות בדיקה מתי הם הוקמו ואם הם היו פעילים זמן רב לפני 7 באוקטובר. אישרנו שהתמונות והשמות של הפרופילים תואמים את אלה של הארגון החמוש, ושכל ערוץ מפרסם תיעוד הייחודי לארגון. לכל הערוצים היה מספר עוקבים גבוה.[19]

בערוץ הטלגרם הראשי של כל אחד מהארגונים החמושים פורסמו סרטונים שבהם הארגונים נוטלים במפורש אחריות על המעשים המתועדים בסרטונים. מונטאז'ים רבים של צילומים המתעדים הפרות של המשפט הבינלאומי נפתחים ב"כרטיס כותרת" שבו נכתב, למשל, "מראות של פלוגות אל-קודס המסתערות על כמה עמדות צבאיות והתנחלויות בעוטף עזה במסגרת קרב מבול אל-אקצא". החוקרים לא הצליחו לזהות שום תוכן שהופץ בפרסום צולב בערוצים השונים ביום המתקפה או בימים שלאחריה, והדבר מצביע ברמת ודאות גבוהה על כך שהתוכן שפורסם מקורו בארגון המפעיל את הערוץ, ומוצגים בו מעשיו של אותו ארגון עצמו.

בעת ניתוח הסרטונים הבחינו החוקרים בהתאמה בין הסרטים הצבעוניים שלוחמים רבים קשרו לראשיהם או לזרועותיהם, ועליהם סמלים ספציפיים העולים בקנה אחד עם סמלים של ארגונים חמושים ספציפיים, ובין ערוצי הטלגרם שבהם פורסמו הסרטונים. אף ערוץ של ארגון חמוש לא שיתף סרטונים המתעדים אנשים שנשאו סמלים או קשרו סרטים בצבעים של ארגונים אחרים.

באמצעות זיהוי הצבעים והסמלים על בגדי הלוחמים, ובאמצעות סימון סרטונים שבהם הם נראים בלבוש המייחד אותם, הצליח ארגון Human Rights Watch להגיע לתובנות מסוימות בנוגע לרמת המעורבות של ארגונים פלסטיניים חמושים שונים בהתקפות. ארגון Human Rights Watch בדק סרטונים מאומתים כדי לבחון מה אמרו התוקפים, ואם, מתי או כיצד רמזו ארגונים חמושים לכוונה לתקוף או תיאמו את התקפותיהם. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע אם אנשים שלא זוהו באמצעות סמלים או לבוש ייחודי היו קשורים לארגונים המעורבים.

כדי להגן על פרטיותם ועל כבודם האנושי של הקורבנות והשורדים, ארגון Human Rights Watch לא כלל בדו"ח קישורים ישירים לסרטונים ולתצלומים שנמצאו באינטרנט. עם זאת, למען השקיפות וכדי לאפשר ניתוח עצמאי, סיפקנו מראי מקום של הסרטונים שניתחנו ואת התאריך שבו הם שותפו באינטרנט. תאריכי הסרטונים הנזכרים בדו"ח הם תאריכי הפרסום שלהם על פי הזמן המקומי בישראל. הסרטונים והתצלומים שנותחו לצורך הדיון בדו"ח הנוכחי נשמרו בידי ארגון Human Rights Watch, למקרה שיוסרו מהמקורות המקוונים.

שני פתולוגים משפטיים עצמאיים בחנו 12 תצלומים וסרטונים שניתח ארגון Human Rights Watch ובהם נראים שרידי אדם, ומסרו את הערכותיהם המקצועיות.

הדו"ח מתעד התקפות על אתרים אזרחיים ועל קורבנות אזרחיים ב-7 באוקטובר. הוא אינו מסקר התקפות על אתרים צבאיים או על כוחות צבא, למעט תקריות המסייעות להבנת ההקשר. במסמכים אחרים דיווח ארגון Human Rights Watch על הפרות של דיני המלחמה בידי כוחות ישראליים ובידי ארגונים פלסטיניים חמושים בעקבות התקפות אלה.[20]

בכל המקרים שבהם אנחנו מציגים מספרים של הרוגים במקומות שונים, אנחנו מספקים את המקור למספרים הללו. רבים מהמספרים בדו"ח זה הנוגעים למניין ההרוגים במהלך המתקפה ומיד לאחריה מבוססים על מניין הקורבנות על פי סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP). כדי להגיע למספרים אלה הצליבה AFP נתונים שפורסמו בנפרד בידי המוסד לביטוח לאומי, הצבא, המשטרה, השב"כ ומשרד ראש הממשלה בכל הנוגע לישראלים שנהרגו באתרי המתקפה בין 7 ל-10 באוקטובר, עם נתונים ממקורות אחרים, לרבות דיווחיה שלה-עצמה, כדי לזהות קורבנות שאינם ישראלים. עם זאת, ארגון Human Rights Watch מציין כי AFP לא ספרה חיילים, שוטרים או חברי כיתות כוננות כאזרחים, אף על פי שאנשי משטרה וחברי כיתות כוננות שאין להם תפקיד קרבי קבוע נחשבים בדרך כלל לאזרחים, לפי דיני המלחמה. ארגון Human Rights Watch בחר לפרסם מחדש את המספרים הכוללים של AFP בשל השיטה הקפדנית ששימשה את הסוכנות כדי לאמתם, ואותה חָלקה עם ארגון Human Rights Watch.

בהתאם לגישתנו לסכסוכים מזוינים ברחבי העולם, ארגון Human Rights Watch מחיל במסגרת דו"ח זה את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, המחייב הן מדינות והן ארגונים חמושים שאינם מדינתיים בעת ניהול מעשי איבה, וכן את משפט זכויות האדם הבינלאומי החל ואת המשפט הפלילי הבינלאומי.

העיסוק בשאלה אם הזדקקותו של צד זה או אחר לכוח מזוין הייתה מוצדקת חורג מהמנדט של ארגון Human Rights Watch. ארגון  Human Rights Watchמחזיק בעמדה נייטרלית בנוגע לסוגיות של  jus ad bellum (הדינים החלים בשאלת הצדקתה של יציאה למלחמה), כדי שנוכל לעודד את כל הצדדים לסכסוך מזוין, באופן אמין, לכבד את  jus in bello(הדינים החלים על התנהלות מקובלת במלחמה) – לרבות, ובייחוד, את ההגנות המוקנות לאזרחים. בדיווחינו ברחבי העולם, ארגון Human Rights Watch אינו מחיל את המונח "טרוריסטים" או "טרור" על גורמים או על מעשים ספציפיים, מכיוון שאין לו הגדרה בינלאומית מוסכמת ומכיוון שלתווית אין כל השפעה על המחויבויות המשפטיות הבינלאומיות של הצדדים הלוחמים. לא שינינו ציטוטים שבהם שורדים או עדים השתמשו במונחים אלה.

בהתאם לנוהג של ארגון Human Rights Watch בסכסוכים מזוינים הכוללים ארגונים חמושים שאינם מדינתיים, אנחנו מתייחסים בדרך כלל לחברים-לכאורה בארגונים אלה, המעורבים במעשי איבה, כ"לוחמים", ללא קשר למונחים שהם או אחרים עשויים להשתמש בהם. אנשי צבאות של מדינות – במקרה זה, הכוחות המזוינים של ישראל – מכונים בדרך כלל "חיילים".

בחודש מארס שלח ארגון Human Rights Watch מכתבים ובהם סיכום ממצאיו ושאלות לנציגים בכירים של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. ב-14 באפריל הגיב חמאס לשאלות, ותשובותיו (להלן: מכתב חמאס מ-14 באפריל) נכללו בדו"ח כאשר היו רלוונטיות. התגובה מצורפת במלואה בנספח לדו"ח זה. הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני אישר את קבלת המכתב אך עד לכתיבת שורות אלה הוא לא סיפק שום תגובה עניינית.

מינואר עד מארס שלח ארגון Human Rights Watch מכתבים לרשויות ישראליות שונות, לרבות משרד ראש הממשלה, הצבא, משטרת ישראל, יחידת המשטרה להב 433, משרד הבריאות ופרקליטות המדינה, וביקש מידע על חקירות הממשלה בעניין פשעים שבוצעו במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר.

בין 1 בפברואר ל-23 במאי קיבל ארגון Human Rights Watch תגובות ממשטרת ישראל, מפרקליטות המדינה ומהצבא. אף אחת מהתגובות לא כללה מידע ענייני כלשהו על חקירות ממשלתיות או על ראיות להפרות שבוצעו. נציג משטרת ישראל אמר כי המשטרה אינה מחויבת על פי החוק הישראלי למסור מידע זה. פרקליטות המדינה אמרה שהמידע אינו בידיה והפנתה אותנו לרשויות אחרות. משרד ראש הממשלה ביקש ארכה כדי להגיב למכתבנו, והתחייב לעשות כן עד 17 ביולי 2024.

הרשויות הישראליות פרסמו סרטונים המתארים חקירות של פלסטינים שנעצרו בידיהן ושלדבריהן השתתפו במתקפה ב-7 באוקטובר. בהתאם למנהגנו, לא השתמשנו בדיווחים שתועדו בסרטונים אלה ואחרים שהציגו עצירים, בשל חוסר האמינות המובנית של סרטונים כאלה. יש להתייחס לכל האסירים בכבוד ואין לחשוף אותם לסקרנות הציבור, ובסרטונים כאלה משתמשים פעמים רבות בעינויים או בצורות התעללות אחרות, או מעודדים את השימוש בהם.[21]

ארגון Human Rights Watch לא ניסה להתייחס ישירות למידע המסולף הרב שהופץ סביב אירועי 7 באוקטובר. עם זאת, הגבנו לטענות לא מדויקות שהועלו במכתבו של חמאס מ-14 באפריל.

מילון מונחים:
ארגונים פלסטיניים חמושים שהיו מעורבים במתקפה ב-7 באוקטובר

במתקפה ב-7 באוקטובר השתתפו לפחות חמישה ארגונים פלסטיניים חמושים; שני ארגונים נוספים טוענים שגם הם השתתפו במתקפה, ויש ראיות להשתתפות אפשרית של ארגון שמיני.

גדודי עז א-דין אל-קסאם: הזרוע הצבאית של חמאס הוקמה, לדברי הארגון, בשנת 1992, והיא הארגון הפלסטיני החמוש הגדול, החזק והמאורגן ביותר ברצועת עזה.[22] לפי דיווחים, לפני 7 באוקטובר מנה הארגון לפחות 20,000 חברים, שהיו מאורגנים בכמה חטיבות.[23] לארגון יש מחנות אימונים ומחנות צבאיים ברחבי רצועת עזה, ומאז שנת 2001 הוא משגר לעיתים תכופות רקטות ללא הבחנה לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל.[24] מוחמד דיאב איבראהים אל-מסרי, המוכר כמוחמד דף, הוא המפקד הכללי של הארגון, ועל כוחותיו ברצועת עזה פיקד מרוואן עיסא, שלדברי ישראל נהרג בידי כוחותיה בחודש מארס 2024.[25] לשם זיהוי, לוחמים בגדודי אל-קסאם קושרים סביב ראשיהם לעיתים קרובות סרטים בצבע ירוק ועליהם טקסט בצבע לבן, או להפך.  

פלוגות אל-קודס: הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שמספר החברים בה אינו ידוע, נוסדה בשנת 1987.[26] הארגון משגר רקטות ללא הבחנה לעבר ישראל, והוא מפעיל תאים בגדה המערבית הכבושה.[27] בחודש מאי 2023 הרגו כוחות ישראליים את ח'ליל אל-בהתיני, מפקד חטיבות צפון עזה של הארגון; את ג'יהאד שאכר אל-ר'נאם, מזכ"ל המועצה הצבאית שלו; ואת טארק מוחמד עז א-דין, מפקד צבאי נוסף.[28] מאז הפסיק הארגון לפרסם את שמות מפקדיו. בינואר 2024 הודיעה ממשלת ישראל כי הרגה בצפון רצועת עזה את ממדוח לולו – מפקד בכיר בארגון, על פי הטענה.[29] כדי לבדל את עצמם, לוחמים בפלוגות אל-קודס קושרים סביב ראשיהם לעיתים קרובות סרטים שחורים ועליהם כיתוב צהוב.

גדודי ההתנגדות הלאומית, המוכרים גם בשם כוחות עומר אל-קאסם: הזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, פלג של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף).[30] הארגון הוקם בשנת 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, ולפי דיווחים הוא מורכב מתאים קטנים הפועלים ברצועת עזה ובגדה המערבית. מספר אנשיו אינו ידוע. על פי דיווחים, הארגון יורה רקטות ופגזי מרגמות ללא הבחנה לעבר ישראל.[31] לוחמים בגדודי ההתנגדות הלאומית קושרים סביב ראשיהם לעיתים קרובות סרטים אדומים, לשם זיהוי.

גדודי החלל אבו עלי מוסטפא: הזרוע הצבאית של החזית העממית לשחרור פלסטין שהוקמה בשנת 2000, גם היא פלג של אש"ף. לפי דיווחים, לארגון יש מאות חברים הפועלים ברצועת עזה ובגדה המערבית.[32] לשם זיהוי, לוחמים בגדודי החלל אבו עלי מוסטפא קושרים סביב ראשיהם לעיתים קרובות סרטים אדומים ועליהם כיתוב בצבע לבן.

גדודי חללי אל-אקצא: הארגון, שהוקם בתחילת האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, ונקשר בעבר למפלגת פת"ח, הפלג הגדול ביותר באש"ף, ביצע פיגועים נגד אזרחים ישראלים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובתוך ישראל. [33] לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 הוציא מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, צו לפירוקם של כמה ארגונים חמושים, לרבות גדודי חללי אל-אקצא. [34]ברצועת עזה, חמאס דיכא את פעולת הארגון כחלק מדיכוי נרחב יותר של ארגונים המזוהים עם פתח.[35] עם זאת, לאחרונה דוּוח כי חמאס התיר לגדודי חללי אל-אקצא מרחב פעולה מסוים.[36] לגדודים, הפועלים ברצועת עזה ובגדה המערבית, אין פיקוד או הנהגה מרכזיים מאוחדים, והם מורכבים מקבוצות הפועלות בנפרד באזורים שונים, ובהן גדוד נידאל אל-עמודי וקבוצות איימן ג'ודה ברצועת עזה. בחודש מאי 2022 דוּוח כי חברי הגדודים ברצועת עזה בחרו בסאלם ת'אבת כמנהיגם הצבאי.[37] לשם זיהוי, הלוחמים בגדודי חללי אל-אקצא קושרים סביב ראשיהם לעיתים קרובות סרטים צהובים או לבנים ועליהם כיתוב שחור.

גדודי א-נאסר סלאח א-דין: הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממית – ארגון שנוסד בשנת 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה – הוקמה, על פי דיווחים, בידי גדודי חללי אל-אקצא וביצעה פעולות משותפות עם גדודי עז א-דין אל-קסאם.[38] בשנת 2006 חָבר הארגון לחמאס בתפיסת החייל הישראלי גלעד שליט בתוך שטח ישראל.[39] ב-9 באוקטובר 2023 הודיעה ממשלת ישראל כי הרגה את ראפאת אבו הילאל, שהיה, לטענתה, מפקד הארגון.[40]

גדודי אל-מוג'אהדין: הארגון, שהוקם בשנת 2007, היה במקור יחידה בתוך גדודי חללי אל-אקצא.[41] מספר הלוחמים בו אינו ידוע. על פי דיווחים, מנהיג הארגון הוא אסד אבו שריעה.[42]

גדודי אל-אנסאר: הזרוע הצבאית של אל-אחרר, מפלגה פוליטית שהתפצלה ממפלגת פת"ח בשנת 2007. מספר לוחמיה אינו ידוע.[43]

חדר המבצעים המשותף ברצועת עזה: בשנת 2018 הקימו ארגונים פלסטיניים חמושים הפועלים ברצועת עזה "חדר מבצעים משותף", הנקרא רשמית "החדר המשותף של פלגי ההתנגדות הפלסטינית", כדי לתאם את פעילויותיהם החמושות נגד ישראל.[44] לדברי מפקד בכיר בגדודי אל-קסאם, איימן נופל, חדר המבצעים המשותף "מקבל החלטות בנוגע להשתתפות בעימותים לפני קרב ובמהלכו, תהא סיבתו אשר תהא, ומתכנן פעולה באמצעות התייעצות ותיאום בדרגים הגבוהים ביותר באשר לגודל הכוח שיופעל, לעיתוי, לטווח ולהיקף של התקיפות, וכן לאופי השתתפותם של פלגים שונים, כפי שהם נקבעים בידי מנהיגי חדר המבצעים המשותף בתיאום, בהתייעצות, בהסכמה ובאמצעות חילופי מידע והערכות עדכניות באשר למצב ולפרטי המבצע הצבאי".[45] מאז שנת 2020 סייע חדר המבצעים המשותף גם בארגון אימונים והיה אחראי לארגון ולביצוע של שלושה תרגילי-אימונים מרכזיים המשותפים לארגונים.[46] נכון לספטמבר 2023, חדר המבצעים המשותף היה מורכב מעשרה ארגונים פלסטיניים חמושים: גדודי אל-קסאם, פלוגות אל-קודס, גדודי החלל אבו עלי מוסטפא, גדודי ההתנגדות הלאומית, גדודי א-נאסר סלאח א-דין, גדודי אל-מוג'אהדין, גדודי חללי אל-אקצא, גדודי חללי אל-אקצא  –חטיבת השהיד נידאל אל-עמודי, גדודי השהיד ג'יהאד ג'יבריל וגדודי אל-אנסאר.[47]

רקע

רצועת עזה נתונה תחת כיבוש ישראלי מאז חודש יוני 1967, כפי שקבעו הן האו"ם והן הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC).[48] אף על פי שמאז שנת 2005 אין לישראל כוחות המוצבים ברצועה דרך קבע, לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי היא נותרה המעצמה הכובשת לפני 7 באוקטובר 2023 ואחר כך, נוכח שליטתה המתמשכת בפועל על חייהם ועל רווחתם של תושבי הרצועה.[49]

בשנות ה-90 השלימה ישראל את בנייתו של מכשול בין רצועת עזה לישראל, ובאמצע שנת 2006 היא השלימה את הקמתה של מערכת ביטחון משופרת לפיקוח על המעבר בין רצועת עזה לישראל והנהיגה "מדיניות בידול" רשמית בין רצועת עזה לגדה המערבית.[50] המכשול כולל חומה עם חיישנים, מקלעים המופעלים בשלט-רחוק וגדר תיל בשלושת האזורים שבהם עובר הגבול בצמוד ליישובים ישראליים. [51] ליד הגדר מתקיימים סיורים הן מהאוויר והן על הקרקע.[52]

מצפון וממזרח לרצועת עזה, באזור המכונה בישראל "עוטף עזה", שוכנים עשרות יישובים קטנים, רובם מוקפים בגדרות ביטחון. היישובים, חלקם קיבוצים, מפעילים משקים חקלאיים ותעשיות קטנות. היישובים מאוכלסים ברובם בישראלים יהודים. רבים מהיישובים מארחים עובדים וסטודנטים זרים המתגוררים ועובדים בהם. ביישובים אלה עובדים פעמים רבות גם פלסטינים – הן אזרחי מדינת ישראל והן תושבי השטחים הפלסטיניים הכבושים. 

בחודש יוני 2007 תפס חמאס את השלטון הפנימי ברצועת עזה בעקבות קריסת ממשלת האחדות הלאומית הפלסטינית. [53]שלטון חמאס ברצועה התאפיין בהפרות שיטתיות של זכויות האדם של אוכלוסייתה, לרבות מעצרים שרירותיים ועינויים – מעשים העלולים להיחשב לפשעים נגד האנושות בשל אופיים השיטתי.[54]

גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, פעלו בחופשיות וביצעו הפרות חמורות של זכויות האדם, לרבות הוצאה להורג של מי שהואשמו בריגול לטובת ישראל. [55] גדודי אל-קסאם וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים ברצועה ירו אלפי רקטות ללא כל הבחנה לעבר יישובים ישראליים, במסגרת התקפות המפֵרות את דיני המלחמה ואשר עלולות להיחשב לפשעי מלחמה היות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים.[56] התקפות הרקטות גרמו למוות ולפציעה של אזרחים ישראלים ואחרים וזרעו הרס ביישובי עוטף עזה.[57] כל הבתים שנבנו בישראל מאז שנת 1992 חייבים על פי חוק לכלול בתוכם ממ"דים, שתוכננו לעמוד בהתקפות של רקטות.[58]

מזה למעלה מתשע שנים מחזיקים גדודי אל-קסאם באברה מנגיסטו ובהישאם א-סייד, אזרחים ישראלים עם מוגבלות נפשית-חברתית, במעצר בלתי חוקי, ללא קשר עם העולם החיצון.[59]

חמאס אינו מכיר בישראל, רואה בכל השטח שמהים עד הירדן "יחידה טריטוריאלית בלתי נפרדת" של פלסטין ומאמין ב"התנגדות לכיבוש [הישראלי] בכל האמצעים והשיטות", כפי שמפורט באמנה המתוקנת של חמאס משנת 2017. חמאס לקח אחריות במשך שנים על התקפות על אזרחים ישראלים ושיבח אותן.[60]

מאז שנת 2007 ממשלת ישראל מטילה סגר על רצועת עזה ואוסרת על פלסטינים, למעט חריגים צרים, לצאת ממנה דרך מעבר ארז, מעבר הנוסעים מהרצועה לישראל שדרכו הם יכולים להגיע לגדה המערבית ולנסוע לחו"ל דרך ירדן.[61]

הרשויות הישראליות אף הגבילו באופן גורף הכנסה של סחורות לרצועה דרך נקודת מעבר נוספת במכשול – מעבר כרם שלום שבדרום-מזרח הרצועה.[62] הרשויות הישראליות נוקטות "מדיניות בידול" רשמית בין רצועת עזה לגדה המערבית, למרות הסכמה בינלאומית על כך ששני חלקים אלה של השטח הפלסטיני הכבוש יוצרים "יחידה טריטוריאלית אחת". [63] הרשויות הישראליות אף אוסרות על למעלה מ-80 אחוזים מאוכלוסיית הרצועה שהם פליטים, אנשים שגורשו או ברחו בשנת 1948 מהשטח שהוא כיום ישראל, ומצאצאיהם, לשוב לאזורים שמהם הגיעו.[64] לפי הערכות, 18,500 עובדים מרצועת עזה החזיקו באישורים לעבוד בישראל לפני 7 באוקטובר.[65]

ארגון Human Rights Watch מוצא כי הסגר המתמשך של ישראל על רצועת עזה הוא סוג של ענישה קולקטיבית, והוא חלק מהפשעים נגד האנושות שהרשויות הישראליות מבצעות נגד פלסטינים – אפרטהייד ורדיפה.[66]

ממשלת מצרים הגבילה גם היא עם השנים את תנועתם של תושבי הרצועה דרך מעבר רפיח.[67]

ב-16 השנים האחרונות התקיימו כמה סבבים של מעשי איבה בין גדודי אל-קסאם וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים הפועלים כיום ברצועת עזה לבין הרשויות הישראליות, לרבות בשנים 2008–2009, 2012, 2014, 2018, 2019 ו-2021.[68] ארגון Human Rights Watch תיעד הפרות רבות וחמורות של דיני המלחמה, שרבות מהן עולות לכדי פשעי מלחמה, שביצעו כוחות ישראליים וארגונים פלסטיניים חמושים במהלך מעשי האיבה.[69]  

מספרן הרב של ההפרות שבוצעו מאז אוקטובר 2023 נובע בחלקו מהפטור מעונש בגין הפרות של המשפט הבינלאומי במהלך מעשי איבה קודמים.[70] בנוסף למעשי הזוועה שבוצעו ב-7 באוקטובר, ושבהם מתמקד דו"ח זה, הרשויות הישראליות ניתקו את אספקת השירותים החיוניים לאוכלוסיית הרצועה, כולל אספקת מים וחשמל, ומנעו הכנסה של סחורות מכל סוג שהוא, פרט לזרזיף דק של דלק וסיוע הומניטרי חיוני – מעשים שהם בגדר ענישה קולקטיבית, מפֵרים את המשפט ההומניטרי הבינלאומי ועולים לכדי פשעי מלחמה, לרבות שימוש ברעב כשיטת לוחמה.[71]

הכוחות המזוינים של ישראל ביצעו תקיפות אוויריות וקרקעיות שלא כדין והשתמשו בזרחן לבן באזורים מאוכלסים בצפיפות, בניגוד לחוק.[72] הם הפכו חלקים נרחבים מרצועת עזה לעיי חורבות והרסו רבים מהבתים, מבתי הספר ומבתי החולים, וכן חלק ניכר מהתשתיות האזרחיות ברצועה, או הסבו להם נזק.[73] ב-13 באוקטובר 2023 הורו הרשויות הישראליות לכל מי שהיה בצפון הרצועה להתפנות, ובכך גרמו לרוב המכריע של תושבי הרצועה לעזוב את בתיהם – מעשה העלול לעלות לכדי עקירה בכפייה, שהיא פשע מלחמה.[74]

לפי משרד הבריאות של עזה, מאז 7 באוקטובר 2023 ועד 1 ביולי 2024 נהרגו במעשי האיבה לפחות 37,900 פלסטינים, ו-87,060 נפצעו.[75] מספרים אלה כוללים לוחמים מארגונים פלסטיניים חמושים, שמספרם לא דווח.

כפי שקבע מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש בדצמבר 2023, "לא ניתן ליישם את המשפט ההומניטרי הבינלאומי באופן סלקטיבי. הוא מחייב את כל הצדדים באופן שווה בכל עת, והחובה לקיים אותו אינה תלויה בהדדיות".[76]

עקרון אי-ההדדיות הוא מיסודות המשפט ההומניטרי הבינלאומי: הפרות שמבצע צד אחד לסכסוך לעולם אינן מצדיקות הפרות בידי הצד השני. שום דבר – שום מעשה, מדיניות או פשע המיוחסים לרשויות הישראליות – לא יוכל להצדיק את ההרג, הפציעה, לקיחת בני הערובה והפשעים האחרים שביצעו כוחות בראשות גדודי אל-קסאם בתוך ישראל ב-7 באוקטובר 2023, ממש כפי שהמתקפה ב-7 באוקטובר אינה יכולה להצדיק את פשעי המלחמה שביצעו כוחות ישראליים ברצועת עזה.  

בעקבות ההתקפות ב-7 באוקטובר פינתה ממשלת ישראל רבים מהיישובים באזור המכונה "עוטף עזה". נכון למועד כתיבת שורות אלה, רוב תושבי היישובים הללו לא שבו לבתיהם. 

הפרות של המשפט הבינלאומי במהלך מתקפת 7 באוקטובר

ב-7 באוקטובר 2023 פתחה הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, במתקפה מתוכננת ומשולבת מרצועת עזה על ישראל – ביבשה, בים ובאוויר. המתקפה החלה במטח של רקטות ששוגרו ללא הבחנה מרצועת עזה לתוך דרום ישראל והגיעו צפונה, עד תל אביב. במהלך המתקפה שיגרו גדודי אל-קסאם מעל 2,200 רקטות וטילים מרצועת עזה לעבר ישראל.[77]

מטחי הרקטות של גדודי אל-קסאם באותו בוקר היו נדבך מרכזי באסטרטגיה של הארגון. מרואיינים שהיו בעוטף עזה סיפרו כולם ששמעו אזעקות וקולות של רקטות בשעה 6:30 בבוקר. הדבר הניע רבים להיכנס לממ"דים, או, במקרה של אלה שהיו מחוץ לבתיהם, למקלטים ציבוריים.

באותו זמן, לוחמים של גדודי אל-קסאם ושל ארגונים פלסטיניים חמושים אחרים פרצו בכמה מקומות את המכשול שהקימה ישראל סביב רצועת עזה ונכנסו לישראל במכוניות, באופנועים, ברגל ובמצנחי רחיפה ממונעים; כמה לוחמים הגיעו מהים, בסירות. הלוחמים החלו לתקוף בסיסי צבא, יישובים ופסטיבלי מוזיקה.

הלוחמים, בהובלת גדודי אל-קסאם, ביצעו הפרות רבות של דיני המלחמה במהלך התקפותיהם על לפחות 19 קיבוצים וחמישה מושבים, שתי ערים, שני פסטיבלים של מוזיקה ומסיבת חוף, וכן על כמה בסיסי צבא, כולם בתוך עוטף עזה. לא כל הניסיונות של ארגונים פלסטיניים חמושים להיכנס ליישובים ולאתרים אחרים עלו יפה.

על פי האנשים שארגון Human Rights Watch ראיין, כשנכנסו הלוחמים ליישוביהם, רוב האזרחים היו בממ"דים בבתיהם – למעט משתתפי הפסטיבלים והאנשים שהיו על החוף. כמה מתושבי הקיבוצים אמרו שנודע להם לראשונה על נוכחות לוחמים מקריאת הודעות של תושבים אחרים בקבוצות וואטסאפ ובפלטפורמות מסרונים אחרות, שבהן נאמר שאנשים דוברי ערבית נכנסים לבתיהם. אבי דבוש, תושב קיבוץ נירים, זוכר שקיבל הודעות בקבוצת צ'אט של הקיבוץ, שבהן נאמר: "הם מנסים להיכנס למקלט. הצילו! הצילו! הצילו!"[78]

בניינים ושדות, הנמצאים ליד מקומות שבהם מצאו אזרחים מחסה, הותקפו במהלך המתקפה בפריטי תחמושת שונים.[79] התוקפים גם פגעו במגדלי תקשורת ותצפית, וכך שיבשו את תגובת כוחות הביטחון הישראליים.

במכתבו מ-14 באפריל, שבו השיב לשאלות שהציג לו ארגון Human Rights Watch, בעקבות ממצאיו, אישר חמאס כי תקיפות הרקטות, פריצות המכשול והתקיפות על מגדלי שמירה ותצפית היו כולם מרכיבים משולבים של המתקפה.

"מבצע מבול אל-אקצא", כפי שכינה אותו חמאס, התחולל בחג שמחת תורה והסתיים בהריגתם של 1,195 אנשים, רובם אזרחי ישראל, על פי סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP). הסוכנות אמרה שלהערכתה, 815 אזרחים נהרגו במהלך התקיפות ואחריהן, ובהם 79 זרים; בקרב ההרוגים היו לפחות 282 נשים ו-36 ילדים.[80] במהלך המתקפה תפסו הארגונים הפלסטיניים החמושים 251 אנשים כבני ערובה, לדברי סוכנות הידיעות הצרפתית. מתוכם, נכון ל-1 ביולי, 116 עדיין היו ברצועת עזה, לפחות 42 מהם לא היו בחיים. 35 אנשים נוספים נהרגו וגופותיהם הוחזרו לישראל. בני ערובה שמתו נמנו במניין הכולל של ההרוגים. אתר התקשורת הישראלי וואלה, שפרסם נתונים של 756 מהאזרחים שנהרגו על פי גיל ומגדר, מצא כי 421 קורבנות אזרחים מתוך 756 האזרחים שנהרגו היו בני 20–40; 161 היו בני 41–64; 100 היו בני 65–80; ו-25 היו מעל גיל 80. בהכללה, רוב ההרוגים היו גברים וילדים, אם כי מבין ההרוגים בגילים 65–80, מספר הנשים היה כפול ממספר הגברים.[81]

רוב קורבנות התקיפות היו יהודים ישראלים, אבל לוחמים הרגו, פצעו או תפסו כבני ערובה גם אזרחים ישראלים המחזיקים באזרחות נוספת, פלסטינים אזרחי ישראל, פלסטינים מרצועת עזה ואזרחים זרים, בהם אזרחי הפיליפינים, נפאל, סין, סרי לנקה ותאילנד, ולפחות אזרח אחד מאריתריאה, מבריטניה, מגרמניה, מטנזניה, ממקסיקו, מסודאן, מקמבודיה ומקנדה, ובהם גם יהודים. במקרים אחדים התירו לוחמים לכמה אנשים שהזדהו כפלסטינים להימלט מהאזור ללא פגע.

התוקפים פצעו והרגו עובדים של שירותי בריאות ופגעו בתשתיות של שירותי בריאות. הארגון הישראלי הלא ממשלתי "רופאים לזכויות אדם" (רל"א) תיעד את הריגתם של שני עובדי רפואה במהלך התקיפה ואת הירי בשניים נוספים, ששרדו.[82] רל"א תיעד לוחמים פותחים בירי על שלושה אמבולנסים ותקיפה של מרכז רפואי בבארי.[83] ארגון Human Rights Watch תיעד לוחמים יורים בצמיג של אמבולנס נוסף, שחנה בקיבוץ סופה.[84]

גיוס כוחות הביטחון הישראליים ארך זמן רב בשל החג, הנזק החלקי לקווי התקשורת, היעדר מוכנות והערכת-חסר ראשונית של היקף המתקפה.[85] לפיכך, באזורים מסוימים נכנסו כוחות ישראליים מיד לפעולה, ואילו יישובים רבים נותרו ללא הגנה במשך שעות. כמה אזרחים סיפרו לנציגי ארגון Human Rights Watch שהרגישו שהצבא הפקיר אותם, ורוב האנשים שהתראיינו לארגון Human Rights Watch אמרו שחיילים הגיעו לאזור מגוריהם רק אחר הצהריים או בערב. בכמה מקומות, לאחר שהכוחות המזוינים הגיעו הם ניהלו קרבות עם התוקפים במשך שעות, עד שהתאפשר לחלץ אזרחים בבטחה. אזרחים רבים הצליחו לברוח או להתפנות רק ב-8 באוקטובר.

לאחר שפונו אזרחים, הכוחות המזוינים של ישראל המשיכו בקרבות נגד לוחמים פלסטינים שעדיין פעלו בתוך כמה אזורים בישראל במשך ימים.

בתחילת שנת 2024 פתח הצבא הישראלי בחקירות של האירועים לפני 7 באוקטובר ומיד אחריו, כולל חקירות נפרדות של מעשי הצבא במהלך התקיפות של הארגונים הפלסטיניים החמושים מ-7 באוקטובר ועד 10 באוקטובר.[86] מבקר המדינה פתח גם הוא בחקירה נפרדת, אבל ביוני הקפיא בית המשפט העליון את החקירות בנוגע לאגף המודיעין של הצבא ולשב"כ, בתגובה לעתירות של ארגון לא-ממשלתי שמושבו בירושלים; לטענת הארגון, החקירות עלולות לפגוע במאמץ המלחמתי ובאמון הציבור.[87]

ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה שבמהלך המבצע ב-7 באוקטובר ביצעו לוחמים בהובלת גדודי אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, הפרות חמורות רבות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ושל זכויות האדם. עם ההפרות החמורות של דיני המלחמה, שרבות מהן מגיעות לכדי פשעי מלחמה, ניתן למנות התקפות על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים, הריגות לא חוקיות, יחס אכזרי ולא אנושי, אלימות מינית ומגדרית, הטלת מומים, תפיסת בני ערובה, הרס רכוש, שימוש במגינים אנושיים וביזה. כפי שדו"ח זה מראה, חלק ממעשים נפשעים אלה בוצעו במהלך מתקפה נרחבת ושיטתית שהוצאה לפועל במסגרת מדיניות ארגונית, והם מגיעים לכדי פשעים נגד האנושות.

מכתב חמאס מ-14 באפריל טוען כי הכוחות של גדודי אל-קסאם הונחו לא להציב אזרחים כמטרה לתקיפה, ומצטט נאום בעניין זה של המפקד הכללי של גדודי אל-קסאם. במקום אחר מציין המכתב שחמאס מגדיר לוחמים ואזרחים בהתאם למשפט ההומניטרי הבינלאומי, אך מוסיף באותה פִסקה שרוב אלה שהוא עצר במהלך המתקפה "עבדו עבור הצבא הישראלי במשימות בעלות אופי צבאי, גם אם אינן קשורות ישירות ללחימה". הדבר מעלה ספקות בשאלה איך חמאס מגדיר אזרחים.

מכתב חמאס מ-14 באפריל מציין כי מטרתם של גדודי אל-קסאם הייתה לתקוף את הכוחות המזוינים של ישראל ואנשי שב"כ; את האשמה בכך שנוצר "כאוס בשטח" הוא תולה בקריסה המהירה של ההגנות של הצבא הישראלי ובהשתתפות של קבוצות חמושות אחרות ושל אנשים אחרים – מה שהוביל "לשינוי התכנית לנהל מבצע נגד מטרות צבאיות". בהמשך המכתב נאמר שבאתרים אזרחיים, כולל בקיבוצים, היו מטרות צבאיות ישראליות, ונוכחותן "מצביע[ה] על כך שישראל משתמשת באובייקטים אזרחיים כבמגינים אנושיים"; במכתב נאמר כי הכוחות חלפו ליד אזרחים שהיו קרובים יותר לרצועת עזה מאלה שהותקפו – כראיה לטענה של חמאס כי גדודי אל-קסאם לא תקפו אזרחים כמטרה.

במכתב נאמר שהחלק הראשון של המתקפה התנהל במידה רבה כמתוכנן, אבל שלבים מאוחרים יותר "הובילו לטעויות רבות. הפעולה וכל מה שעולה ממנה דורשים בדיקה יסודית מצידנו, אבל לא ניתן לעשות זאת כרגע". עם זאת, במכתב גם נאמר כי "ההתייחסות לחוסר דיוק או להיעדר נשק מונחה מובאת בהקשר של הסבר הנסיבות שהובילו לפציעת אזרחים במהלך התקיפות של חמאס ו[כוחות] ההתנגדות". המכתב מוסיף כי "הצבא הישראלי נושא באחריות עצומה להרג מתנחלים רבים, כפי שצוין בדיווחים של ישראל עצמה, אם במהלך התקיפה המכוונת על 'פסטיבל האביב' במטוסים ובפגזי ארטילריה ואם בהפצצת בתים שבהם שהו אזרחים ישראלים, בחשד לנוכחות אפשרית של לוחמי התנגדות". על פי המכתב, לוחמי חמאס נשאו "ציוד צבאי קל" בלבד, וחלק גדול מהאלימות וההרס נגרמו בשל "נשק שאינו מצוי ברשותם של לוחמי התנגדות פלסטינים אלא רק ברשות הצבא הישראלי".

בניגוד לטענות אלה של חמאס, וחרף ממצאי חקירות ממשלתיות נמשכות בדבר התרומה של כוחותיה המזוינים של ישראל למניין ההרוגים האזרחיים ב-7 באוקטובר, הראיות שנאספו בידי ארגון Human Rights Watch מצביעות על כך שרק מעט אזרחים, יחסית, נהרגו במהלך הלחימה בין הכוחות המזוינים של ישראל לבין ארגונים פלסטיניים חמושים. ארגון Human Rights Watch לא מצא כל ראיה התומכת בטענה שרוב מקרי המוות נגרמו מנשק כבד שלא שימש ארגונים פלסטיניים חמושים אלא רק כוחות צבא ישראליים.

Click to expand Image

הסעיפים הבאים מתארים את תכנון התקיפות ומציגים בפירוט תקיפות שבוצעו באתרים אזרחיים במהלך 7 באוקטובר והפרות של המשפט הבינלאומי שנעשו במהלכן. הדיווח אינו תיאור מקיף ומלא של ההפרות שנעשו. האתרים מתוארים בסדר יורד – מאלה שהיה בהם המספר הגבוה ביותר של נפגעים אזרחים עד אלה שהיה בהם המספר הנמוך ביותר. המספר הגדול ביותר של אזרחים שנהרגו ונתפסו כבני ערובה היה בפסטיבל המוזיקה סופרנובה ובקיבוצים בארי וכפר עזה.

תכנון המתקפה

ראיות מכריעות מצביעות על כך שמתקפת 7 באוקטובר הייתה מתוכננת בעיקרה – לרבות מורכבות המתקפה, מספר הארגונים החמושים שהיו מעורבים בה ועקביותן של השיטות ששימשו במהלכה. היבט מרכזי של המתקפה, שדרש תכנון ניכר, היה פריצת המכשול שהקימה ישראל בין האזור הדרומי שלה לבין רצועת עזה.

מתקפת 7 באוקטובר החלה במטחים מתואמים של ירי רקטות ללא הבחנה שאִפשרו ללוחמים פלסטינים לפרוץ בחסותם את המכשול סביב רצועת עזה ולהיכנס לישראל. ניתוח תצלומים וסרטונים שפורסמו ברשתות חברתיות ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו, ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch, אישר כי המכשולים לאורך הגבול נפרצו ב-13 מקומות, כמעט בכל המקרים בהובלת כוחות גדודי אל-קסאם.[88]

הסרטונים מראים כי לפחות עשר פריצות בוצעו השכם בבוקר. ארגון Human Rights Watch אישר שמונה מתוך פריצות אלה באמצעות סרטונים ששותפו בידי חמאס ובידי ערוצים הקשורים לגדודי אל-קסאם. בשתי פריצות אחרות הבחינו אנשי ארגון Human Rights Watch כי התוקפים נשאו סמלים על בגדיהם או קשרו לראשם סרטים ועליהם סמלים וכיתוב המצביעים על השתייכות לגדודי אל-קסאם, אבל במקרה ספציפי אחד, מצפון לקיבוץ סופה, נראה אדם שלראשו סרט אדום, שאינו משויך בדרך כלל לגדודי אל-קסאם. שני גדודים שארגון Human Rights Watch אימת את דבר השתתפותם בתקיפות ב-7 באוקטובר והמזוהים באמצעות סרטי-ראש אדומים הם גדודי החלל אבו עלי מוסטפא וגדודי ההתנגדות הלאומית. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאשר את דבר נוכחותו של כל גדוד אחר בפריצות שבוצעו בשעות הבוקר המוקדמות של המתקפה.

הלוחמים השתמשו בשיטות שונות לפריצת המכשולים. בסרטון המורכב מכמה קטעים, ואשר פורסם בערוץ טלגרם של גדודי אל-קסאם, נראים לוחמים המשתמשים בטרקטור כדי לפרוץ את הגדר הראשונה ליד מחנה הפליטים אל-מע'אזי במרכז רצועת עזה, בסמוך לקיבוץ רעים; אחר כך הם משתמשים בחומר נפץ כדי לפרוץ את הגדר השנייה.[89] לאחר מכן נוסעים לפחות שישה אופנועים, על רובם שני אנשים, לעבר הפִרצה שזה עתה נוצרה. רוב הפריצות נעשו באמצעות סוג כזה או אחר של חומר נפץ. סרטון שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders, המראה פריצה בדרום אל-פוח'ארי, בדיוק מצפון לקיבוץ סופה, מראה שלוחמים הקימו רמפות כדי לאפשר לטנדרים ולאופנועים לחצות את מדרגת הבטון הסמוכה לגדר. לראשיהם של לפחות שלושה לוחמים קשורים סרטים ירוקים המקושרים לגדודי אל-קסאם.[90] בשתי פריצות נפרדות, אחת ליד ג'וּחוֹר א-דִּיכּ וקיבוץ בארי והשנייה ליד אל-מוסדר וקיבוץ כיסופים, בחרו לוחמים לפרוץ שער גדול שנקבע בגדר. ליד ג'וּחוֹר א-דִּיכּ ובארי נראה שהלוחמים פרצו תחילה פתח קטן ליד השער ואחר כך השתמשו בתחמושת אחרת כדי לפרוץ פתח גדול יותר.[91] בדומה לכך, ליד אל-מוסדר וכיסופים ניתן לראות פרצה קטנה יותר בסמוך לשער הגדול.[92] בשני המקרים אִפשרו הפריצות לטנדרים לעבור דרכם, אם כי במקרה של כיסופים, הסרטון אינו מראה את מעשה הפריצה עצמו.

Click to expand Image

בשעות הבוקר המוקדמות, ככל הנראה מתוך תיאום ביניהם, ניסו לוחמים לשבש או להרוס מגדלי תקשורת צבאיים, וכן מערכות ירי הסמוכות לגבול עם עזה ומופעלות בשלט-רחוק, ומתקנים צבאיים. ניתוח ואימות של סרטונים שפורסמו בערוץ הטלגרם של גדודי אל-קסאם, בערוץ הטלגרם South First Responders ובערוץ הטלגרם Palestine Resist מראים שהלוחמים השתמשו ברחפנים, ב-RPG ובאמצעי תחמושת נפיצים אחרים כדי לפגוע בלפחות שלושה מגדלי תקשורת ושלוש מערכות ירי המופעלות בשלט-רחוק.[93] תצלומי לוויין שצולמו ב-7 באוקטובר ונותחו בידי אנשי ארגון Human Rights Watch מראים עשן עולה משני מגדלי תקשורת נוספים.

מערכת ירי המופעלת בשלט-רחוק, ליד מאגר מים מצפון-מערב לכפר עזה, נפגעה פעמיים מפצצות שהוטלו מרחפנים, על פי שני סרטונים שפורסמו בשני ערוצי טלגרם שונים, אחד מהם ערוץ הטלגרם של גדודי אל-קסאם.[94] בסרטון מאומת שפורסם בערוץ טלגרם זה נראה רחפן המטיל פצצה על מגדל תקשורת ממערב לבארי וכ-500 מטרים מהמכשול עם רצועת עזה; נראה שהיא מתפוצצת בגובה הקרקע. תמונה נוספת מאותו סרטון מראה את המגדל עולה באש. בסרטון נראה כי לוחמים תוקפים במכוון תשתיות פיקוח וצבא כשהם מתקרבים לבסיסים צבאיים.[95] בסרטון אחר שהועלה לערוץ הטלגרם South First Responders מתאספים לוחמים בפאתי קיבוץ סופה, ואדם אחד יורה RPG הפוגע במגדל תקשורת בבסיס הצבאי הסמוך.[96]

אופיו של שלב ראשוני זה, כולל סוגי המטרות, העובדה שתקיפות נפרדות תוכנננו כך שיתרחשו בעת ובעונה אחת או בזו אחר זו – כל אלה מצביעים על דרגה גבוהה של תכנון, תיאום ותקשורת בין הארגונים החמושים שהשתתפו בתקיפות.

דיווחים בתקשורת מציינים שרק קבוצה מצומצמת של מנהיגי גדודי אל-קסאם הכירה את התכנית, וכי למשתתפים במתקפה נודע עליה שעות ספורות בלבד לפני שהחלה – אולם אותם דיווחים עצמם קובעים שהלוחמים התאמנו לקראת מתקפה דומה באופיה במשך שנים, לפני שיצאה אל הפועל.[97] תחקיר של BBC חשף ראיות בטלגרם המוכיחות, לדבריו, כי ארגונים בעזה השתתפו בסדרה של ארבעה תרגילים מיוחדים שנקראו "עמוד חזק", שהראשון בהם התקיים בדצמבר 2020 והאחרון בספטמבר 2023, ובמהלכם התאמנו הכוחות בתפיסת בני ערובה, בפשיטה על מתחמים, בתקיפה משולבת בים וביבשה, בהריסת מגדלי תקשורת ובפריצת גדרות הגבול של ישראל; התרגילים כללו גם תקיפת מבנים המדמים קיבוץ.[98] על פי התחקיר, לפחות עשרה ארגונים השתתפו בתרגילים המיוחדים, על סמך סרטי-הראש שמעל הקסדות שלהם: גדודי אל-קסאם, פלוגות אל-קודס, גדודי ההתנגדות הלאומית או כוחות עומר אל-קאסם, גדודי א-נאסר סלאח א-דין, גדודי אל-אנסאר, גדודי איימן ג'ודה, גדודי ג'יהאד ג'יברין, גדודי החלל אבו עלי מוסטפא, גדודי אל-מוג'אהדין וגדודי עבד אל-קאדר אל-חוסייני.[99]

תחקיר נפרד של BBC הציג עדויות רבות של אנשי צבא ישראלים שהיו מוצבים ליד רצועת עזה בחודשים שלפני המתקפה, כולל עדויות ראייה לתרגילי פשיטה והדמיה של תפיסת בני ערובה, וכן לחקלאים שהתנהגו ב"אורח מוזר", שינו את דפוסי השגרה שלהם והתקרבו למכשול ליד המקומות שבהם הגדר נפרצה ב-7 באוקטובר.[100]

העיתון הסעודי א-שרק אל-אווסט דיווח בינואר 2024 כי גדודי אל-קסאם תכננו מתקפת הסתערות על יישובי עוטף עזה עוד לפני 2014 וציטט מקורות הקרובים להנהגת גדודי אל-קסאם.[101] על פי המאמר, בסופו של דבר חמישה אנשים מגדודי אל-קסאם אישרו את היציאה למתקפה והחליטו על עיתויה.

על פי העיתון גרדיאן, המבסס את דבריו על "מקורות רבים, כולל פגישות עם אנשי מודיעין ישראלים, מומחים, מקורות שיש להם היכרות ישירה עם דו"חות חקירה של לוחמי חמאס שנתפסו במהלך התקיפות וחומר שפרסמו חמאס והצבא הישראלי", לפני השעה 4:00 בבוקר של 7 באוקטובר "יצאו פקודות" לפיהן על כל אלה שהשתתפו בקביעות בתרגילים ללכת להתפלל.[102] כעבור שעה "פורסמו הנחיות חדשות" בעל פה לאלפי "לוחמי חמאס" להביא את כלי הנשק שלהם וכל תחמושת המצויה בידיהם ולהתאסף במקום שנקבע מראש.[103] שם חילקו מנהיגי חמאס עוד תחמושת ועוד כלי נשק רבי עוצמה.[104] בשעה 6:00 בבוקר, על פי דיווחים, ניתנו הפקודות הסופיות: עליהם להסתער דרך פתחים שייפרצו בתוך זמן קצר באמצעות פיצוץ או ניתוץ המכשול המקיף את רצועת עזה "ולתקוף חיילים ואזרחים ישראלים בצד השני".[105] גל ראשון של 400 לוחמי חמאס עבר את הגבול לתוך ישראל ב-15 הנקודות שבהן הם פרצו את מכשול הביטחון, כך דיווח העיתון גרדיאן.[106]

לכל אורך המתקפה הבחינו עדי ראייה כי כמה לוחמים דיברו ביניהם במכשירי קשר ונעו בתוך היישובים מתוך תיאום. בשני אזורים לפחות נראה כי הרשויות הישראליות מצאו מסמכים מפורטים ומוכנים-היטב שהתוו טקטיקות, שיטות, נהלים ויעדים ספציפיים. קיומו של חדר מבצעים משותף שכלל לפחות עשרה ארגונים פלסטיניים חמושים הפועלים ברצועת עזה, ובהם ארגונים שזוהו ככאלה שהשתתפו בתקיפות ב-7 באוקטובר, שנועד לתאם את פעולותיהם המזוינות נגד ישראל; השימוש במכשירי קשר והתנועות המתואמות; ההדפסה והנשיאה של מסמכי-תכנון, אם הם אכן אותנטיים – בכל אלה יש משום תמיכה חזקה בראיות זמינות אחרות לפיהן המתקפה על היישובים בעוטף עזה בדרום ישראל תוכננה זמן רב לפני 7 באוקטובר.[107]

מסמכי תכנון-לכאורה

ארגון Human Rights Watch בחן 26 עמודים מתוך מספר לא ידוע של מסמכי תכנון-לכאורה של גדודי אל-קסאם, שעל פי הטענה הושגו על ידי הרשויות הישראליות ופורסמו אחרי 7 באוקטובר בידי רשויות אלה ובידי רשת השידור האמריקאית NBC וערוץ הטלגרם South First Responders.[108] לפחות שני עמודים נראים כמו עמודי שער, שלושה עמודים כוללים מפות ו-21 עמודים כוללים טבלאות או מספרים מלוּוים בטקסט.[109] מעמודים של כמה מהמסמכים עולה שמקורם בלפחות שלושה מסמכים נפרדים של תכנון-לכאורה: תכנית למעצר בני ערובה, תכנית לתקיפת קיבוץ סעד, ותכנית לתקיפת קיבוץ מפלסים. 

בניסיון לוודא את מידת האותנטיות של המסמכים הִשווה ארגון Human Rights Watch עמודים אלה למסמכי תכנון אחרים שאינם קשורים למתקפה ב-7 באוקטובר ואשר הוצגו בשלושה סרטוני-קידום בערוץ הטלגרם של חדר המבצעים המשותף – ערוץ טלגרם שהוקם כדי לפרסם מידע על שיתוף הפעולה בין הארגונים הפלסטיניים החמושים השונים ברצועת עזה. הערוץ היה פעיל משנת 2020 עד 2023. במסמכים המוצגים בסרטונים אלה יש כמה הערות ותבניות עיצוב המשותפות לאלה של המסמכים שפורסמו זמן קצר אחרי 7 באוקטובר. גרסת הסמל המופיעה על המסמכים שפורסמו אחרי 7 באוקטובר שונה מזו המופיעה בדרך כלל בתקשורת רשמית של גדודי אל-קסאם. בין המפות הנכללות במסמכים יש כמה הבדלים וכמה קווי דמיון. השפה במסמכים עולה בקנה אחד עם זו שאפשר לצפות למצוא במדריך מעין זה של פלסטינים מרצועת עזה. 

ואולם, למרות זאת, הניתוח שנעשה בארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא את מידת האותנטיות של המסמכים. בנוסף על כך, לא הצלחנו לוודא את שרשרת המשמורת של המסמכים. שני עיתונאים הפועלים בכלי תקשורת בינלאומיים, שקיבלו גישה ראשונית למסמכים, חלקו עם הארגון פרטים על הדרך שבה הושגו המסמכים, לדברי הרשויות הישראליות. [110]ארגון Human Rights Watch פנה לנציג חמאס בשאלות בדבר אמיתות המסמכים אך לא קיבל מענה.

סמל

ב-12 באוקטובר פרסם ערוץ הטלגרם South First Responders, שניהולו אנונימי, חמישה תצלומים של דפי מסמכים. הסמל של גדודי אל-קסאם מודפס על דף השער של אחד המסמכים. סמל זה שונה בכמה פרטים – כולל מיקום הטקסט ומסגד אל-אקצא ברקע – מזה של גדודי אל-קסאם המופיע בדרך כלל בערוצי תקשורת רשמיים, כמו אתר האינטרנט וערוץ הטלגרם של הארגון, ובסרטונים שניתח ארגון Human Rights Watch. אבל ארגון Human Rights Watch גילה שהסמל המופיע במסמך התכנון-לכאורה שימש גם במקומות אחרים, למשל בכמה סרטי-ראש של לוחמי אל-קסאם ובייצוג גרפי ישן יותר באתר האינטרנט של גדודי אל-קאסם.[111]

תבניות עיצוב

ארגון Human Rights Watch הִשווה את 12 העמודים המכילים טבלאות וטקסט למסמכים שניתן לראות בסרטונים שפורסמו בערוץ הטלגרם של חדר המבצעים המשותף ב-12 וב-13 בספטמבר 2023 והמכילים טבלאות וטקסט.[112] אותן תבניות עיצוב ואותה מערכת צבעים משותפות לכל המסמכים: תבניות עיצוב של טבלאות בתוכנת וורד, ומערכת צבעים של צהוב, כחול וירוק.

מפות 

שתי מפות מוצגות בתצלומים ובסרטונים שפורסמו בערוצי הטלגרם של חדר המבצעים המשותף בספטמבר 2023. למפות אלה מאפיינים משותפים עם המפות של מסמכי התכנון-לכאורה ששותפו ברשת NBC לאחר 7 באוקטובר, כגון סרגל קנה המידה האדום והלבן וסימוני מפה אחרים, אם כי במקרה אחד המספרים כתובים מעל הסרגל ובמקרה אחר מתחתיו. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע אם אותה תוכנה שימשה ליצירת המפות. תצלומי הלוויין ששימשו כרקע במפות ששיתף NBC אחרי 7 באוקטובר זמינות לציבור וצולמו במאי וביוני 2021. שני סרטונים שפורסמו בערוצי הטלגרם של חדר המבצעים המשותף ב-12 בספטמבר 2023 מראים גברים חמושים בוחנים מפה המסומנת בקו כחול הנקטע שוב ושוב בסימני איקס כחולים.[113] סימונים אלה מתאימים לסימונים המציינים את גדר הביטחון במפה של קיבוץ סעד שנמצאה, על פי הטענה, לאחר 7 באוקטובר, ופורסמה ברשת NBC.[114] המרווחים בין האיקסים שונים, אולם המפות אינן באותו קנה מידה ובאותה תבנית עיצוב. הבדלים אלה עשויים להסביר את השוני במרווחים בין סימני האיקס.

שפה 

ארגון Human Rights Watch ניתח את השפה הערבית ב-19 עמודים ממסמכי התכנון-לכאורה וביקש מצוות מתרגמים עצמאי לבצע ניתוח משלו לשפה הכתובה במסמכים. ארגון Human Rights Watch והצוות העצמאי העריכו שנראה שהמסמכים נכתבו במקור בערבית, וזאת על סמך טעויות אנוש המופיעות במסמכים, לרבות טעויות נפוצות שלא היו נוצרות בתרגום-מכונה משפה אחרת. טעויות אלה כוללות איות לא עקבי, החלה לא עקבית של כללי הדקדוק ומבנים האופייניים לדיאלקט או לשפה המדוברת. המסמכים כוללים אוצר מילים ייחודי ובחירות מילים לא טיפוסיות המתאימות לשפה המדוברת ברצועת עזה ומתאימות לחוברת הוראות צבאית מסוג זה. המונח "בני ערובה" – רהאאן (رهائن) – מופיע במסמכי התכנון-לכאורה. אף על פי שנציגי חמאס מסרבים להשתמש במונח זה בהתבטאויות רשמיות בנוגע לאנשים שהארגון מחזיק, המונח חוזר בפי לוחמים בסרטון אחד, לפחות, שצולם בידי תוקפים במהלך המתקפה. 

כוחות מקומיים שלחמו כדי להדוף את התקיפה – כיתות הכוננות

בכל היישובים השיתופיים בדרום ישראל שהותקפו ב-7 באוקטובר היו כיתות כוננות – התארגנויות של תושבי המקום המתנדבים בחלק מזמנם כדי לספק מענה ראשוני לאיומים ביטחוניים והמקבלים גישה לרובי סער ולציוד מגן אישי.[115] כאשר ארגונים פלסטיניים חמושים תקפו את היישובים ב-7 באוקטובר הופעלו חברי כיתות הכוננות במהירות, ולא אחת הם היו מעורבים בחילופי ירי עם התוקפים. רבים מהם נהרגו או נפצעו.

על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אזרחים מאבדים את חסינותם מפני התקפה רק כאשר הם משתתפים במישרין במעשי איבה, ורק למשך פרק הזמן שבו הם משתתפים בהם.[116] השתתפות ישירה במעשי איבה פירושה בדרך כלל מעורבות בלחימה או סיוע ישיר ללוחמים, כגון אספקת תחמושת. במסמך "הנחיה פרשנית בדבר השתתפות ישירה במעשי איבה" קובע הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מִתווה ל"הגנה עצמית אינדיווידואלית או הגנה עצמית על אחרים". המסמך לא מתיר לאזרח להשתמש אלא בכוח ההכרחי (כלומר, הכוח המינימלי הנחוץ, נשק חם כמוצא אחרון), והמידתי (כלומר, המתאים לחומרת המעשה הלא חוקי) כדי להגן מפני תקיפה לא חוקית או הפרות אחרות של המשפט הבינלאומי, בלי שהוא-עצמו יייעשה בשל כך למטרה חוקית לתקיפה.

ההנחיה הפרשנית של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום קובעת:

אף על פי שהשימוש בכוח בידי אזרחים כדי להגן על עצמם מפני תקיפה לא חוקית או מפני ביזה, אונס ורצח בידי חיילים חומסים עלול לעלות לכדי גרימת נזק, ברור שמטרתו אינה לתמוך בצד אחד לסכסוך נגד הצד האחר. אילו הגנה עצמית אינדיווידואלית נגד אלימות אסורה הייתה מביאה לידי אובדן של ההגנה מפני תקיפה ישירה, הדבר היה מוביל לתוצאה האבסורדית של מתן לגיטימציה להתקפה שקודם לכן הייתה בלתי חוקית. לכן, אין לראות בשימוש בכוח ההכרחי והמידתי במצבים כאלה השתתפות ישירה במעשי איבה.[117]

לכן, חברי כיתות כוננות שהשתמשו בכוח הנחוץ והמידתי בתגובה לתקיפות לא חוקיות או להפרות אחרות של המשפט הבינלאומי אינם נעשים על פי החוק למטרות לתקיפה כאזרחים המשתתפים ישירות במעשי האיבה. ואולם, חברי כיתות כוננות שפעלו מעבר להגבלות חוקיות אלה, כגון חבירה לכוחות צבא סדירים בתקיפות-נגד או בפעולות הקשורות לסכסוך ביתר הרחבה, ייחשבו לאזרחים המשתתפים ישירות במעשי האיבה. זאת ועוד, כיתות הכוננות ביישובי עוטף עזה שונות ומובחנות מקבוצות מתנחלים חמושות בגדה המערבית החוזרות ומשתתפות בתקיפות נגד אזרחים פלסטינים.[118]

פסטיבל המוזיקה סופרנובה

התכנסות סופרנובה בסוכות הייתה פסטיבל של מוזיקת טראנס בחיק הטבע שהחל ב-6 באוקטובר, בשעה 21:00, בשטח פתוח קרוב מאוד לקיבוץ רעים בחבל אשכול, כשלושה קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה. יום קודם לכן התקיים באותו מקום פסטיבל מוזיקה נוסף. התכנסות סופרנובה בסוכות פורסמה כחגיגה של "חברים, אהבה וחופש אינסופי", וכללה שלוש במות, אזור קמפינג ואזור עם בר ואוכל.^[119] על פי המארגנים, 3,500–4,000 אנשים הגיעו לאירוע.[120] הם אמרו שהפסטיבל פורסם תחילה ללא ציון המיקום, וכי הם בחרו את מיקום הפסטיבל רק שבועיים–שלושה לפני האירוע. לדבריהם, הצוותים שלהם החלו להקים את האתר כשבוע לפני 7 באוקטובר.

אנשי ארגון Human Rights Watch ראיינו שלושה אנשים שהשתתפו בפסטיבל המוזיקה ושלושה שהיו חלק מצוותי הארגון והאבטחה של האירוע.[121] חוקרים מטעם הארגון דיברו גם עם נהג אוטובוס ועם גבר צעיר שנסעו לאתר הפסטיבל כדי לעזור לחלץ אנשים לאחר שהמתקפה החלה.[122] על פי דיווחים, 364 אזרחים – כ-45 אחוזים מכלל האזרחים שנהרגו במהלך התקיפות ב-7 באוקטובר וכעשרה אחוזים ממשתתפי הפסטיבל – נהרגו באזור הפסטיבל.[123] 200 נוספים נפצעו, והתוקפים תפסו 40 איש כבני ערובה.[124]

עדויות שורדים

אנשים שהשתתפו בפסטיבל אמרו שהם זוכרים מטח של טילים מעליהם בסביבות השעה 6:30 בבוקר. אלמוג סניור, בן 30, היה בפסטיבל עם ארבעה חברים.[125] הוא תיאר את הרגע שבו החלה המתקפה: "רקדנו ליד הבמה המרכזית בשעת הזריחה והתחלנו לשים לב לעשן בשמים; לאחר כמה דקות המוזיקה פסקה, ואז ראינו את כיפת ברזל מיירטת טילים".[126]

אברהם כ', שהיה בצוות העובדים של האירוע, סיפר שהוא ואחרים שהשתתפו בארגון הפסטיבל אמרו לכולם לעבור למקום בטוח, ואחר כך הם הלכו למגרש החניה כדי לוודא שאנשים יוכלו לעזוב.[127] בסביבות השעה 7:00 הלך אברהם למכוניתו והחל לנסוע לכיוון הכביש הראשי. הוא תיאר מה קרה:

קיבלתי טלפון מאחד החברים שלי שאמר שהוא הגיע לכביש הראשי וראה מחבלים יורים על המכונית שלפניו, ואז הוא רץ לכיוון אתר הפסטיבל. הבנתי מה קורה, אבל לא הבנתי את היקף ההתקפה. הנחתי שאלה שני מחבלים בלבד, וידעתי שאנחנו יכולים לנטרל אותם. התקשרתי לקצין המשטרה שהופקד על האירוע, אבל הוא לא ענה. התקשרתי למארגן-השותף שלי, אבל הוא לא ענה.[128]

אברהם נסע לכיוון צפון-מזרח והתרחק מרצועת עזה. הוא ניסה להגיע לתחנת משטרה אבל פנה לכיוון לא נכון וראה שני חמושים שלבשו מה שנראה, לדבריו, כמו מדי משטרה ואפודי מגן, ונשאו רובי סער מסוג קלצ'ניקוב ואקדחים, חוסמים את הכביש בצומת סמוך.[129]

אחד ממארגני האירוע, שהיה אחראי לאבטחה, רועי ג', אמר שבשעה 6:45 בבוקר החל חצי מהצוות שלו לעזור לאנשים לפנות את מגרש החניה, והחצי השני הרחיק אנשים משטח המסיבה.[130] בזמן שהם הרחיקו אנשים נכנסו חמושים רבים למסיבה, ובסביבות השעה 8:00 הם פתחו באש על רועי ועל שישה מעמיתיו לעבודה; בין השאר הם השתמשו במה שהוא זיהה כמטולי RPG ומקלעים. הם הרגו ארבעה מעמיתיו של רועי.

רועי ושני עמיתיו ששרדו ברחו יחד עם ארבעה ממשתתפי הפסטיבל דרך השדות, שם מצאו מכונית נטושה ונסעו בה ליישוב סמוך, שלא היה תחת מתקפה. אחר כך חזר רועי לאתר הפסטיבל כדי לחלץ חברים נוספים שהתקשרו אליו, לדבריו, כשהם חוששים לחייהם. ברקע השיחות הוא שמע צעקות בערבית.[131]

שגיא ב', שהיה גם הוא בצוות האבטחה, עמד ליד הבמה כאשר עמיתו בר קופרשטיין אמר לו במכשיר הקשר שיש פצוע במרחק של כ-300 מטרים מאתר הפסטיבל, בשדה ליד הכביש הראשי:

לקחתי טרקטורון ונסעתי אליו, בעצם להגיע לפצוע, לראות מה הסיפור, לבדוק, ושם הגעתי אל הפצוע, הפצוע היה [פצוע] קל ותִקשר אז התחלתי לתחקר את הפצוע, איפה הוא נפצע, איפה ירו עליו... הוא סיפר שכמה קילומטרים משם ירתה עליו חוליית מחבלים, ושם הבנתי שיש חוליות מחבלים בשטח. כמובן לא הבנתי את הכמות של המחבלים עדיין... ואז התחלנו לטפל בו, ובהתחלה דיווחנו גם לצה"ל וגם למשטרה, אבל לאט לאט הגיעו עוד ועוד עד שהגיעו אלינו אולי שמונה פצועים מחוץ למסיבה... היו שם איזה שבעה שוטרים, עוד איזה שמונה מאבטחים.[132]

שגיא החל להסיע את הפצועים בטרקטורון אל שני האמבולנסים שהיו בשטח הפסטיבל, ואז הוא קיבל שיחה מאנשי ביטחון אחרים שאמרו שג'יפים נעים לעברם. כשחזר לנקודה שבה מצא את הגבר הפצוע, "רק שוטר אחד נשאר בחיים, והרכבים עלו באש", אמר שגיא. "היה ירי נשק ו-RPG מכל עבר". שגיא, שהיה חמוש, מצא מחסה מאחורי כלי רכב, ולדבריו ראה כ-20 חמושים הלובשים כולם מכנסיים ירוקים, חולצות ירוקות או שחורות ואפודי מגן – חוץ מגבר אחד, שהיה כנראה המפקד, שלבש מדי הסוואה מנומרים. החמושים נשאו מה שהוא זיהה כמקלעים, מטולי RPG, רובי סער מסוג קלצ'ניקוב ורובי סער מסוג M4. שגיא ראה חמושים יורים באנשים, בודקים את גופותיהם כדי לוודא שהם מתים – ואז יורים בהם שוב. הוא אמר שזמן קצר לאחר מכן הגיע רכב משוריין שהוא זיהה כטנק ובתוכו חיילים ישראלים פצועים. חייל מהטנק מסר לו כלי נשק, ומיד לאחר מכן נורה ונהרג. גם השוטר הנותר נורה, וכך נשאר שגיא לבדו והמשיך לירות בחמושים. הוא סיפר:

בשלב הזה הקיפו אותי מכל הכיוונים כל המחבלים. הייתי היחידי שנשאר בחיים. הם ראו אותי ופשוט ירו עלי כולם ביחד. כולל עם טילי RPG. ואז קיבלתי כדור בירך, ברגל ימין... וברגע שקיבלתי את הכדור ברגל בעצם הבנתי שאני כבר לא יכול להילחם מולם, וזה אחד נגד מעל 20 מחבלים, והתחלתי לרוץ למחסה. ורצתי שטח של 450 מטר בשטח פתוח כשהם יורים עלי בכל התחמושת שלהם. ובנס הם לא הצליחו לפגוע בי והצלחתי להגיע לצד השני של השטח ושם נכנסתי לתוך עץ. ברגע שהגעתי לעץ הבנתי שהמיקום שלי מאוד חשוף והחלטתי לרוץ למקום מסתור אחר. ואז מצאתי מסתור בתוך שיח... ובעצם שם הייתי משעה רבע לתשע בבוקר עד שעה שתיים וחצי בצהריים, לבד, ושם התחלתי לטפל בפצע שלי, עשיתי לי ח[ו]סם עורקים, יד ימין שלי שימשה בתור ח[ו]סם עורקים ובעצם קשרתי אותה לפצע עם החגורה וביד שמאל היה לי את האקדח של השוטר ופשוט החזקתי את האקדח עד שתיים וחצי בצהריים וכיוונתי מחוץ לשיח למקרה שיבואו מחבלים. ואז בשעה שתיים וחצי בצהריים הגיעו כוחות חילוץ, שלושה חיילים ואזרח שבא לחלץ את אשתו ששלחה לו מיקום ואז ראיתי אותם מהשיח רצים בחוץ וצועקים "אנחנו כאן, אנחנו כאן", וראיתי שאף אחד לא יורה עליהם אז צעקתי להם מתוך השיח שאני פצוע ואם הם יכולים לקחת אותי איתם. הם היו קבוצה של שבעה או שמונה אנשים והם פשוט הרימו אותי והכניסו אותי לרכב של הבעל של הבחורה שבא לחלץ אותה.

יוסף א-זיאדנה, בן 47, נהג אוטובוס בדואי פלסטיני שעבד בחברה פרטית, נשכר כדי להסיע קבוצה של אנשים לפסטיבל ובחזרה לבאר שבע במשך סוף השבוע.[133] בשעה 6:00 בבוקר הוא קיבל שיחה מאחד מהם, שביקש שיבוא לאסוף אותם. כשהתקרב לאתר במיניבוס שלו, בשעה 6:30, ראה מטח טילים. אדם נופף לעברו בשולי הדרך ואמר לו להסתובב לאחור כי "מחבלים" מתקיפים את קיבוץ בארי הסמוך. א-זיאדנה יצא מרכבו כדי להסתכל מסביב ונקלע לירי מכיוון הקיבוץ. "הייתה לי הזדמנות לנסוע משם אבל אמרתי שאני צריך להגיע לפסטיבל כדי להוציא משם אנשים". א-זיאדנה הגיע למגרש החניה של הפסטיבל תחת אש. "אי אפשר לתאר את המראה, זה היה נורא", אמר. אף על פי שבדרך כלל המיניבוס שלו מכיל 14 נוסעים, הוא העלה אליו 30 נוסעים, כולל שני פצועים, ופינה אותם. מאז האירוע, כך הוא אומר, הוא מקבל איומים על חייו ואיומים אחרים ממטלפנים אנונימיים דוברי ערבית המאשימים אותו כי "הציל 30 יהודים".

דן ליברזון, בן 22, השתתף בפסטיבל עם תשעה חברים ועם אחיו ובן דודו.[134] כאשר החלה מתקפת טילים על המקום הוא ברח למכוניתו עם אחיו ועם חבר. בשל פקק התנועה במגרש החניה הם יצאו מהרכב ופתחו בריצה, ואז הם שמעו ירי מנשק קל הולך ומתקרב, ואחריו ירי מנשק אוטומטי. "המשטרה התחילה לצעוק במגאפון שאם אנחנו נישאר באזור שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ליד הכביש, הולכים לטבוח בנו... שלחו אותנו ימינה לתוך שביל עפר", אמר ליברזון. "היינו ביחד עם עוד אלפי אנשים, כאילו מאות, אולי אלפים, ופשוט ברחנו כולם ביחד בזמן שיורים עלינו". ליברזון התפצל מאחיו ומחברו. "הרגשתי שאני חסר הכרה אבל המשכתי לרוץ". בסופו של דבר הסתתר מאחורי שיח במשך שעתיים או שלוש שעות. "אלף כדורים עפו מעל הראש שלנו, היה בלגן שלם", הוא נזכר. ליברזון אמר שכאשר הסתתר שמע בסמוך לו אישה צועקת בעברית "תעזבו אותי, בבקשה". לדבריו, חמוש אמר לה להיות בשקט. הוא לא הצליח לראות מה קרה לה.

אלמוג סניור וחבר חיכו במגרש החניה שפקק התנועה ייפתח, והצליחו להגיע לכביש הראשי. בדרך שמע סניור קולות ירי ועצר כדי לאסוף שתי נשים בוכיות.[135] הם נסעו על כביש עפר עד שהגיעו לכביש הראשי, שם ראו שוטר ושאלו אותו מה קורה. סניור סיפר:

הוא היה מבולבל לא פחות מאיתנו, אז החלטנו לנסות לנווט את דרכנו החוצה... אבל הכביש הראשי היה כמו כביש מוות. ראינו מכוניות שעצרו בצורה משונה בשולי הכביש. ואז ראינו טנדר לבן חונה בצומת בין כביש העפר לכביש הראשי, והבחנו בגבר עם שכפ"ץ ורובה עומד ליד הרכב... תהינו אם הוא חייל או מחבל אבל אמרנו שלא יכול להיות שמחבל פשוט יעמוד שם ככה.

הם נסעו לעברו. "כשהוא ראה אותנו", אמר סניור, "הוא הלך לחלק האחורי של הטנדר שלו והוציא מקלע וכיוון אותו אלינו". הוא פתח באש, אבל רק כדור אחד פגע במכונית; סניור סבור שייתכן שלאחר מכן הנשק נתקע. סניור, חברו ושתי הנשים הסתלקו במהירות. מאחר שבאף אחד מהטלפונים שלהם לא הייתה קליטה, הם חישבו לפי מיקום השמש איזה כיוון הוא מזרח, כדי להתרחק מרצועת עזה. בנסיעה הם חלפו על פני שדה ובו עובדים תאילנדים. סניור צעק לעובדים שיברחו כי מגיעים תוקפים, אבל "הם פשוט ישבו שם והסתכלו על הטילים עפים מעל לראשיהם וסימנו לנו באגודל מורם; הם לא הבינו אותנו". סניור, חברו ושתי הנשים הגיעו בשלום לביתו של סניור בבאר שבע. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לברר מה קרה לעובדים התאילנדים.

יעל בוקסמן זאבי, בת 35, השתתפה בפסטיבל סופרנובה עם בעלה ועם שני חברים.[136] כשהחלו ההתקפות ניסו היא ובעלה לברוח, אבל לאחר ששלושה ניסיונות סוכלו בשל פקק התנועה והירי, הם חזרו לשטח הפסטיבל. תחילה הם הסתתרו בשירותים ואחר כך מתחת לבמה, אבל הם עברו ממקום למקום בכל פעם שחמושים התקרבו אליהם. זאבי אמרה, "אחרי שלוש שעות זחלנו לתוך [צינור ניקוז]... היה הרבה ירי מעל לראשים שלנו. לא העזנו לזוז". אישה נוספת הגיעה כדי להסתתר בצינור הניקוז עם זאבי ובעלה. פתאום אחד התוקפים הכניס את הרובה שלו לתוך פתח הצינור ופתח באש. קליעים רבים פגעו באישה, שבמידה רבה הגנה בגופה על זאבי ועל בעלה, אם כי שניהם נפצעו מקליעים בזרוע ימין ובזרוע שמאל, בהתאמה. זאבי ובעלה זחלו החוצה מהצינור ורצו לעבר צינור אחר. משם הביטה זאבי לאחור, אל אתר הפסטיבל, בפעם הראשונה, וראתה, לדבריה, "אש ועשן, כמו בסרטים". בסופו של דבר, אנשים הסיעו אותם במכונית למקום מבטחים. זאבי אמרה שלאחר מכן נודע לה מאחרים שהיו בפסטיבל שהאישה שהייתה איתם בצינור הניקוז נורתה שש פעמים אך שרדה.

ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבל מידע מספיק על תגובת הצבא הישראלי להתקפה על פסטיבל המוזיקה סופרנובה כדי לדווח במדויק מה קרה כאשר חיילים הגיעו לזירה.

סרטונים המתעדים הפרות של המשפט הבינלאומי

סרטונים מאומתים מראים לוחמים יורים על אזרחים המנסים לברוח מהפסטיבל במכוניות. בסרטון שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם בידי חבר בגדודי אל-קסאם בבוקר 7 באוקטובר נראים לוחמים יורים ברובי סער על רכב מחוץ לצד המזרחי של כביש 232, במרחק כ-3.3 קילומטרים מהפסטיבל. לאחר מכן יורים התוקפים בשלושה אנשים בלבוש אזרחי בתוך הרכב ולידו.[137]

סרטון ממצלמת-דרך שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם ליד אותו מיקום לאחר תקיפה זו, בשעה 7:39, מראה מכונית מתרחקת משטח הפסטיבל בכביש 232. כאשר המכונית מתקרבת לצומת של כביש זה עם כביש 242 יורים לעברה כמה לוחמים ברובי סער, מנפצים את השמשה הקדמית וגורמים לה להתנגש בצידו האחורי של רכב חונה.[138] סרטון נוסף מאותה מצלמת-דרך, שצולם דקות ספורות לאחר מכן, מראה לוחמים שסביב זרועותיהם קשורים סרטים של גדודי אל-קסאם יורים על המכונית פעמים רבות.[139] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא אם מישהו מנוסעי המכונית שרד.

כמה ממשתתפי הפסטיבל נהרגו באזורים אחרים, שאליהם נמלטו. בסרטון שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders ואומת בידי ארגון Human Rights Watch, ואשר צולם במצלמת-דרך בסביבות השעה 8:00, נראים שבעה לוחמים שכמה מהם צועקים בערבית ובועטים באדם ללא חולצה העומד לפני קיר של מיגונית לצד תחנת האוטובוס בצומת רעים, כ-1.5 קילומטרים מדרום-מערב לפסטיבל המוזיקה סופרנובה.[140] לוחם אחד צועק בערבית, "חברים, בפנים, כאן בפנים"; נראה שהגברים מתווכחים קצרות, לפני שלוחם אחר זורק חפץ לתוך המיגונית.[141] גבר בלבוש אזרחי, שנראה לא חמוש, רץ החוצה. הלוחמים צועקים, מכוונים ויורים בו מאחור בעודו מנסה לברוח. בזמן שהם יורים, רואים ושומעים פיצוץ בתוך המיגונית.

סרטון מאומת נוסף שפורסם ברשת X (לשעבר טוויטר) מראה את אותם לוחמים מוציאים שלושה גברים ואישה אחת מהמיגונית ומכניסים אותם לטנדר.[142] שניים מהגברים מדממים, וזרועו של אחד מהם קטועה; צורת הפציעה, העצמות הבולטות החוצה, הרקמות האנושיות האחרות החשופות – כל אלה עולים בקנה אחד עם פציעה כתוצאה מפיצוץ. ארגון Human Rights Watch זיהה את הפצוע ככל הנראה כהרש גולדברג-פולין, בן 23, שנתפס כבן ערובה בפסטיבל המוזיקה.[143] אחד הגברים נגרר מתוך המיגונית בשערותיו ושניים מהלוחמים סוטרים לו לאחר שהוא מועלה לטנדר. כשאחד החמושים, בלבוש אזרחי, מוציא אישה מתוך המיגונית, נשמע אדם הנמצא מחוץ לטווח המצלמה אומר בערבית, "לא, לא, 'סבייה' [שבויה], עזוב אותה, עזוב אותה. תחזיר אותה, תחזיר אותה. חזור למקומך".[144] כמה שניות לפני שמסתיים הסרטון, האדם המחזיק את האישה דוחף אותה לעבר המיגונית. הסרטון מסתיים בפתאומיות ברעש חזק העולה בקנה אחד עם קול ירי.

בסרטון מאומת אחר מאותה זירה, שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם במצלמת-דרך בסביבות השעה 8:30 בבוקר, נראה אותו טנדר עוזב את המקום ובתוכו שלושה גברים שנתפסו כבני ערובה. אחד מבני הערובה מנסה לצאת מהרכב והלוחמים תופסים אותו במהירות לפני שהם יורים בו צרור יריות מטווח קצר.[145] לא ברור אם מישהו משלושת הגברים שרד. צוות של CNN ביקר במיגונית ב-9 באוקטובר ודיווח שצידה הפנימי "מכוסה נתזי דם".[146]

בסרטון מאומת שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם במצלמת-דרך, ללא קול, בשעה 9:23, נראה מגרש החניה הסמוך לשטח פסטיבל סופרנובה; ברקע מיתמר עשן. לוחם הלובש אפוד ועליו הסמל של גדודי אל-קסאם לרוחב החזה יורה לעבר גבר מגואל בדם בלבוש אזרחי המשתופף ליד מכונית, ואז מוביל אותו אל מחוץ לטווח המצלמה. גבר אחר, המביט למעלה קצרות ומזיז את רגלו לפני שהוא שוכב ללא נוע, מוטל על האדמה מאחורי הרכב. לוחם רץ אליו, מכוון רובה סער אל ראשו ויורה בו מטווח קצר.[147] גופו מזדעזע מעוצמת הפגיעה, ואז נרפה. בסרטון מאומת אחר שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם באותה מצלמת-דרך יותר משעתיים וחצי לאחר מכן, בשעה 12:09, הגבר עדיין מוטל ללא נוע על הארץ, באותה תנוחה, וגברים מוציאים חפצים קטנים מכיסיו. גניבה מהמתים היא ביזה שיש בה משום הפרה של דיני המלחמה. הסרטון נחתך, וכעבור כשתי דקות נראים הלוחמים בוזזים את המכונית. הם מוציאים אישה המתחבאת בתוך המכונית ומובילים אותה משם, אל מחוץ לטווח מצלמה. כעבור כמה דקות נראית האישה שוב בסרטון כשהיא מרימה את ידיה, ושניות ספורות אחר כך היא כורעת בשעה שכדורים פוגעים באדמה בסמוך לה. לא ידוע מה עלה בגורלה.[148] 

בעקבות המתקפה

האחראי לאבטחה בפסטיבל, רועי ג', אמר שבסביבות הצהריים, כאשר סקר את אזור הפסטיבל שאובטח מחדש, הוא ספר לפחות 300 גופות מוטלות על הקרקע.[149] רבים נשרפו, והיו ששכבו בצידי הכבישים שלוחמים תקפו, בסמוך לכלי רכב רבים שעלו באש. איש זק"א, נחמן דיקשטיין, אמר שכאשר הוא ועמיתיו נסעו לשטח פסטיבל המוזיקה, ב-7 באוקטובר בערב, הם הכניסו גופות שמצאו לאורך הדרך לתוך שקי גופות והניחו אותן בשולי הכביש.[150] רבות מהגופות עדיין בערו – דיקשטיין סיפר שכפפות הגומי שלו ושקי הגופות נמסו כאשר הם עטפו כמה מהגופות. לא ברור מה הוביל לכך שהמכוניות הועלו באש.

רק כעבור ימים נודע למשפחות של כמה ממשתתפי הפסטיבל מה עלה בגורל יקיריהם. אוהד הראל אמר שגיסתו, שרונה שמוניס הראל, אם לשני ילדים קטנים, חגגה בפסטיבל את יום הולדתה ה-40.[151] בבוקר, סיפר אוהד, שרונה שלחה הודעה לבעלה, אחיו של אוהד, וכתבה בה: "הם יורים עלינו ואני מתחבאת". אחד מחבריה, שהיה איתה כשהתחיל הירי, סיפר לאחר מכן לאח ששניהם רצו למכוניתם, אבל בגלל פקק התנועה הם לא יכלו לנסוע משם; שניהם פתחו בריצה, כל אחד לכיוון אחר.[152] אוהד ואחיו נסעו לעבר שטח הפסטיבל בסביבות הצהריים. הוא תיאר את מה שראו כשעברו ליד יישובי עוטף עזה:

היה עשן, ירי, רקטות. ראינו הרבה אנשים מהפסטיבל מנסים לברוח למקום מבטחים. כשהתקרבנו המשטרה עצרה אותנו כי היא סגרה את הכביש הראשי. נסענו לבתי החולים לחפש [את שרונה]. הלכנו לכמה תחנות משטרה והראינו תמונות שלה לכל מי שפגשנו שהיה [בפסטיבל].

לאחר כ-12 ימים הודיעו הרשויות למשפחה שמצאו את שרידי גופתה של שרונה בשדה ליד הפסטיבל.[153] "אני לא עוזב את אחי לרגע. הוא שבור. הוא כמו זומבי. הוא מת אבל חי", אמר אוהד שבוע לאחר ההתקפה, לפני שהרשויות זיהו את שרידי גופתה.[154]

אלימות מינית ומגדרית

לוחמים לקחו את שני לוק, בת 22, המחזיקה באזרחות כפולה, ישראלית וגרמנית, מפסטיבל המוזיקה סופרנובה. שני הייתה בפסטיבל עם בן זוגה וכמה חברים. בסרטון ששותף ברשת X בבוקר 7 באוקטובר וצולם 4.1 קילומטרים מדרום-מערב למעבר ארז – מעבר הנוסעים מצפון רצועת עזה לתוך ישראל, שבו עוברים תושבי רצועת עזה לגדה המערבית ולחו"ל, דרך ירדן – נראות תמונות של לוק המוטלת בבגדים תחתונים בלבד, בחלק האחורי של טנדר, מוקפת גברים. כשהרכב מתרחק, עובר אורח יורק עליה.[155] תחילה, על סמך הסרטון, האמינה משפחתה של לוק ששני סובלת רק מפציעת ראש חמורה.[156] בסוף אוקטובר אישרו הרשויות את דבר מותה; ייתכן שהיא מתה עוד לפני שנלקחה לרצועת עזה.[157]

הסרטון שופך אור על הנסיבות המחרידות של רציחתה של לוק ועל היחס אל גופתה, ובנוסף על כך הוא גם מעלה שאלות בנוגע לנסיבות שבהן הוסרו פרטי הלבוש שלה או הוסטו ממקומם ובנוגע לצילום ללא הסכמה ולפרסום ללא הסכמה של תמונות בעלות אופי מיני ושל עירום חלקי ברשתות החברתיות.[158]

ארגון Human Rights Watch בדק תצלום של אישה צעירה וכן תצלום וסרטון של צעירה נוספת; בשלושתם נראות גופותיהן של הצעירות לאחר שנהרגו בתקיפות, ככל הנראה באתר סופרנובה, בהסתמך על הבגדים שלבשו ועל המקומות שבהם הגופות נמצאו. על שתי הגופות ניתן לראות כתמי דם ליד אזור המפשעה של הקורבנות, ובמקרה אחד גם סביב שתי הזרועות. תצלומים אלה היו חלק מסדרת תמונות שעיתונאי שיתף עם ארגון Human Rights Watch; לדבריו, התמונות נמסרו על ידי משטרת ישראל. כמה מהתצלומים בסדרה זוהו ככאלה שכבר שותפו קודם לכן עם ארגון Human Rights Watch על ידי זק"א. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את המיקום ואת השעה שבהם צולמו התמונות של שתי הצעירות או כל מידע ספציפי אחר על פציעותיהן.[159]

גוף תקשורת אחד, העיתון הצרפתי Le Parisien, פרסם ראיון אנונימי עם אישה שתיארה כיצד נאנסה בידי חמושים באתר פסטיבל סופרנובה ואמרה שהסנדקית שלה, שהייתה ביחד איתה, נאנסה גם היא.[160] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת דיווח זה באופן עצמאי.

גופי תקשורת ראיינו כמה אנשים שסיפרו שהיו עדים למקרה אחד או יותר של אונס קבוצתי באתר של פסטיבל המוזיקה סופרנובה; אחד הדיווחים תיאר את מבצעי האונס כ"לובשי מדים".[161] אדם שצוטט בגוף תקשורת אמר שהיה עד לאונס קבוצתי של אישה או ילדה ולהפשטה-בכפייה של אישה או ילדה נוספת במהלך התקיפה על אתר הפסטיבל. עד זה סיפר לתקשורת ששתי הקורבנות נרצחו בידי תוקפיהן.[162]

ב-4 בדצמבר 2023, במטה האומות המאוחדות בניו יורק, הקרינה נציגה של משטרת ישראל סרטון המציג אישה שלא זוהתה בשמה, שנכחה בפסטיבל המוזיקה וסיפרה שהייתה עדה לאונס קבוצתי ולהשחתת גופות באתר הפסטיבל.[163]

בסרט דוקומנטרי סיפרה אישה שנכחה בפסטיבל כי שמעה ממקום מחבואה כמה מקרים של מה שהיא סבורה שהיו תקיפות מיניות.[164] ייתכן שכמה מדיווחים אלה מתארים את אותו המקרה, או את אותם המקרים. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת דיווחים אלה באופן עצמאי.

בדו"ח של הנציגה המיוחדת של האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך נכתב על אתר סופרנובה:

יש דיווחים נוספים של אנשים שהיו עדים לשני מקרים לפחות של אונס גופות של נשים. מקורות אמינים אחרים באתר פסטיבל המוזיקה סופרנובה תיארו כי ראו אנשים שנרצחו, בעיקר נשים, שגופותיהם נמצאו עירומות מהמותניים ומטה, חלקן עירומות לגמרי, ירויות בראשן ו/או כבולות כשידיהן מאחורי הגב וקשורות לעצמים כגון עצים או עמודים.[165]

בעת מנוסתם נסעו רבים ממשתתפי הפסטיבל דרך כביש 232, הנתיב הראשי המוביל מדרום-מערב לצפון-מזרח והעובר דרך רבים מאתרי התקיפה. על משתתפי המסיבה שברחו דרך כביש זה אמרה הנציגה המיוחדת:

מידע אמין המתבסס על דיווחים מאומתים של עדים מתאר מקרה של אונס שתי נשים. צוות המשלחת קיבל דיווחים נוספים על מקרי אונס, כולל אונס קבוצתי, שלא ניתן לאמתם בזמן שעמד לרשותו, והוא דורש חקירה נוספת. לאורך כביש זה נמצאו כמה גופות עם פציעות באיברי המין, בנוסף לפציעות בחלקי גוף אחרים. לעת עתה לא ניתן לאמת דפוסים מובחנים של הטלת מומים באיברי מין, אך הדבר מצדיק המשך חקירה בעתיד... המשלחת גם הצליחה לאשר שגופות רבות של נשים וגופות אחדות של גברים נמצאו עירומות לגמרי או בחלקן, או כשבגדיהן קרועים, לרבות כמה גופות שהיו כבולות ו/או קשורות לעצמים מסוימים – מה שעשוי להצביע, אמנם נסיבתית, על צורות מסוימות של אלימות מינית.[166]

ועדת החקירה של האו"ם כתבה בדו"ח מחודש יוני 2024 שהיא תיעדה בשטח הפסטיבל חמישה מקרים שבהם "נראו על גופות של קורבנות סימנים של צורה איזושהי של אלימות מינית. בכל המקרים הקורבנות הופשטו חלקית".[167] בדו"ח גם מתועד מקרה של אישה שנתפסה כבת ערובה בפסטיבל ושם צולמה כשקבוצת גברים מאיימים עליה ולועגים לה, ובין שאר כינויי גנאי מכנים אותה "כלבה יהודייה". בדו"ח צוין שהסרטון פורסם לאחר מכן ברשת בידי אנשי ארגון חמוש.[168]

קיבוץ בארי

ב-7 באוקטובר נהרגו בקיבוץ בארי לפחות 97 אזרחים, ולוחמים תפסו 30 בני ערובה, בהם עשרה ילדים.[169]

בקיבוץ בארי, השוכן בחבל אשכול, כ-4.4 קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 1,071 בני אדם, נכון לשנת 2022.[170] תושבים סיפרו שברוב סופי השבוע אירח הקיבוץ עשרות מבקרים.

ארגון Human Rights Watch ראיין 18 מתושבי הקיבוץ שהיו עדים להתקפה, עובד שכיר בקיבוץ בארי ומשתתפת בפסטיבל שברחה לבארי ומצאה שם מחסה. חוקרי ארגון Human Rights Watch ביקרו בקיבוץ ב-5 בנובמבר אך לא הייתה להם גישה חופשית למקום.

עדויות שורדים

תושב בארי, עופר גיתאי, בן 40, היה בקשר רצוף עם חברי הקיבוץ ב-7 באוקטובר, לכל אורך היום.[171] בשעה 6:30, לאחר ששמע פיצוצים רמים ובעקבותיהם קולות ירי, שלח הודעה לכיתת הכוננות בניסיון לוודא אם הירי מגיע מהצד הישראלי או מתוקפים. כאשר התברר שמדובר בתוקפים שלח גיתאי הודעה לחברי הקיבוץ לפיה עליהם להיכנס לממ"דים. גיתאי אמר שהעימותים הראשונים בין חברי כיתת הכוננות לחמושים התחוללו בשער הראשי.[172] הוא אמר שחמושים נכנסו מהשער הראשי ומהשער המערבי.[173]

גיתאי אמר שדיבר בטלפון פעמים רבות באותו יום עם חברים מהקהילה שנורו, ובכמה מקרים – עם חברים שנפצעו אנושות.[174]

איה מידן, בת 39, מורה לחינוך מיוחד, תרפיסטית וטריאתלטית, עזבה את ביתה בקיבוץ בשעה 6:15 כדי לפגוש את ליאור וייצמן, חבר משדרות, לרכיבת אופניים. היא התכוננה לתחרות "חצי איש ברזל".[175] כשהגיעה על אופניה לצד הפנימי של השער הראשי של קיבוץ בארי ראתה מכונית לבנה נוסעת על הכביש הראשי לכיוון השער. היא לא פתחה את השער למכונית, ובמקום זאת פנתה ליציאה צדדית לכביש הראשי. כ-300 מטרים מהיציאה היא ראתה פיצוצים בשמים, ירדה מהאופניים ונשכבה על הקרקע. היא התקשרה לחבר שלה והם החליטו לבטל את תכניותיהם ולחזור הביתה. היא מצאה מחסה לזמן קצר במיגונית, שם היא פגשה קבוצה של משתתפי הפסטיבל שעזבו את הפסטיבל לאחר שנשמעו האזעקות; בקבוצה היו יסמין פורת ובן זוגה, שבסופו של דבר מצאו מקלט בתוך בית בבארי בזמן התקיפה.[176]

חבר כיתת הכוננות שלח הודעה למידן שתחזור הביתה, אבל כשהיא הגיעה לשער הראשי, שכעת היה פתוח, ראתה שלושה גברים בבגדים אזרחיים שחורים, בדואים פלסטינים שעבדו במטבח הקיבוץ, רצים וצועקים.[177] אחד מהם, ששמו הישאם, עצר ואמר לה: "יש מחבלים בקיבוץ והם הורגים את כל מי שהם רואים, כולל ילדים. אנחנו חייבים לברוח". הוא אמר למידן שהחמושים עצרו אותם במכוניתם והחרימו את הטלפונים הניידים שלהם, אבל הניחו להם ללכת משום שהם פלסטינים. מידן חלצה את נעליה, המיועדים לרכיבה על אופניים, ורצה עם הישאם לכביש הראשי, שם ניסו לעצור מכוניות חולפות. אבל איש לא עצר. פתאום הם שמעו קולות ירי מתקרבים ורצו לכיוון העצים בצד מזרח כדי למצוא מחסה.

במרחק ראתה מידן שלושה חמושים נכנסים למכונית ומתחילים לנסוע לכיוון העצים. "הבנתי שאנחנו מוקפים", אמרה. "ראינו שם גונדולות [מכולות] גדולות כאלה לאיסוף הפירות בשדה... אז הישאם אומר לי בואי נקפוץ פנימה אז אמרתי לו שאנחנו לא קופצים פנימה כי יש מישהו שיחפש וימצא אותנו שם ויזרוק עלינו רימון ואנחנו נמות. ואנחנו מחליטים להיכנס לשיחים".[178]

הישאם התקשר לאביו בטלפון הנייד של מידן. האב בילה את השעות הבאות בניסיון למצוא קבוצת אנשים שיבואו לחלץ אותם, סיפרה מידן. בזמן שהם שכבו בין השיחים פגעה רקטה בקרבתם. מידן אמרה שהיא זוכרת ששמעה מסוקים בשמים, וכן מכוניות, אופנועים וטרקטורים. היא גם שמעה חמושים תוקפים את המיגונית שבה הסתתרה קודם לכן.[179] באותו זמן היא התכתבה עם בעלה, שהבטיח לה שהוא ושלושת ילדיהם לא ניזוקו והם נמצאים בממ"ד שלהם בתוך הקיבוץ. בסופו של דבר הצליח אביו של הישאם להשיג כלי רכב כדי לחלץ אותם. כשעזבו את האזור וחלפו על פני מכוניות עם שמשות מנופצות ומוכתמות בדם הבינה מידן את מלוא ההיקף של ההתקפות.[180] שבועיים אחרי ההתקפה אמרה מידן: "כל הזמן אני שומעת יריות וצרחות באוזניים. גם במקלחת אני שומעת צעקות".

החוקרים מטעם ארגון Human Rights Watch דיברו עם מידן ביום שבו השתתפה בהלוויה של גיסתה ושל אחיינה בן ה-15, שנרצחו שניהם במתקפה. אחיה איבד רגל לאחר שרימון נזרק עליו. חברהּ משדרות, ליאור וייצמן, נהרג בדרכו הביתה, אחרי השיחה ביניהם.[181]

נירית הונוולד, בת 38, אחות המתגוררת בקיבוץ, התעוררה בביתה עם בת זוגה ותינוקן הרך למשמע קולן של רקטות.[182] כשהלכה להביא מים לתינוק חשבה ששמעה יריות. כעבור כמה דקות התקשרה המנהלת שלה וביקשה ממנה לעזור למישהו שנפצע ליד מרפאת השיניים במרכז הקיבוץ. היא רצה למרפאה, הנמצאת במרחק של כמאה מטרים מביתה:

לא שמעתי כלום. הלכתי עם כיתת הכוננות, הם הראו לי איפה הוא [הפצוע]. מחבל ירה בו ואז היכה אותו בקת רובה. היא היה חסר הכרה אבל נשם. התחלתי לטפל בו וראיתי שקשה לי מדי. התקשרתי לפרמדיקית. לא יכולתי לטפל בו לבד. נתתי לה הנחיות איך להגיע אלי. היא הגיעה אחרי שתי דקות. טיפלנו בו מחוץ למרפאה.[183]

עמית מן, הפרמידיקית, והונוולד, ניסו בכל כוחן לטפל בפצוע, גיל בויום, חבר כיתת הכוננות. כעבור כמה דקות הגיע שחר צמח, חבר נוסף בכיתת הכוננות, אמרה הונוולד. הוא פרץ את דלת מרפאת השיניים והם גררו את בויום לתוך הבניין. "הוא היה כבד מאוד והיה הרבה דם. היה שביל של דם. אני לא יכולה למחוק למחוק מהראש את כל הדם".

קריאות לעזרה המשיכו להגיע והונוולד אמרה לכל מי שנפצע לבוא אליהם. הונוולד התקשרה לדניאל לוי, רופא, לעזרה. אלה שהצליחו להגיע למרפאה היו חברי כיתת הכוננות. כמה מהם, ובהם יואל פרידמן, קיבלו טיפול קצר וחזרו להילחם בתוקפים. חבר נוסף בכיתת הכוננות, יאיר אביטל, נפצע קשה, וחבר אחר בכיתת הכוננות, איתן חדאד, לקח את אפוד המגן ורובה הסער שלו והחל לירות בחמושים באזור המרפאה.

הונוולד אמרה שבסביבות השעה 14:00 אזלה התחמושת; התוקפים צבאו על מרפאת השיניים וירו במן, שלא הייתה חמושה. הם הסתתרו במרפאה, אבל התוקפים השליכו לתוכה שלושה-ארבעה רימונים. מן, צמח וחדאד נהרגו. הונוולד נזכרת: "אני עדיין שומעת את עמית [מן] צועקת: 'הצילו! הצילו! ירו בי ואני לא רוצה למות!'"

הונוולד ואביטל הסתתרו במרפאה בעוד החמושים מסתובבים בתוכה ומשחיתים אותה. הונוולד הסתתרה בשירותים: "הם לא נכנסו לשירותים אבל שמעתי אותם נכנסים ויוצאים במשך שעתיים, יורים וזורקים רימונים. הם שרפו הרבה בתים בסביבה". הונוולד אמרה שהחמושים הקימו מעין חמ"ל מול המרפאה, בגן הילדים.

אנשי ארגון Human Rights Watch ביקרו במרפאת השיניים ב-5 בנובמבר וראו בה נזקים העולים בקנה אחד עם השלכת רימוני רסס בתוך המרפאה ועם ירי מנשק קל, לרבות תרמילים המתאימים לנשק שנשאו חברי כיתת הכוננות והתוקפים. גם בגן הילדים שמול המרפאה מצאו אנשי הארגון תרמילים המתאימים לקוטר של רובי הקלצ'ניקוב שלוחמים פלסטינים רבים משתמשים בהם, ונזק המתאים לנשק קל ולירי רקטות.

הונוולד אמרה שהתוקפים דיברו ביניהם במכשירי קשר. "יכולתי לראות את מכשירי הקשר והווקי טוקי שהם נשאו. שמעתי את קול הפצפוץ של מכשירי הקשר". היא אמרה ששמעה אותם אומרים "אד'בח אל-יהוד" ("שחוט את היהודים") בערבית בזמן שהסתובבו במרפאה. "הם פשוט צחקו ודיברו כאילו שזה יום רגיל".

בשעה 16:00 הגיע הצבא הישראלי לחלץ את הונוולד ואביטל. אביטל עדיין היה במצב קשה ואיבד שוב ושוב את הכרתו, אמרה הונוולד. לבסוף הצליח הצבא להעביר את הונוולד, את משפחתה, את אביטל ועוד כ-20 אזרחים, בהם ילדים, לשדה סמוך לקיבוץ. משם הם פונו באוטובוס אל מחוץ לעוטף עזה.

שגיא שפרוני, בן 41, נכנס לממ"ד של ביתו בבארי עם בתו בת החמש.[184] "החלטתי לזחול מתחת למיטה עם בתי. היא שאלה אותי למה אנחנו צריכים להיכנס מתחת למיטה. אמרתי לה ששם עוד יותר בטוח". שנים קודם לכן ביקשה אשתו של שפרוני לפרק את הידית החיצונית של הדלת כדי שלא יהיה אפשר להשתמש בה.[185] וכך, כשהגיעו חמושים לביתו בסביבות השעה 11:00 הם לא הצליחו לפתוח את הדלת:

שמעתי זכוכית מתנפצת ואחרי כמה שניות שמעתי יריות על דלת הממ"ד. מאחר שהדלת לא הייתה חסינת כדורים, הכדורים עברו דרכה. החדר התמלא כולו בריח של אבק שריפה ושברי טיח. הבת שלי שאלה אותי אם הם מנסים להרוג אותנו ואמרתי לה, "כן, אבל הם לא יצליחו". הם ניסו במשך כמה דקות להפיל את הדלת אבל לא הצליחו. הם ניסו לירות על הצירים... הדבר הבא ששמעתי היה קולות, כמו של דברים נופלים ונשברים, אבל בעצם הם הציתו את הבית.[186]

לדברי שפרוני, עשן החל לחדור מתחת לדלת:

היה די ברור שאנחנו לא יכולים להישאר כאן. אם היינו נשארים, היינו מתים. בשלב זה החלטתי לצאת, זה היה יותר כמו אינסטינקט. פתחתי קצת את דלת הממ"ד וראיתי שכל הבית בוער, אז ניגשתי לחלון הממ"ד ופתחתי אותו. ראיתי שגם כל אזור הרחבה שמחוץ לבית בוער.[187]

הוא ניפץ את החלון ודחף בכוח את תריסי המתכת. הוא לבש במהירות זוג מכנסיים; חולצה ונעליים לא היו לו. הוא עטף את בתו בשמיכה ואמר לה להחזיק כרית על אפה ועל פיה ולנשום דרכה, ואז הוא קפץ החוצה כשבתו בזרועותיו. לדבריו, הוא סובל מפער בזיכרון של כעשר שניות; הוא חזר להכרה כשהיה מוטל על הדשא. העור בכפות רגליו התקלף. הוא החביא את בתו בבית השכנים וחיפש מים כדי לשטוף את רגליו ואת זרועותיו, כתפיו, גבו ופניו, שהיו מכוסים בכוויות מדרגה שנייה ושלישית, ומשהו כדי לחבוש את רגליו.[188]

אביב אזולאי, בן 30, אמר שראה דרך חלון ביתו חמוש, לראשו סרט שחור או אדום, מניח צמיג ליד הבית של שפרוני ומצית אותו. הלהבות התפשטו אל הבית. "אחרי כמה דקות אני רואה את השכן שלי יוצא מהבית עם הילדה שלו על הידיים, וזה מחזה שאני לא אשכח. הוא פשוט נשרף איתה, והוא צעק: 'הצילו! הצילו!'. ניסיתי לקרוא לו אבל הוא לא שמע אותי".[189]

שפרוני החל לשמוע צעקות בערבית וקולות ירי הולכים וקרבים; הוא לקח במהירות את האופניים של שכנו ורכב עם בתו לצד השני של הקיבוץ, לבית אביו, שם שהו אשתו ובנו. בדרך, בתו הזהירה אותו בכל פעם שראתה תוקפים מרחוק. הם התאחדו עם אשתו של שפרוני, עם בנו ועם משפחת אחיו בממ"ד בבית אביו, ואלתרו דרכים לחסום את הדלת.

בסביבות השעה 14:00 נכנסו חמושים גם לבית אביו של שפרוני. שפרוני נזכר: "הערמנו את הילדים זה על זה וכיסינו אותם בגופינו. הבן שלי התחיל לבכות [ואמר] שזה לא הוגן שהוא ימות כל כך צעיר – רק עכשיו מלאו לו שמונה שנים. אמרתי לו: 'אף אחד לא הולך למות היום'". החמושים ירו דרך הדלת אבל בשלב זה הגיע הצבא לקיבוץ, והתוקפים ברחו. לבסוף, בשעה 19:30, חילצו חיילים את המשפחה מהבית. בחצות הם פינו את שפרוני לבית החולים.

צחי גד, בן 67, הסתתר בממ"ד בביתו עם אשתו ובנו במשך 13 שעות, רוב הזמן בלי חשמל.[190] כל אותו זמן השתמשו חמושים בקומה השנייה של ביתו כבחדר מבצעים. הוא שמע קולות גרירה רמים ושיער שהחמושים מכניסים מטולי RPG ומקלעים, מפני שאחר כך שמע אותם יורים מהחלון של הקומה השנייה. הוא אמר שהבית כולו רעד בנקודות שונות במשך היום; בשלב מסוים הוא שמע את החמושים הולכים על הגג. לבסוף, בשעה 20:00, חילצו חיילים ישראלים אותו ואת משפחתו דרך חלון הממ"ד. לדבריו, חמושים עדיין ירו מתוך הקומה השנייה וכלי רכב בערו בחוץ.[191] גד לא נעל נעליים כשפונה. בחשיכה הוא לא הבין על מה הוא דורך, אבל אשתו אמרה לו לאחר מכן שהוא דרך על גופות שהיו מוטלות ברחוב.[192]

מעשי הרג

איל בן צבי, בן 42, זוכר שבסביבות השעה 6:45 בבוקר קיבל מהמועצה המקומית הודעה המנחה את התושבים למצוא מחסה ולסגור את הדלתות בשל אפשרות של חדירה.[193] כמה דקות אחרי השעה 7:00 הוא קיבל הודעות בכמה קבוצות צ'אט לפיהן אנשים בקיבוץ שומעים צעקות בערבית ויריות.[194] בן צבי נזכר:

כמה אנשים אמרו בהודעות שיש מישהו על המרפסת שלהם. מישהו אמר שהוא במרפסת הקומה השנייה עם נשק, מחכה למחבלים. ואז היו המון יריות. אנשים התחילו להודיע שיש מחבלים בביתם. הבנו שהם בכל מקום. דיברתי עם אנשים בטלפון, מישהו שהבית שלו עלה באש, מישהו אחר שנורה בעודו עומד בפתח ביתו. בסביבות השעה 11:00 אמרה מישהי שהתינוקת שלה, בת תשעה חודשים, נהרגה בזרועותיה כשמחבלים ירו דרך דלת הממ"ד. האם ושני בניה שרדו, אבל התינוקת והאב נורו ונהרגו.[195]

בן צבי אמר שכאשר חמושים הגיעו לביתה של שכנתו, גלית קרבונה, בת 66, הוא שמע משהו כמו מסור חשמלי ליד חלונות ביתה של קרבונה.[196] אחר כך הגיעו החמושים לביתו אבל הם לא יכלו להיכנס בדלת הכניסה כי אשתו חסמה אותה בהרבה מאוד רהיטים. הוא שמע זכוכיות מתנפצות ודיבור בערבית. החמושים עזבו. בסביבות השעה 15:00 הוא שמע עוד זכוכיות מתנפצות וחילופי אש כבדים מחוץ לביתו.[197] כעבור כשעה הצליח הצבא להוציא אותם מביתם, אבל לפני שעשו זאת תפסו חיילים ישראלים שני חמושים, לדבריו. בן צבי שלח את החיילים לבית של קרבונה לבדוק מה מצבה, "והם מצאו אותה מתה במיטתה", הוא אמר.[198] בן צבי זוכר שראה כמה גופות שוכבות ליד שער הכניסה של הקיבוץ.[199]

לדברי בן צבי, הנזק הרב ביותר שראה היה בחלק המערבי של הקיבוץ.[200] כאשר פונה מבארי, בסביבות השעה 16:00, ראה מכוניות רבות עולות באש לאורך הכביש.[201]

כשנשמעו האזעקות, אביו של בן צבי, אורי בן צבי, בן 71, ואשתו, עמדו לצאת לשדה התעופה כדי לנסוע לחופשה בסיציליה.[202] הם מיהרו לקומה השנייה בביתם, שאפשר להיכנס אליה רק מבחוץ ודלת הכניסה שלה ננעלת היטב. הם לקחו איתם שקית עם אוכל, מים ומטענים לטלפונים שלהם. כעבור כמה דקות שמע בן צבי קולות מלמטה דרך פתח האוורור. הוא אמר שחמושים נשארו בביתו ארבע שעות. הוא שמע אותם מנפצים חפצים ומזיזים כיסאות.[203] בשעה 20:00 חילצו חיילים ישראלים אותו ואת אשתו מביתם ולקחו אותם לבית של שכנים, שם הם מצאו מחסה עם עוד 13 אזרחים. הוא אמר שלאחת הנשים שם היה פצע ירי בחזה: נעה לוי, בת 76, שסיפרה לו שתוקפים ירו בה והרגו את בעלה, רוני לוי.[204] היא היתה ליד גופתו בממ"ד לכל אורך היום, סיפרה לבן צבי.[205]

ביזה ושוד

הדר גלברד, בן 65, שהה לבדו בממ"ד כאשר קבוצה ראשונה של חמושים הגיעה לביתו בסביבות השעה 9:30. הוא שמע אותם עולים לקומה השנייה ויורים החוצה במשך כשעה. מאוחר יותר באותו יום נכנסה קבוצה שנייה ואספה חפצים כדי לגנוב אותם. בזמן שזה קרה שמע גלברד גברים נוספים נכנסים, עולים למעלה, ושוב יורים מהחלון. כמה חמושים ניסו להיכנס לממ"ד אבל הוא הצליח להחזיק את הידית. הם נשארו בביתו עד השעה 21:30, בערך, ולבסוף הלכו. כשעזב, ביתו היה מנוקב כדורים, אמר.[206]

אורי בן צבי מבארי אמר שתוקפים לקחו את הטלוויזיה שלו, וכן מחשב נייד, ארנק וכסף.[207] ארגון Human Rights Watch אימת סרטון ממצלמת-אבטחה שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders ובו נראה אדם על אופנוע בכביש ההיקפי הצפוני של בארי, טלוויזיה קשורה לחלק האחורי של כלי הרכב, אולם לא ניתן לקבוע בוודאות שזו הייתה הטלוויזיה של בן צבי.[208]

תפיסת בני ערובה

נירה הרמן שרעבי, בת 54, אומרת שכאשר נשמעו האזעקות, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, היא הייתה בביתה עם בעלה, יוסי שרעבי, בן 53, עם שלוש בנותיהם – יובל, בת 17, אופיר, בת 14, ואורן, בת 13 – ועם החבר של יובל, אופיר אנגל, בן 18.[209] הם נמצאו בקומה העליונה של בניין בן שתי קומות במרכז הקיבוץ. היא אומרת שהם נכנסו לממ"ד ועקבו אחר החדשות בטלפונים הניידים שלהם כדי להבין מה קורה. כעבור זמן קצר קיבלו הודעה להישאר בממ"ד, ושהייתה חדירה לקיבוץ. היא סיפרה שיוסי נכנס ויצא מהממ"ד, עד שפתאום הם שמעו יריות ואנשים מדברים בערבית. שרעבי אומרת שקבוצות ההודעות של הקיבוץ התמלאו בהודעות נואשות מחברי הקיבוץ.

בסביבות הצהריים, אמרה שרעבי, "שמענו אותם [את התוקפים] צועקים למטה, מדברים בערבית וצוחקים". שרעבי אומרת שכעבור זמן קצר שמעה המשפחה חמושים בתוך ביתה, מתקרבים לממ"ד. אף על פי שבעלה ניסה להחזיק בידית, הם פרצו פנימה. "הם נכנסו עם הרובים שלהם. הם היו שלושה. הם ירו בכלב שלנו. התחננו. פשוט הרמנו ידיים ואמרנו, 'בבקשה אל תהרגו אותנו, בבקשה אל תפגעו בנו'. היא אומרת שהם שאלו אם יש רובים או כלי נשק בבית, והמשפחה אמרה שאין להם כלום. אחר כך הלוחמים הוציאו אותם מהבית באיומי נשק: "לא ניסינו להתנגד. הם הורידו אותנו [לבית השכן] והכריחו אותנו לשבת בין שני הבתים, בגינה. כשהגענו למטה הם לקחו את הטלפונים שלנו. ראיתי שכנה, טל, ואת שלושת ילדיה. הם הרשו לנו לשבת לידם. הם צילמו תמונות סלפי איתנו. הם קשרו את הידיים של בעלי בחבל". היא אומרת שהתוקפים גם מצאו חולצות טריקו לבתה ולחבר של בתה, שלא היו לבושים לגמרי כשהוציאו אותם בכוח מהממ"ד.

שרעבי, המבינה קצת ערבית, אומרת שהחמושים גם רמסו את דגל ישראל ואמרו בערבית: "זאת לא ישראל, זאת פלסטין". היא אומרת שהיא גם שמעה אותם אומרים, "הִרגו את כל היהודים".

שרעבי אומרת שכ-10–15 דקות אחרי שהושיבו אותם אמרו להם החמושים לעמוד שוב: "הם הובילו אותנו לכביש, ושם חיכתה לנו מכונית שחורה קטנה". היא אומרת שבמכונית היו שני חמושים, ואלה ציוו על בעלה, על אנגל ועל בן השכנים בן ה-15, עמית שני, להיכנס למכונית, והשאירו את שאר בני המשפחות של שרעבי ושל השכנה על הכביש. ללא חמושים בסביבה, שרעבי והאחרים התרחקו מהכביש, וכעבור כ-15 דקות החליטו היא ועוד כתשעה אנשים שנאספו שם לחפש מחסה בבית של שכנים. הם חיכו שם עד שהצבא חילץ אותם, בשעה 20:00. אנגל ועמית שני שוחררו מהשבי ב-29 בנובמבר.[210] חקירה מטעם הצבא הישראלי העלתה שיוסי שרעבי נהרג ככל הנראה בקריסת בניין הצמוד למבנה שהצבא תקף בעזה.[211]

סרטונים המתעדים הפרות של המשפט הבינלאומי

ארגון Human Rights Watch אימת 12 סרטונים שפורסמו ברשתות חברתיות ובהם נראים מעשיהרג, תפיסת בני ערובה, ביזה וגרימת נזק לרכוש בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר.

סדרת סרטונים שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders, ונלקחו מסרטונים של כמה מצלמות-אבטחה הממוקמות בכניסה הצפונית של קיבוץ בארי, מתעדים איך נכנסו לוחמים פלסטינים לקיבוץ. בקטע וידיאו אחד, שצולם בסביבות השעה 7:00 בבוקר, נראים שני גברים, שלראשיהם סרטים המשויכים לגדודי אל-קסאם, מנסים להיכנס לבארי.[212] הם מסתתרים כאשר מכונית מזדה ובה שלושה נוסעים מתקרבת לשער.[213] זמן קצר לאחר שהשער נפתח יורים שני הגברים על המכונית והורגים ככל הנראה את האנשים שבתוכה. כשעה לאחר מכן מגיעים אל המזדה שמונה לוחמים, סרטים אדומים כרוכים סביב זרועותיהם ורגליהם של כמה מהם, ומתחילים למשוך גופה מתוך דלת הנוסע הקדמית ולהוציא את תכולת המכונית.[214] אחד הלוחמים, הרוכב על המושב האחורי של אופנוע עם גבר נוסף, נושא רקטה מסוג PG-7VR המיועדת למטול RPG. באותו סרטון, בסביבות השעה 10:00, מתקרבים שני גברים אל אותה מכונית, ממש בתוך השער. הם מושכים החוצה את שתי הגופות הנותרות ואז נוסעים משם במזדה. בקטע אחר שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders, וצולם במצלמת-אבטחה בסביבות השעה 10:40 בבוקר, נראים שני גברים בלבוש אזרחי, אחד חמוש ברובה סער, נוסעים לעבר הגופות במכונית שעליה לוחית זיהוי פלסטינית. שני הגברים מרימים את אחת הגופות ומעבירים אותה לתא המטען של מכוניתם, חוזרים ואוספים את מה שנראה כטלפון נייד מהמקום שבו הגופה שלקחו הייתה מונחת, ואז עוזבים את בארי מערבה, בכביש המוביל לכיוון רצועת עזה.[215]

בסרטון שפורסם בערוץ הטלגרםGaza Now  ב-7 באוקטובר נראים לוחמים, לראשם של כמה מהם סרטים המשויכים לגדודי אל-קסאם ואחרים בלבוש אזרחי, מובילים חמישה אנשים, בהם אישה קשישה אחת ולפחות עוד שתי נשים, ידיהם ככל הנראה קשורות מאחורי גבם, לעבר הקצה הצפון-מערבי של בארי.[216] בסרטון נוסף שפורסם בטלגרם ב-8 באוקטובר נראים לפחות ארבעה מאותם אנשים שוכבים ללא נוע על הארץ באותו מקום.[217] נראה שידיהם של שלושה מהם עדיין קשורות מאחורי גבם.

בסרטון שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם במצלמת-אבטחה המוצבת בשער הנמצא בחלק הצפון-מערבי של הקיבוץ נראים שני גברים על אופנוע, לפחות אחד מהם חמוש, ולפחות עשרה טנדרים הנושאים לוחמים הלובשים סוגים שונים של מדי הסוואה ואפודים, חמושים בנשק קל, לרבות RPG, ולפחות מקלע כבד אחד. הם מגיעים מכיוון עזה ונוסעים לעבר הכניסה הצפון-מזרחית, בכביש שמחוץ לקיבוץ, ולאחר מכן נראים שני אופנועים, על כל אחד מהם שני גברים במדים, נוסעים בכביש מקביל אבל בתוך בארי.[218] אחרי כמה שעות, בשעה 10:41, נראה אדם בלבוש אזרחי רוכב על אופנוע בתוך בארי מכיוון מערב אל השער; על האופנוע, מאחור, מכשיר טלוויזיה.[219] הוא מגיע אל השער הסגור ומסתובב באיטיות אל הכיוון שממנו הגיע. בסרטון שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders מאותה מצלמת-אבטחה, וצולם בשעה 12:15, השער להולכי רגל פתוח כעת לכיוון בארי. חמש מכוניות ואופנוע הנושא שלושה אנשים מגיעים לשער. 12 גברים בלבוש אזרחי נכנסים לקיבוץ.[220] שניים מהגברים נראים כאוחזים רובי סער, אחד נראה כאוחז בסכין. ארבעה גברים על אופניים נראים בתוך הקיבוץ.

בעקבות התקיפה

אנשי זק"א לא הצליחו לקבל גישה לבארי עד 9 באוקטובר, בשל שיקולי ביטחון – הן בשל קרבות מתמשכים והן בשל סכנה של התפוצצות חומרי נפץ. הם החלו את תהליך איסוף הגופות בהנחיית הצבא, שתחילה פינה את הבניינים מחומרי נפץ ורק אז התיר לצוותים של אנשי זק"א להתחיל את תהליך העברת הגופות. ארגון Human Rights Watch דיבר עם שמונה מאנשי זק"א שפינו גופות מהקיבוץ – עם שישה מהם בנפרד ועם שניים ביחד.[221]

איש זק"א נחמן דיקשטיין הראה לחוקרים שני תצלומים וסרטון שצולמו בידי זק"א. בסדרה זו נראה גוף עירום ומעוקם שנמצא בבארי עם מה שנראה כחבל סביב פרק יד שמאל, שם נראה שהיד הושחתה באמצעות סוג כלשהו של פציעה חודרנית או פיצוץ.[222] הפה נסתם בבד שנכרך סביב הראש. לאדם יש שיער שחור ארוך אך המגדר אינו ברור. דיקשטיין אמר שלאדם הייתה לפחות פציעת ירי אחת. תצלומים מצביעים על כך שהגופה נמצאה בהריסות של בית שקרס, ודיקשטיין אמר שזו הייתה הגופה היחידה של קורבן שעמיתיו מצאו בבית זה, אך היו שם גם גופות של "טרוריסטים בכל מקום מסביב". ארגון Human Rights Watch לא הצליח לזהות את הגופה או את סיבת המוות, אולם פתולוג משפטי עצמאי שבדק את התצלומים הבחין במה שנראה כמו לפחות שני פצעי ירי בזרוע הימנית העליונה. הרגליים אינן נראות בתצלומים, אבל איש זק"א אחר אמר שראה את אותה גופה – לדעתו, של אישה. הוא אמר שמצא את אחת הרגליים כרותה במרחק חמישה עד שבעה מטרים מהגופה. "ידעתי שהרגל שלה בגלל הנעליים. זה היה מזעזע".[223]

דיקשטיין הראה לחוקרים תצלום של גופה נוספת שמצא מחוץ לבית בבארי ב-12 באוקטובר. הגופה הייתה שרופה קשה וערופת ראש, ונראה שהגפיים התחתונות נכרתו באופן טראומטי.[224] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לזהות את הגופה או את סיבת המוות.

דיקשטיין אמר שבבית אחר שנהרס והתמוטט הוא נתקל בגופה של אישה עירומה שוכבת על בטנה ליד מזרן מוכתם בדם.[225] סיבת המוות אינה ברורה, לדבריו. הוא הראה לחוקרים מטעם ארגון Human Rights Watch תצלומים אחדים מהזירה.[226] סביב הקרסול של האישה קשור חוט שחור דק, שלדברי דיקשטיין הוא חבל, אבל ייתכן גם שהוא צמיד-רגל. חומר כהה נמצא סביב פי הטבעת שלה, שנראה מאחור באחד התצלומים. דיקשטיין תיאר את החומר כדם. פתולוג משפטי עצמאי אמר שהחומר עשוי להיות או דם או נוזלים פנימיים שהתפרקו.[227]

דיקשטיין אמר שהוא ועמיתיו הפכו את הגופה ומצאו מה שהוא תיאר כסכין נעוצה באזור המפשעה, ליד הנרתיק. דיקשטיין הציג לחוקרים מטעם ארגון Human Rights Watch תצלום שדומה שנראה בו חפץ נעוץ ליד הנרתיק של האישה, אך ללא דם נראה לעין סביב החפץ. שני פתולוגים משפטיים עצמאיים בחנו את התצלום אבל אמרו שאי אפשר לקבוע מהו החפץ על סמך התצלום בלבד. אחד מהם הצביע על כך שנראה שבגופה יש פציעות שנגרמו הן לפני המוות והן אחריו. על גופתה היו סימנים שנראו ככמה פציעות. דיקשטיין אמר שעל פי מראה פניה הוא מעריך שהיא הייתה כבת 20.[228]

ארגון Human Rights Watch הצליח לוודא את זהותה של האישה שנהרגה על פי מאפיינים הניתנים לזיהוי על גופה, אולם לא פרסם מידע זה מפאת כבוד המת וכדי להגן על פרטיות המשפחה. כאשר הזיזו את גופתה ואת המזרן מצאו דיקשטיין ועמיתיו חלק מגופה עירומה נוספת. לגופה היו חסרים הראש, הרגליים וזרוע. האישה גרה עם החבר שלה.[229]

הגופות נמצאו ליד "גופות של הרבה מחבלים", לפי דיקשטיין.

הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך ביקרה עם אנשי צִוותה בבארי. בדו"ח כתבה הנציגה:

צוות המשלחת קיבל מידע אמין על גופות שנמצאו עירומות ו/או כבולות, ובמקרה אחד כשפיהן חסום, בכמה מהבתים ההרוסים של הקיבוץ וסביבם. אמנם אי אפשר לוודא שנגד קורבנות אלה בוצעה אלימות מינית, אך ראיות נסיבתיות – בפרט הדפוס של קורבנות נשים שנמצאו עירומות וכבולות – עשויות להצביע על צורות מסוימות של אלימות מינית. בכללו של דבר, לא עלה בידו של צוות המשימה לקבוע אם בוצעה אלימות מינית בקיבוץ בארי. ייתכן שחקירה נוספת תקבע אם היו מקרים של אלימות מינית.[230]

תמונה נוספת שצילמו עמיתיו של דיקשטיין מראה גופת גבר ליד זוג אופניים בשדה, ממש מחוץ לבארי. הוא נורה ונראה שדימם למוות.[231] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לזהות את הגבר.

שני אנשי זק"א סיפרו שמצאו אישה וילד אוחזים זה בזה על רצפת ממ"ד.[232] גופותיהם היו מנוקבות בכדורים: "הם לא נורו בכדור אחד בלבד, ראשיהם ורגליהם היו מלאים פצעי ירי", אמר אחד מהם. הוא אמר שהבית ניזוק קשות מירי.

בליל 7 באוקטובר הגיע דיקשטיין למיגונית שבה ביקשה איה מידן לתפוס מחסה, ממש מחוץ לשער הקיבוץ. דיקשטיין הראה לחוקרים תצלומים של המיגונית, שאפשר לזהותה באמצעות ציור-הקיר של פנים ושיער של ילדה מוקפים בבועות; בתוך המיגונית נמצאו לפחות שלוש גופות. דיקשטיין אמר שראה גופות נוספות בפנים, אבל לא ידע מה מספרן. צידה הפנימי של המיגונית היה שחור, וקירות הבטון הפנימיים היו מרוססים בחורי ירי. אלה שהיו בפנים נורו בראשם, ועל פי פציעותיהם נראה שגופם הושחת בעקבות פיצוץ של רימון יד, אמר דיקשטיין. הוא הראה לחוקרים שני תצלומים של גבר שוכב בתנוחת עובר מחוץ למקלט, פצע ירי בראשו, מוקף שלולית דם. מכונית לבנה חונה לידו, השמשה הקדמית מנוקבת בחור ירי. גופו ובגדיו מושחרים מאש, בייחוד האזור סביב איברי המין שלו וסביב צד של החזה. לא ברור אם אנשים אלה נורו לפני שנשרפו. ערוץ CNN השיג סרטון שצולם במיגונית ב-7 באוקטובר והמראה חיילים ישראלים מוציאים מתוכה גופה; גופה נוספת, ככל הנראה, שוכבת על הארץ ליד פתח המקלט.[233] ארגון Human Rights Watch אימת את מיקום הסרטון כקרוב לבארי.

דו"ח ועדת החקירה של האו"ם מיוני 2024 מצטט את דבריה של אישה שחיפשה שם מחסה ואמרה שחמושים השליכו רימון לתוך המיגונית וירו כמה צרורות לתוכו בזמן שעשרות אנשים הסתתרו בו; רק 12 מהם שרדו.[234]

תגובת הכוחות המזוינים של ישראל

ייתכן שהקרב בין הצבא הישראלי ללוחמים גרם למותם של אזרחים ישראלים שהוחזקו כבני ערובה בתוך בית במהלך חילופי האש – כך על פי שני שורדים, וכן על פי דיווחים בתקשורת, דיווח של עיתונאי ותחקיר של הצבא הישראלי.[235] על פי דיווחים, כמה מ-12 האנשים שהוחזקו כבני ערובה נהרגו מירי של הלוחמים שהחזיקו בהם. סרטון שצולם ממסוק צבאי ישראלי וארגון Human Rights Watch אימת ואיכן לבארי מראה עשן עולה מבתים רבים וטנק בתוך הקיבוץ. בשעה 17:33 יורה טנק פעם אחת על ביתם של בני משפחת כהן, תושבי הקיבוץ, ששם, לפי דיווחים, לוחמים החזיקו בני ערובה.[236] ערוץ החדשות הישראלי N12 ראיין שני חברים בצוות המשא ומתן המטכ"לי של הצבא שהיו בבארי כדי להתמודד עם האירוע. החיילים אמרו שטנק ירה שתי יריות אזהרה ליד בית משפחת כהן לפני שירו לתוך החצר, ואז – על גג הבית.[237]

בתחילת ינואר 2024 כתבו משפחות ההרוגים לרשויות הישראליות ודרשו חקירה של האירוע, והצבא הסכים לכך בפברואר.[238] ערוץ N12 דיווח באפריל על סמך דו"ח צבאי פנימי של חיל השריון, שלא פורסם, שלא כל בני הערובה נהרגו מירי טנק.[239] עיתון הארץ גם דיווח שתחקיר של ארכיאולוגים מרשות העתיקות, שהתנדבו לעזור בחקירה, מצא שרסיסים של פגז הטנק לא חדרו למטבח הבית, אחד משני האזורים שבהם, לדבריו, התרכזו אזרחים בני ערובה.[240] על פי עיתון הארץ, בדו"ח נכתב גם ש"תרמילים" של רובי סער מסוג קלצ'ניקוב נמצאו בשתי הזירות וכי "הירי בוצע מתוך המבנה", וכן ש"האזור שבו נמצאו שרידי אדם לא ניזוק מירי מבחוץ".[241] ב-11 ביולי פרסם הצבא את ממצאי התחקיר בנוגע להתנהלות הצבא בבארי ולפיו רק שני אזרחים נפצעו מירי הטנק מחוץ לבניין; אמנם "נדרש להמשיך ולבצע בדיקות נוספות ולבחון ממצאים", אך "מסתמן שמרבית בני הערובה נרצחו על ידי המחבלים".[242]

במקרה נפרד, אביב אזולאי, שהוא שראה את שפרוני קופץ מהחלון, אמר שהיה עֵד מחלונו לתמונה כאוטית: שתי קבוצות של חיילים ישראלים יורות זו בזו. הוא סבור שאחת הסיבות לכך הייתה שכמה חמושים לבשו בגדים שנראו כמדים של הצבא הישראלי – דבר שיש בו משום הפרה של דיני המלחמה.[243] הוא לא ידע אם נגרמו אבדות.

קיבוץ כפר עזה

בהתקפה על קיבוץ כפר עזה נהרגו, על פי דיווחים, 56 אזרחים, נפצעו ארבעה אזרחים, ולוחמים תפסו 18 בני ערובה, מהם שבעה ילדים.[244]

בקיבוץ כפר עזה, השוכן באזור שער הנגב, כשני קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו כ-900 חברים וסטודנטים, נכון לשנת 2022.[245]

ארגון Human Rights Watch ראיין 18 מחברי קיבוץ כפר עזה – 17 מהם היו בבתיהם בזמן ההתקפה – ובן משפחה של תושבי הקיבוץ.

תושבי כפר עזה אמרו שהתקיפה החלה בשעה 6:30, כששמעו אזעקות, ואחר כך קולות ירי בקיבוץ. אחד התושבים סיפר שהשקיף מהחלון וראה שלושה גברים נוחתים בקיבוץ במה שנראה לו כמצנחים.[246]

עדויות שורדים

דורין כהן, בת 30, הייתה בממ"ד בביתה בכפר עזה במשך 28 שעות עם בעלה ושני בניה הקטנים, האחד בן שלוש שנים והשני בן ארבעה חודשים. היא אמרה שחמושים השתלטו ככל הנראה על ביתה והשתמשו בו כבסיס. היא זוכרת שכבר דקות ספורות אחרי האזעקות היא שמעה יריות, צרחות וקולות צועקים בערבית.[247]

"כך הבנו שיש מחבלים בקיבוץ, אבל לא הבנו כמה", אמרה כהן.[248] לדבריה, המתח והמחסור במים במהלך היום גרמו לחלב שלה להתייבש בחזהּ והתינוק התחיל לצרוח – והדבר סיכן אותם עוד יותר: "היו לנו מעט מאוד מים, והייתי צריכה לשמור אותם לבן הגדול שלי, אבל התינוק היה צריך משהו לשתות אז הכנסתי את המוצץ שלו למים כדי להרטיב אותו והכנסתי אותו לפיו". כהן אמרה שהממ"ד נעשה מחניק.

אחר כך הותקף ביתה בידי הצבא הישראלי, שפרץ כמה חורים בקירות. הדבר הכניס לחדר אוויר אבל גם עשן, וכשמשפחתה חולצה לבסוף, סביב הנחיריים של כולם נראה פיח שחור שהתייבש.

יפתח יעקובי, בן 21, היה בממ"ד בכפר עזה עם הוריו וסבתו, המרותקת לכיסא גלגלים, כשחמושים נכנסו לביתם:

הם צעקו: "פתחו את הדלת! צאו!"; הם הלמו בדלת וניסו לסובב את הידית בזמן שאבי ואני החזקנו אותה. ואז הם ירו על הדלת שלוש או ארבע פעמים. הכדור הראשון שרט אותי בחזה, השני פגע בי בצד הפנימי של פרק כף יד ימין. למרבה המזל, אבי לא נורה.[249]

יעקובי אמר שהוא השתמש בחולצה כחוסם עורקים מאולתר; אמו ישבה על הפצע כדי לעצור את הדימום בזמן שאביו המשיך להחזיק את ידית הדלת. לדברי יעקובי, דרך חורי הירי בדלת הוא ראה חמישה חמושים במדים שחורים. הוא אמר שהגברים נשארו בביתם שלוש שעות, אכלו את האוכל שלהם וניפצו את רכושם. יעקובי קיבל טיפול רפואי רק לאחר שפונה, בבוקר של 8 באוקטובר. ידו הייתה מגובסת כשדיבר עם חוקרים מטעם ארגון Human Rights Watch.[250] אמו וסבתו יצאו ללא פגע.

ליאור צומן, בן 38, היה לבד בביתו בכפר עזה ב-7 באוקטובר.[251] בשעה 7:30–8:00 בבוקר קיבל הודעה משכנו וחברו, יהב וינר, שאמר שיש חמושים ממש מחוץ לחלון הבית של וינר ואשתו, שי-לי עטרי. "רק מאוחר יותר נודע לי כי דקות ספורות לאחר מכן ניסו חמושים להיכנס לממ"ד שלהם דרך החלון".[252]

עטרי יצאה מהממ"ד ומהבית בריצה עם התינוקת שלהם, בת החודש; וינר אמר שיישאר וימנע מהלוחמים להיכנס דרך החלון, סיפרה מאוחר יותר לעיתונאים. היא הסתתרה בשיחים, מאחורי דלתות, ובסופו של דבר – בממ"ד של בית אחר.[253]

עילם ש', שכן הגר כ-70 מטרים מביתו של וינר, אמר ששמע תוקפים מגיעים לאזור מגוריו בקיבוץ, הידוע בכינוי "שכונת הסבתות", בסביבות השעה 7:20, ומתחילים לנוע בין הבתים.[254] בסביבות השעה 8:30 ראה עילם קבוצה של שישה חמושים, רובם במדי הסוואה מנומרים ולראשם סרטים ירוקים, מדברים וצוחקים. הם החזיקו שקים שחורים גדולים והיו חמושים היטב. אדם בחולצה אדומה דיבר במכשיר קשר ונראה כמחלק פקודות. עילם ראה אותם משליכים כמה רימונים דרך חלון ביתו של וינר, ובתוך זמן קצר הבית עלה באש.[255] וינר נמצא לאחר מכן מת בממ"ד.[256]

כלי תקשורת דיווחו כי ליטל רוזנפלד דישון, שהתגוררה בכפר עזה עם עוד בני משפחה, קיבלה הודעת טקסט אחרונה מאחותה, הדר ברדיצ'בסקי, בת 30, בשעה 6:54 בבוקר; בהודעה הדר כתבה: "איזה כיף זה להיתקע עם שני טיטולי קקי בממ"ד".[257] להדר ולבעלה, איתי ברדיצ'בסקי, בן 30, היו תאומים בני עשרה חודשים, גיא ורועי. אחות אחרת של רוזנפלד דישון ביקשה מחבר כיתת הכוננות לבדוק מה קורה איתם. חבר כיתת הכוננות עבר ליד ביתם וסיפר למשפחתה של רוזנפלד דישון ששמע את התאומים בוכים וראה תרמיל של רובה סער מסוג קלצ'ניקוב בכניסה. הוא אמר שלא הצליח להיכנס לבית ולבדוק מה מצבם כי הדבר מסוכן מדי. בלילה, כשהצבא הגיע, שכן הלך לבית משפחת ברדיצ'בסקי והודיע למשפחה שמצא את גופתה של הדר במטבח, פצע ירי בראשה. איתי נמצא מת בממ"ד, כדורים בחזהו ובראשו. שני התאומים היו בחיים – אחד שכב על מיטה בממ"ד, לבוש, השני עירום; השכן אמר שנראה שאיתי בדיוק החליף לו חיתול. דלת הממ"ד הייתה מנוקבת בחורי ירי. אף על פי שבכמה מאמרים נכתב לאחר מכן שהדר או איתי נלחמו בתוקפים, ליטל סיפרה לארגון Human Rights Watch שהנשק של איתי עדיין היה בכספת, ושניהם לא היו חמושים כשנהרגו.[258] התאומים היו ללא חלב או מזון לאורך היום כולו.

גל ק' היה בממ"ד עם אשתו בשעה 8:00 בבוקר כשקיבלו הודעות מבנם יובל, הגר גם הוא בכפר עזה, ולפיהן ביתו הותקף. גל אמר:

בשעה 8:00, בערך, בני אמר שמחבלים תוקפים. הוא יצא עם סכין, דקר אחד מהם בראש ובעט באחר. והם ירו בו ופצעו אותו. אמרתי לו לקשור משהו סביב הרגל שלו, כמו חוסם עורקים. בינתיים, הנכדים שלי כתבו: "סבא, בוא תציל אותנו! המחבלים כאן!" הייתה תכתובת וואטסאפ ארוכה. ניסיתי להרגיע אותם. בסביבות 10:30, יובל, שנפצע קודם, אמר שהרבה מחבלים נכנסים והוא יוצא להילחם בהם והוא לא בטוח שיחזור, והוא אוהב אותנו. כעבור שבוע קיבלנו הודעה שהוא נהרג.

במהלך ההתקפה נותק זרם החשמל לכמחצית מהקיבוץ, כנראה משום שכבלי החשמל נפגעו בהתקפה ואחד הגנרטורים המשמשים לגיבוי לא פעל. הדבר החמיר את המצב הקשה שאיתו התמודדו רבים מהתושבים בממ"דים.[259]

סרגיי ינקלביץ', חבר כיתת הכוננות, אמר שראה לפחות 60 חמושים במהלך ההתקפה. ליאור צומן אמר ששמע גברים מדברים בערבית מחוץ לחלונו.[260] הוא הביט החוצה וראה ארבעה חמושים, לראשו של אחד מהם, לפחות, סרט לבן, ולראשו של אחר סרט אדום, כשהם גונבים את המכונית של שכנו, אופיר ליבשטיין, בן 50, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנהרג מוקדם יותר באותו יום.[261] בסופו של דבר הם לא לקחו את המכונית, לאחר שמישהו התחיל לירות עליהם.

שתי משפחות בכפר עזה תיארו אינטראקציות עם לוחמים פלסטינים. גל ק' אמר שבנו, רוני ק', סיפר לו שניגש לחמושים שנכנסו לביתו והציע להם קפה ועוגיות.[262] אחד החמושים, שהיה פצוע, הלך לשירותים לטפל בפציעה. בזמן שדעתם של החמושים הוסחה, כך סיפר רוני לגל, הוא הצליח להבריח את אשתו וילדיו מחלון הממ"ד ללא ידיעת החמושים. רוני נשאר בבית עם הלוחמים, והם לא פגעו בו.

רותם הולין, בת 44, הייתה בביתה עם ילדיה, בני חמש ושבע, בממ"ד, כשבשעת הצהריים נכנסו לבית שישה לוחמים במדים שחורים וירו פעם אחת על דלת הממ"ד. הכדור שרט את ידה והדלת נפתחה. היא סיפרה:

עמדתי לפניהם ואמרתי להם שיש איתי שני ילדים. משהו השתנה כי הם דנו ביניהם ואז אחד מהם, שנראה כאילו הוא האחראי עליהם, אמר באנגלית: "אני מוסלמי. לא נפגע בכם".[263]

החמושים שאלו אותה איפה "החיילים", מתוך ציפייה שהצבא הישראלי יהיה נוכח. אחד שאל אם הם נמצאים כעת בכפר עזה או בקיבוץ סעד. במשך השעתיים הבאות ישב לוחם אחד בממ"ד ופיקח עליה ועל ילדיה בזמן שהאחרים אכלו, שתו והשתמשו בשירותים, ובסופו של דבר עזבו.

סרטונים המתעדים את ההתקפה

ארגון Human Rights Watch אימת סרטונים שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders. סרטונים אלה, שנמצאו במצלמות-גוף של לוחמים פלסטינים, מתעדים חמושים המסתובבים בכפר עזה בסביבות השעה 10:30 בבוקר.[264] בסרטונים נראים לוחמים חמושים, בעיקר ברובי סער מסוג קלצ'ניקוב, נעים בין בתים בחלק הדרומי של הקיבוץ בזמן שקולות ירי נשמעים ברקע. כמה מהם לובשים מדי הסוואה או מדים שחורים, אולם רובם לובשים בגדים אזרחיים; אחדים מהם לובשים אפודי מגן. לראשו של לוחם אחד לפחות קשור סרט ירוק, המשויך לגדודי אל-קסאם. בנוסף לרובי סער מסוג קלצ'ניקוב, כמה מהלוחמים נושאים מטולי RPG ומקלעים.

ארגון Human Rights Watch אימת שני סרטונים שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders וצולמו בכפר עזה אחרי התקיפות; בשניהם נראות גופות ליד מכוניות ירויות. על פי ערוץ South First Responders, הגופות הנראות בסרטונים הן גופות של אזרחים שניסו להימלט. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאשר זאת. בסרטון הראשון נראות שלוש גופות – אחת בלבוש אזרחי, אחת לבושה בחלקה ואחת לבושה אפוד שחור – שוכבות ליד מכונית קיה פורטה הנושאת לוחית זיהוי ישראלית בקצה המערבי של הקיבוץ.[265] בסרטון השני, שצולם בקרבת מקום, נראה גבר, פניו מפוחמות, שוכב על הארץ ליד שתי מכוניות חונות.[266]

תפיסת בני ערובה

זמן קצר לפני השעה 7:00 בבוקר רצה אביגיל עידן, כיום בת ארבע, לבית שכניה, לאחר שלוחמים הרגו את אִמה ואת אביה.[267] אחיה של אביגיל, מיכאל בן התשע, ואחותה, עמליה בת השש, נשארו בביתם, ועל פי דיווחים הם הסתתרו בארון במשך 14 השעות הבאות.[268] אביגיל הגיעה לבית משפחת ברודץ' כאשר אביחי ברודץ', בן 42, חבר בכיתת הכוננות, עמד לצאת מהבית כדי להגן על הקיבוץ.[269] אשתו של ברודץ', הגר, בת 40, שלחה לו הודעה בשעה 11:00 וכתבה "הם נכנסים". כשחזר לביתו נוכח ברודץ' כי אביגיל, אשתו וילדיו – עפרי, בת עשר, יובל, בן שמונה, ואוריה, בן ארבע – נעלמו כולם.[270] הם היו בין בני הערובה שנלקחו לרצועת עזה. כולם שוחררו בסוף נובמבר.

יורי לוין מכפר עזה כמעט נתפס כבן ערובה.[271] בראיון לתקשורת הוא סיפר שאדם שאחז סכין ואדם נוסף שנשא גרזן ניסו להוביל אותו אל מחוץ לקיבוץ, אבל הוא הצליח לברוח. איש מהתוקפים לא נשא נשק חם.

בסרטון ממצלמת-אבטחה שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders נראים תוקפים גוררים אישה בתוך שדה ליד כפר עזה בשעה 10:59 בבוקר. האישה, שארגון Human Rights Watch זיהה כעמית סוסנה, נאבקת בחוטפיה ולבסוף נופלת ארצה, ושם הלוחמים מכים אותה.[272] היא נלקחה לרצועת עזה, הוחזקה כבת ערובה ושוחררה בנובמבר 2023.

תגובתה של כיתת הכוננות

חברי כיתת הכוננות של היישוב אמרו שכאשר הגיעו לנשקייה כדי לאסוף את נשקיהם, זמן קצר לפני השעה 7:00 בבוקר, כבר המתינה להם שם קבוצה גדולה של חמושים.[273]

ענבר רוזנפלד, שמשפחתו מכפר עזה אך הוא מתגורר בתל אביב, אסף מידע והעביר אותו לרשויות במהלך ההתקפה. רוזנפלד סיפר שמפקד כיתת הכוננות, טל אילון, וחברו אורי רוסו, מיהרו בתחילת ההתקפה לנשקייה כדי לקחת נשק. הם ירו על הלוחמים אבל נהרגו בין 7:00 ל-7:20 ליד בריכת השחייה של הקיבוץ.[274] אשתו של אילון, מזי, אישרה שהוא עזב את הבית בשעה 6:30 בדרכו לנשקייה. היא אמרה שהוא שלח לה הודעה בשעה 7:04; אחר כך, בשעה 7:15, בשיחת הטלפון האחרונה שלו, התקשר אילון לרבש"ץ של קיבוץ סעד ואמר לו שהוא נפצע וזקוק לעזרה.[275] גופתו נמצאה לאחר מכן בקיבוץ.[276]

תושב הקיבוץ, יוסי סוסנה, אמר שראה חבר נוסף בכיתת הכוננות, אופיר ליבשטיין, ואת שכנו בדירה הסמוכה לשלו וחבר צוות החירום של המועצה המקומית, עומר צדיקביץ', יוצאים אל הנשקייה בסביבות השעה 6:30 בבוקר. הוא אמר שאחרים ראו את שני הגברים יוצאים מהנשקייה לכיוון בתיהם. איש מהם לא שרד את ההתקפה. סוסנה, חבר קרוב של שתי המשפחות, אמר שבנו של ליבשטיין מצא את גופת אביו מטרים ספורים מביתם, באמצעות היישום "איתור" באייפון. גופתו של צדיקביץ' נמצאה ליד מכוניתו, מחוץ לביתו.

בתיה כהן, בת 83, חותנתו של צדיקביץ', אמרה ששני חתניה, עומר צדיקביץ' ושחר אביאני, בן 50, נהרגו בהתקפה על כפר עזה והשאירו את שמונת נכדיה ללא אבות.[277] אביאני, הרבש"ץ של הקיבוץ, היה חמוש בשעה שנהרג.[278]

בר אלישע, בן 41, חבר נוסף בכיתת הכוננות, אמר שבזמן ההתקפה, הוא וכמה חברים אחרים בכיתת הכוננות מצאו בקיבוץ, על האדמה, מפה של הקיבוץ ועליה סימונים בערבית.[279] סרגיי ינקלביץ', גם הוא מחברי כיתת הכוננות, אמר שהחמושים השתמשו בחדר האוכל של הקיבוץ כבסיס מבצעים לפחות במשך חלק מהיום.[280] ינקלביץ' נורה ברגל ימין ובירך שמאל בשעה 8:45 בבוקר.[281]

לדברי תושבים, במהלך ההתקפה הרגו חמושים שבעה מתוך 14 חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ.

תגובת הכוחות המזוינים של ישראל

רחל סטלמן, חברת צוות החירום והחוסן היישובי (צח"י), זוכרת שבבוקר 7 באוקטובר קיבלה הודעה מבן של חברה ועמיתה, שאמר שהוריו נהרגו.[282] בנקודה זו, אמרה סטלמן, הבינה שהיא לבד. היא התחילה לטלפן לכמה שיותר אנשי קשר בצבא כדי לחלץ את הקהילה, ובה בעת ניהלה את הקשר עם התושבים. "אף אחד לא ענה לי", אמרה סטלמן. "הרגשתי מתוסכלת משום שלא יכולתי לתת תשובה לאנשים ששאלו 'מתי הצבא יגיע?'"

תושבים אמרו שלבסוף הגיעו כמה חיילים בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר, אבל הם לא היו מסוגלים לאבטח את האזור או לחלץ אזרחים. בר אלישע, חבר כיתת הכוננות, אמר שבזמן שהוא וחבריו, וכן חברי כיתת הכוננות של קיבוץ סעד שבאו לסייע להם, ניסו להילחם בתוקפים, הגיעו חיילים ישראלים ברכב צבאי, אבל החמושים ירו RPG על הרכב והרגו את החיילים שהיו בו.[283] הנשק של אלישע נתקע והוא לא הצליח להמשיך לירות. הוא מספר שהסתתר וראה ש"הם התחילו להיכנס לבתים. שמעתי צעקות, יריות, פיצוצים. זה היה מחריד".

כשסטלמן, בתה והחבר של בתה פונו לבסוף מביתם בידי הצבא, בשעה 20:00 ב-7 באוקטובר, חיילים סיפרו להם שהם הרגו חמוש בבית שלהם. רק בבוקר של 8 באוקטובר הצליח הצבא להתחיל לפנות את רוב האנשים מבתיהם; חברי הקיבוץ עזבו את המקום כקבוצה בשעה 16:00. בעת הפינוי נורתה עליהם אש נוספת. תושבים אמרו שהלחימה בכפר עזה נמשכה עד 11 באוקטובר.[284]

סרגיי ינקלביץ' אמר שכאשר חולץ מהקיבוץ במסוק, חיילים פינו גם חבר שלדבריו איבד את שתי ידיו לאחר שחמושים השתמשו בחומרי נפץ כדי לנסות לפרוץ את דלת הממ"ד שלו.[285]

מיתר יעקובי, בת 30, אחותו של יפתח יעקובי, לא הייתה בכפר עזה בזמן ההתקפה.[286] היא אמרה שבשעה 10:30 ב-7 באוקטובר יפתח התקשר אליה מכפר עזה כדי להגיד שהוא והוריו בחיים. באותו לילה הגיע הצבא הישראלי לביתם. יפתח והוריו אמרו שהצבא כרז במגאפון מחוץ לביתם בעברית ובערבית ואמר להם לצאת מהממ"ד.[287] מאחר שבני המשפחה שמעו ערבית, הם לא היו בטוחים שניתן לסמוך על החיילים. הדבר הבא שהם זוכרים הוא שהבית רעד כולו – הצבא הרעיד את הבית באמצעות מחפר. חיילים אמרו למיתר שהם עשו זאת כדי לגרום לחמושים להגיב – אם יש חמושים בבית. מאחר שלא הייתה תגובה החליט הצבא להמשיך הלאה; הם אמרו שפחדו שמא הבית ממולכד והניחו שיפתח והוריו מתים.[288] המשפחה שרדה ופונתה בבוקר 8 באוקטובר.

דורין כהן הייתה בממ"ד של ביתה בכפר עזה עם בעלה ושני בניה הקטנים כשנכנסו לוחמים לבית בחצות הלילה.[289] בעלה פגם בידית החיצונית של דלת הממ"ד כדי שהתוקפים לא יוכלו לפתוח אותה. כהן אמרה שהתוקפים ניסו להשתמש בחומר נפץ כדי לפרוץ את הדלת, אבל לא הצליחו להיכנס. חמושים השתמשו בביתם כבסיס במשך עשר השעות הבאות; הצבא הישראלי ירה, כך היא סבורה, סוגי תחמושת שונים על הבית, במטרה לפגוע בחמושים. במשך הלילה של 7 באוקטובר דיברה כהן פעמים רבות עם אנשי קשר בצבא ובמשטרה, אמרה להם שמשפחתה בחיים ונתנה להם את מספר הבית. כאשר הבית החל להיות מטרה לתקיפות היא שלחה הודעות רבות לקהילה, לפני שסוללת הטלפון הנייד שלה התרוקנה, ואמרה להם שהמשפחה בחיים.

השכן של כהן, ליאור צומן, אמר שבסביבות 22:00 או 23:00 ב-7 באוקטובר הגיעו לפחות עשרה חיילים ישראלים לביתו והחלו להשתמש בו כבחדר מבצעים.[290] משם, לדבריו, הם לחמו בחמושים. הם אמרו לו ששניים נמצאים בבית השכן:

בנקודה מסוימת הם פתחו את החלון האחורי שלי וראיתי שהבית של דורין בוער. הוא נהרס כמעט לגמרי. אמרתי להם: "זה הבית? זה בית של משפחה!". הם אמרו לי שיש שם שני מחבלים ושהבית תחת מצור. הנחתי שהמשפחה מתה, אבל אמרתי [להם] אתם צריכים להיכנס ולנסות לראות מה קרה למשפחה הזאת, יש להם שני ילדים קטנים. החיילים אמרו לי שהם ניסו אבל לא יכלו להיכנס פנימה. הנחתי שהם מתו. כשפינו אותי וראיתי את ההורים של בעלה של דורין, התרחקתי מהם, לא רציתי לעמוד מולם. הם הבינו מהתגובה שלי שמשהו לא בסדר.[291]

כהן סיפרה לארגון Human Rights Watch:

השכנה שלנו מהבית הסמוך, שחולצה, אמרה לי שכשראתה חיילים יורים על הבית שלנו, היא אמרה: "יש משפחה בפנים, מה אתם עושים?" היא אמרה שחייל ענה: "אף אחד לא יכול לשרוד את מה שקרה בבית הזה. אם הייתה שם משפחה, הם מתו".

ב-8 אוקטובר, בסביבות השעה 7:00 בבוקר, שמעה כהן רכב צבאי עובר. היא פתחה בשקט את החלון וניסתה לאותת לרכב שהם בפנים. "נפנפתי לחיילים, אבל הם חשבו שאנחנו המחבלים והתחילו לירות לעבר החלון". לבסוף, בסביבות השעה 10:00, היא צעקה לעבר החיילים מהחלון; הם ראו אותה והצליחו לחלץ אותה ואת משפחתה בזמן שהחמושים עדיין היו בביתה. כשעזבו את ביתם ראו שחלקים ממנו נהרסו לגמרי.

צומן אמר שאביו, ראובן צומן, בן 77, נפצע בידי כוחות ישראליים. הוא אמר שאביו לא רצה לדבר על מה שקרה אבל תיאר מה אמו, שהייתה שם, סיפרה לו:

צה״ל הלם בכמה דלתות. הם הלמו ב[דלת] שלו ואז פתחו אותה. לאבי היה נשק. הוא חשב שהם חמאס – וירה. הם ירו בו. הוא ירה בהם שוב, והם ירו בו שוב. הוא נורה ביד, בבטן וברגל.[292]

הוא ציין שכמה מהחמושים לבשו מדים של הצבא הישראלי, והדבר גרם לבלבול רב. בנוסף לכך, סיגל יעקובי, אמו של יפתח, אמרה שבשלב מסוים בהתקפה חלף במקום טנק. חיילים סיפרו לה לאחר מכן שתוקפים פלסטינים השתלטו על הטנק.[293]

הרשויות הישראליות לא דיווחו על מספר האזרחים הישראלים שנהרגו בטעות בידי כוחות ישראלים ב-7 באוקטובר.

אלימות מינית

הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך כתבה:

צוות המשלחת אסף מידע מכוחות הצלה שדיווחו כי מצאו גופות של נשים עירומות שידיהן כבולות מאחורי גבן ופצעי ירי בראשן. אמנם לעת עתה אי אפשר לוודא שנגד קורבנות אלה בוצעה אלימות מינית, אך ראיות נסיבתיות נגישות – בפרט הדפוס החוזר של נשים קורבנות שנמצאו עירומות, כבולות וירויות – עשוי להצביע על האפשרות שהופעלה נגדן אלימות מינית, לרבות עינויים מיניים או יחס אכזרי, לא אנושי ומשפיל.[294]

ועדת החקירה של האו"ם כתבה בדו"ח שלה מיוני 2024 שהיא תיעדה "מקרים המצביעים על אלימות מינית" בכפר עזה ובסמוך לו, לרבות גופות של שתי נשים שנראה שבגדיהן הוסרו או הוסטו ואיברי מינן נחשפו.[295]

אופקים

בהתקפה המזוינת על אופקים נהרגו, על פי דיווחים, 40 אזרחים.[296]

אופקים, עיר בת כ-35,000 תושבים, שוכנת בחבל מרחבים, כ-20 קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה.[297]

ארגון Human Rights Watch ראיין שורדת אחת מהתקיפה ואימת 11 סרטונים ששותפו ברשתות החברתיות והמראים את ההכנות לתקיפה ואת תוצאותיה המיידיות.[298]

התקיפה התמקדה בעיקר בשטח ברדיוס של כ-200 מטרים בחלק המערבי של העיר, ליד אחד הכבישים הראשיים שעוברים במרכזה. הסרטונים מראים את הירי על אזרח אחד ומתעדים את הגופות של לפחות שני אנשים נוספים שנהרגו בעיר.[299]

ב-7 באוקטובר ביקרה מיכל צבר ביליה, בת 30, בבית חמותה, ששמה גם הוא מיכל ביליה, באופקים. בבית היו 11 אנשים – שתי הנשים, בעלה של מיכל צבר ביליה וארבעת ילדיהם, וכן גיסה, אשתו ושני ילדיהם.[300]

ביליה אמרה שהם לא נבהלו כשנשמעו האזעקות בשעה 6:30 בבוקר משום שהם רגילים לקולות אלה. מכיוון שהבית של חמותה באופקים ישן, אין בו ממ"ד.[301] במקום בממ"ד, המשפחה מצאה מחסה מתחת למדרגות. לאחר כמה דקות, כשהם החלו לשמוע צלילים לא מוכרים, יצאו ביליה וכמה בני משפחה החוצה והבינו שהם שומעים קולות ירי. הם רצו חזרה לבית ועלו לחדר בקומה השנייה.[302]

ביליה אמרה שמהקומה השנייה היא ראתה שלושה גברים שנראו כשלושה חיילים ישראלים במדים.[303] אחר כך היא ראתה שוטר מעבר לכביש, שחשב כנראה גם הוא שהגברים הם אנשי כוחות ישראליים, והתקדם לעברם כדי להצטרף אליהם. "אבל אז ראינו את התוקפים יורים בו", אמרה ביליה. "בעלי צעק: 'אל תירו, הוא משלנו!', אבל הם המשיכו לנוע. לא הבנו למה שהם יִירו בשוטר. חשבנו שאולי הוא מחבל".[304]

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון ממצלמת-אבטחה שפורסם ברשת X ושודר בכאן 11, ערוץ הטלוויזיה הישראלי הממלכתי, המראה שני לוחמים קופצים מעל גדר בשעה 6:41 ונכנסים לחצר הצדדית של הבית הצמוד לבית חמותה של ביליה, מצד צפון.[305] שני הגברים חמושים ברובי סער מסוג קלצ'ניקוב ולובשים אפודי מגן. אחד לבוש כולו בבגדים שחורים, השני נראה כלובש בגדים אזרחיים מתחת לציוד שלו. בקטע אחר מסרטון ממצלמת-אבטחה, ששודר אף הוא באותה תכנית בכאן 11 ופורסם ברשת X, נראה לוחם נוסף קופץ בשעה 6:44 מעבר לגדר והולך לעבר דלת המחברת בין החצר הצדדית לבין בית חמותה של ביליה.[306]

ביליה, שקצת מבינה ערבית, תיארה מה קרה אחר כך:

אמרתי לבעלי לסגור את החלון. לפני שהוא עשה זאת שמענו אותם מדברים ערבית. הם אמרו דברים כמו "לך לשם"; הם אמרו שֵׁם, אני חושבת אחמד, "לך תבדוק את זה", או "מוחמד", פקודות קצרות... אני לא יודעת אם הם ראו את בעלי כשהוא צעק. הם היו עסוקים בהריגת השוטר, ואולי לא היה אכפת להם.

אמרנו לילדים שלנו להיות בשקט ואז שמענו [אנשים] מנסים להיכנס לבית... הם ניסו להיכנס דרך הדלת אבל נעלנו אותה לפני שעלינו למעלה. אז הבנו שהם נכנסים לבית. אין לנו סורגים על החלונות. שמענו קולות [כאילו] שהם נכנסו, שמענו אותם ממש ברור אבל לא היינו בטוחים אם הם בפנים או בחוץ. הבנו שאנחנו צריכים לברוח.[307]

גיסה של ביליה, אריאל ביליה, בן 28, עמד ליד הדלת עם מוט ברזל גדול בזמן שאשתו פתחה את החלון והמשפחה זחלה החוצה, לגג. "משם טיפסנו לגג של השכנים, והסתתרנו מתחת ללוחות הסולריים על הגג של השכנים", אמרה ביליה. המשפחה חשבה שאריאל המשיך להסתתר בבית, ורק מאוחר יותר נודע לה שהוא נורה ונהרג.[308]

סרטון ממצלמת-אבטחה שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders ואומת בידי ארגון Human Rights Watch מתעד את הרגע שבו אריאל נורה.[309] אחרי שתשעה מבני משפחתו, ובהם ארבעה ילדים, לפחות, נראים מטפסים דרך חלון הפונה צפונה, בקומה השנייה, אריאל מנסה לעשות כמותם. הוא מצליח להוציא את רגלו הימנית דרך החלון כשלפתע הוא נעצר ונשמע צרור יריות. גופו של אריאל נרפה ונופל לאיטו על הגג.

"נשארנו על הגג של בית השכנים ארבע או חמש שעות עם הילדים שלנו ושמענו את כל המלחמה מסביבנו", אמרה ביליה והוסיפה שהיו חמושים על גג סמוך שהשליכו רימונים וירו RPG. בנקודה מסוימת, היא אמרה, הם שמעו ירי בתגובה:

אנשים רגילים שהיה להם נשק יצאו והתחילו להילחם בהם. ברחוב שלנו, שניים מהם מתו. שמענו מישהו צועק "רימון", בעברית, ואז בום, ואז שקט... שמעתי בום כזה לפחות ארבע או חמש פעמים. וכל הזמן ירי, ירי [מנשק] אוטומטי.[310]

ברגע מסוים, כשהיו על גג בית השכנים, ראו ביליה ומשפחתה עשן עולה מתחת לגג ביתם-שלהם. מאוחר יותר נאמר להם שהבית של חמותה נפגע מרימון או מ-RPG. הבית ספג את הפגיעה הקשה ביותר ברחוב, אבל גם בניינים אחרים ומכוניות נפגעו; היו הריסות מכל עבר.[311]

בסרטון ממצלמת-אבטחה שפורסם ברשת X וצולם בין 8:30–10:00 בבוקר, ואשר פורסם בערוץ כאן 11, נראה הצבא הישראלי משתף פעולה עם אנשי ביטחון מהיישוב, ככל הנראה, כדי להילחם בתוקפים בסביבת בית חמותה של ביליה.[312] חיילים יורים לעבר הצד הצפוני של הבית ונראה שהם משליכים רימוני הלם לחצר הצדדית שממנה נכנסו הלוחמים מוקדם יותר באותו הבוקר. אנשי ביטחון, כנראה, בלבוש אזרחי, מצוידים באקדחים, נראים לצד כוחות חמושים. בשלושה צילומי מזל"ט שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders וצולמו בסביבות השעה 9:00 נראים חיילים ותושבים מתקדמים ברחובות ועל גגות לכיוון בית חמותה של ביליה.[313] באחד הסרטונים האלה נראה שוטר יורה ברובה לעבר מטרה בתוך הבית. אריאל שוכב מת באותה תנוחה, במקום שנורה ונפל מהחלון מוקדם יותר באותו בוקר.[314]

לאחר כחמש שעות של חילופי ירי השתלטו כוחות מזוינים של ישראל על הרחוב וסרקו את הגגות בחיפוש אחר חמושים. בעלה של ביליה הניף לאוויר את בנם הפעוט וכיפה, והכוחות בדקו באמצעות רחפן מי הם, לפני שחייל עלה על הגג וחילץ אותם.[315]

כשבעלה של ביליה סיפר לחייל שאחיו מתחבא בבית, החייל הראה להם את גופתו של אריאל. "הוא נפל מהחלון לחלק נמוך יותר של הגג ושכב שם", אמרה ביליה. "הוא נורה בראש. לא היה לנו זמן להסתכל מסביב, הם הורידו אותנו ודחפו אותנו לבית של השכנים, כי עדיין היו מחבלים ברחוב".[316]

ארגון Human Rights Watch אימת ארבעה סרטונים נוספים שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders וצולמו בידי לוחמים, המציגים את כניסתם לאופקים.[317] הלוחמים בסרטונים אלה, שצולמו כולם בסביבות השעה 7:15 בבוקר, מתקדמים בהליכה דרך העיר לבושים באפודים מעל בגדים אזרחיים ונושאים רובי סער מסוג קלצ'ניקוב. בסרטון אחד נראה תוקף חולף ליד גופה מגואלת בדם של אדם שנראה כאזרח, כ-120 מטרים מדרום-מזרח לבית חמותה של ביליה.[318] בסרטון אחר שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders, וצולם כ-110 מטרים דרומה משם, נראית גופה נוספת, ללא נוע, ספוגה בדם וכנראה מתה, שוכבת על המדרכה.[319]

קיבוץ ניר עוז

בהתקפה על קיבוץ ניר עוז נהרגו לפחות 38 אזרחים, ולוחמים תפסו 75 בני ערובה, בהם לפחות 15 ילדים – המספר הגבוה ביותר של בני ערובה שנתפסו באתר אחד מאלה שהותקפו.[320]

בקיבוץ ניר עוז שבחבל אשכול, השוכן במרחק של כ-2.4 קילומטרים מרצועת עזה, גרו 380 בני אדם, נכון לשנת 2022.[321]

שלושת חברי הקיבוץ שהתראיינו לארגון Human Rights Watch הם אדם שאביו נתפס כבן ערובה ואחיו נהרג במהלך ההתקפה; אישה שסבתה ודודה נתפסו כבני ערובה במהלך ההתקפה; ואדם שהוריו שרדו את ההתקפה ללא פגע.[322] החוקרים שוחחו גם עם אישה שנסעה לניר עוז יום לאחר שאביה, חבר הקיבוץ, נהרג בהתקפה.[323]

בסרטון שצולם בסביבות השעה 7:00 בבוקר ב-7 באוקטובר ושותף בידי גדודי אל-קסאם בערוץ טלגרם נראים לוחמים בצידו הישראלי של המכשול בין ישראל לבין רצועת עזה. ניר עוז היה הקיבוץ הקרוב ביותר לאזור שצולם בסרטון, שהיה אחד מ-12 האתרים שבהם לוחמים פרצו את המכשול.

בסרטון נראים לוחמים המוציאים חיילים ישראלים מרכב ישראלי משוריין העולה באש, ואז בועטים באחד מהם וגוררים אותו משם, בעוד שני חיילים נוספים שוכבים ללא תנועה על הקרקע.^[324] בשני סרטונים שפורסמו ברשת X וצולמו באותו מיקום כעבור כשעה עד שעתיים, ואשר אוכּנו בידי חוקרי קוד פתוח ברשת ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch, נראים גברים בלבוש אזרחי מתגודדים ליד הרכב המשוריין מצידה הישראלי של הגדר ומתקדמים לעבר ניר עוז.^[325]

דיווח בערוץ טלוויזיה ישראלי כלל סרטונים שצולמו במצלמת-אבטחה, ואשר ארגון Human Rights Watch אימת, ובהם נראים לוחמים הפורצים את שערי הקיבוץ בסביבות השעה 6:49 בבוקר. בקטע אחד מהדיווח, שצולם כעבור כמה רגעים, נראים לפחות שלושה לוחמים בבגדי הסוואה, נושאים רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, עוברים בשער הצפוני לאחר שירו לעבר עמדת השמירה הסמוכה. בקטע נוסף, שצולם בשעה 7:57, נראים חמישה לוחמים נושאים רובי קלצ'ניקוב ומקלע ונוסעים בטרקטורון בצידו הפנימי של השער הדרומי של קיבוץ ניר עוז, במורד כביש המוביל מערבה, לכיוון הקיבוץ. בשעה 8:21 נראה בסרטון אותו רכב, או רכב דומה לו, ובו שישה לוחמים, נוסע ממערב הקיבוץ לצפונו.[326]

התגובה של כיתת הכוננות

ערן סמילנסקי, בן 28, סיפר שכשהתעורר, החמושים כבר היו בקיבוץ.[327] כחבר כיתת הכוננות של היישוב הוא היה חמוש ועקב אחר קבוצת הוואטסאפ שלה, שבה החלו חילופי הודעות על המצב בשעה 6:45 בבוקר. "הסתתרתי וחיכיתי להנחיות מה לעשות". לאחר מכן, סיפר סמילנסקי, מפקד כיתת הכוננות הודיע בקבוצה שהוא נפצע ונמצא בממ"ד שלו.

סמילנסקי סיפר כי בשעה 8:00 בבוקר החל לראות תוקפים בקיבוץ, חלקם במדי צבא ונושאים רובים ואחרים בלבוש אזרחי – וגם רבים מהם נשאו נשק חם.[328] החל מהשעה 9:00 בבוקר, בערך, הוא ראה מביתו שני טנדרים, מכונית מסחרית לבנה ואופנועים רבים. כמה מהחמושים נשאו מטולי RPG, והוא ראה לפחות טנדר אחד שעליו הותקן מקלע כבד. לדבריו, בשלב מסוים התאספו כ-100 גברים חמושים ליד ביתו; הוא אמר כי נראה שהחמושים דיברו וקיבלו פקודות במכשירי קשר.

סמילנסקי סיפר שלפחות שמונה גברים לבושים כחיילים ישראלים נכנסו לביתו. כשהשתכנע שלא מדובר בכוחות ישראליים הוא פתח באש ופגע בכמה מהגברים בעת שהם תקפו שוב ושוב את ביתו, עד שהם עזבו את הבית.[329] כשהתאפשר לו לבסוף לצאת מביתו, בסביבות השעה 13:30, הוא החליט לנסות ללכת לסייע לשכניו, ששלחו הודעות נואשות והתחננו לעזרה. הוא גילה שרבים משכניו ומחבריו נהרגו:

הקיבוץ כולו היה אפוף עשן. לא משהו שאתה אפילו יכול לדמיין. אז הבנתי שלא רק אלה שאמרו לי שהם זקוקים לחילוץ היו זקוקים לחילוץ. כל הקיבוץ היה זקוק לחילוץ. ואז פשוט התחלתי להיכנס לתוך הבתים, וראיתי הרבה, הרבה גופות, הרבה הרבה חברים מתים.[330]

אחד המקומות הראשונים שסמילנסקי הלך אליהם היה בית אמו, שם ראה ששכניה נורו למוות. לאחר כשעה הגיע הצבא הישראלי וסמילנסקי החל לסרוק את הקיבוץ עם החיילים כדי לאתר אנשים ששרדו את ההתקפה ולנסות לזהות את ההרוגים.[331] הוא עבד עם חיילים ישראלים שעברו מבית לבית עד סמוך לחצות. בסך הכול, לדבריו, הם הגיעו ליותר מ-100 בתים ומצאו כ-30 גופות של תושבים. סמילנסקי סיפר כי כל הממ"דים שראה היו מנוקבים בחורי ירי וכי רבים מהכדורים חדרו דרך הדלתות.

סמילנסקי הלך לבית חבריו, יונתן ("ג'וני") ותמר קדם סימן טוב, הורים לשלושה ילדים. "שמעתי מחברים אחרים שאמרו שהם חושבים שג'וני בצרות", אמר סמילנסקי. "כשהגעתי לשם, הם כבר היו מתים". לדבריו, ההורים נורו, אבל הילדים נחנקו ככל הנראה למוות בממ"ד כשביתם הוצת ועלה באש. כשסמילנסקי חזר לניר עוז ב-27 באוקטובר הוא צילם את הממ"ד. בתמונות שחָלק עם ארגון Human Rights Watch נראית רצפת החדר מכוסה בדם.

סמילנסקי אמר שהחמושים נמלטו מניר עוז לפני הגעת הכוחות הישראליים, ולכן לא התנהלו בתוך הקיבוץ חילופי אש בין הצבא לבין ארגונים הפלסטיניים החמושים.[332]

חבר אחר בכיתת הכוננות של היישוב, שי יוחנן, בן 37, סיפר כי לאחר שנשמעו האזעקות הוא הכניס את משפחתו לממ"ד.[333] כשהחל לשמוע ירי מנשק קל הוא לקח את רובה הסער שלו, מסוג M16, ויצא החוצה. שם, לדבריו, הוא ראה במרחק של כ-100 מטרים ממנו שני גברים חמושים ואדם שנראה כמי שמחלק פקודות לאחרים. אדם אחד, לבוש בגדים אזרחיים ואפוד מגן ואוחז רובה, צעק ונראה כמי שנותן הנחיות לאחרים, שהיו מאחוריו. האחר היה לבוש כולו בירוק, לדבריו, "ממש כמו כל חייל".[334] יוחנן סיפר כי לאחר שהתקדם כ-30 מטרים נוספים נורתה לעברו אש משני הכיוונים, והוא ירה בחזרה בניסיון להדוף את התוקפים.[335] הוא אמר כי לאחר 40 דקות עלה בידו לחזור לביתו ולממ"ד שבו הייתה משפחתו. מאוחר יותר, אנשים דוברי ערבית נכנסו לביתם. יוחנן אמר שהם שהו בביתו כשלוש וחצי שעות. הם גנבו חפצים אבל לא ניסו לפרוץ לממ"ד. יוחנן סיפר:

הם אכלו ארוחת צהריים במטבח שלי. הם לקחו את האוכל שהבאתי למפגש משפחתי במהלך החג, ואכלו אותו. הם בישלו את זה במיקרוגל שלי. הם לקחו כל מה שיכלו. הם לקחו כסף, הם לקחו טלוויזיות. הם שברו מה שלא ממש שווה כסף. הם לקחו את התחתונים של אשתי. הם לקחו משקפי שמש. הם לקחו את ה-Xbox של הבן שלי.[336]

עדויות שורדים

ים כהן, בן 23, זוכר שבסביבות השעה 7:00 בבוקר הוא קיבל הודעות וואטסאפ שבהן נאמר כי חמושים חדרו לקיבוץ דרך השערים הקדמיים והאחוריים ונמצאים בתוכו.[337] לאחר מכן הוא שמע אנשים מתקרבים לביתו, מדברים ערבית ויורים בנשק שלהם, וראה כ-15 חמושים בלבוש שחור, לראשי רובם סרטים ירוקים. הוא סיפר כי התחבא בממ"ד עם חברתו בעת שהחמושים פרצו לביתם ושברו לרסיסים את חפציהם:

הם הגיעו לנו לדלת של הממ"ד. אני והחברה שלי שמנו את כל הידיים שלנו על הדלת של הממ"ד, והם ממש נלחמו איתנו על הידית. אנחנו החזקנו וכל פעם הם הורידו והעלינו, הורידו והעלינו. וזה קרה חמש פעמים שהם נכנסו לנו הביתה וניסו לפתוח לנו את הדלת. בסופו של דבר הם ברחו. יש לנו כוס אחת של מים, אין לנו אוכל והיינו בממ"ד תשע שעות.[338]

יעל בן עזרא, בת 48, שהוריה גרו בניר עוז אך היא גרה במקום אחר, סיפרה כי בשעה 7:00 בבוקר התקשרו הוריה לספר לה שיש "מחבלים" בקיבוץ. היא לא שמעה מהם שוב באותו יום. למחרת בבוקר היא נסעה לניר עוז כדי למצוא אותם. היא תיארה את מה שנגלה לעיניה בהגיעה: "זה נראה כמו משהו מתוך סרט. היו הרבה מכוניות ואופנועים שרופים ושדות ובתים שרופים. כל השכונה של ההורים שלי נשרפה".

בבית הוריה גילתה בן עזרא שהרבה מחפציהם חסרים, אך היא מצאה את הטלפון של אִמה, עדינה משה, בת 72, ובו הודעות שעדינה שלחה לחבר ב-7 באוקטובר בשעה 9:31 ובשעה 9:44 בבוקר ולפיהן חמושים ירו על הבית ופצעו קשה את בעלה, סעיד משה, בן 75, אביה של בן עזרא. בן עזרא מצאה את גופתו על הרצפה. "אבא שלי לבש חולצה לבנה – עד יום ראשון היא כבר הייתה חומה לגמרי, חומה מדם יבש", היא אמרה. "הוא שכב בתנוחה כאילו הוא החזיק את [ידית] הדלת".

בן עזרא ראתה נקבי כדורים בקירות ובחלונות. היא גם אמרה שנראה שהתוקפים השתמשו בחומרי נפץ כדי לפוצץ את סורגי המתכת של חלונות הממ"ד, וכנראה כך הם חדרו פנימה. כשבן עזרא הגיעה, דלת הבית עדיין הייתה נעולה מבפנים.

מאוחר יותר נודע לה שאִמה נלקחה כבת ערובה. היא שוחררה בסוף נובמבר.[339]

בן עזרא אמרה שהתוקפים בזזו גם את בית אחיה בניר עוז: "הם לקחו את הבגדים של הילדים, כולל חולצת ליונל מסי, תכשיטים, כסף, ארבע מזוודות, ואת הטלוויזיות".[340]

ליאור פרי סיפר שאביו, חיים פרי, בן 79, נחטף מביתו בניר עוז, שבו גר 60 שנה.[341] ליאור שמע על נסיבות חטיפתו של אביו מאשתו של חיים, אסנת פרי, בת 71, שהייתה איתו במהלך ההתקפה אך לא נחטפה. על סמך דבריה סיפר ליאור:

בשבת [7 באוקטובר]... הם התחילו לקבל בוואטסאפ הודעות מכיתת הכוננות של הקיבוץ שבהן נאמר "תנעלו את הממ"דים שלכם" ו"תישארו בפנים כי ייתכן שיש חדירה". ואז הגיעו המחבלים... הם ניסו לפרוץ לממ"ד, אבל אבא שלי ביצר את הדלת. הוא עזר לאשתו להתחבא מאחורי ספה קטנה בממ"ד. כשהם חזרו בפעם השנייה, הוא יצא מהממ"ד כדי שהם לא יפרצו פנימה וימצאו אותה.

ליאור סיפר כי אסנת שמעה את החמושים נכנסים שוב והורסים את תכולת הבית. היא אמרה לו שרק כארבע שעות לאחר מכן הגיע הצבא ואִבטח את האזור. חיים פרי נהרג ברצועת עזה.[342]

ליאור סיפר שאחיו, דני דרלינגטון, אזרח בריטניה בן 34, נמנה עם ההרוגים בניר עוז, יחד עם חברתו הגרמניה קרולין בּוֹל, שהגיעה עימו להתארח בקיבוץ.[343] דרלינגטון ובול נמצאו מתים בבית של חבר שבו הם לנו. ליאור שמע מאחיו בפעם האחרונה ב-7 באוקטובר בשעה 7:00 בבוקר, בהודעת טקסט שבה נכתב "לעזאזל, בלגן גדול בקיבוץ".[344] שחר והב, תושב ניר עוז, סיפר מאוחר יותר לתושב אחר כי ראה את גופותיהם של דרלינגטון ובול מחוררות בכדורים ומוטלות בתוך הבית, ממש מעבר לסף הדלת, וכי גם דלת הכניסה הייתה מנוקבת כדורים.[345]

לאוריאן אדר היו 12 בני משפחה שגרו בניר עוז בזמן ההתקפה.[346] לדבריה, חמושים חדרו לביתם של סבה, יורם אדר, בן 87, ואשתו פסיה פאוקר, בת 80. לאחר שלא הצליחו להיכנס לממ"ד שבו בני הזוג הסתתרו, החמושים העלו באש את הבית ואת מכוניתם. כוחות ישראליים הגיעו זמן קצר לאחר מכן והצליחו לפנות את בני הזוג, שסבלו מכוויות. ליורם נגרם גם נזק לריאות, והוא אושפז למשך כמה ימים לאחר ההתקפה.

החמושים הציתו גם את ביתן של בת דודתה של אוריאן, ורד אדר, בת 50, ובתה זהר אדר, בת 17.[347] זהר סיפרה לאוריאן שהיא החזיקה בידית של דלת הממ"ד במשך שלוש שעות כדי למנוע מהתוקפים להיכנס, אבל בשלב מסוים הידית התחממה מכדי שיהיה אפשר להחזיק בה. לפיכך, היא ואִמה קפצו מהחלון, הסתתרו בין השיחים, ולאחר מכן רצו למקלט. חיילים ישראלים הגיעו זמן קצר לאחר מכן ופינו אותן.

חמושים תפסו כבני ערובה את סבתה של אוריאן, יפה אדר, בת 85, ואת דודה, תמיר אדר, בן 38.[348] אוריאן סיפרה כי במהלך ההתקפה שהו אשתו וילדיו של תמיר בממ"ד, ואילו תמיר היה בחוץ, מנסה להגן עליהם. בהודעה האחרונה ששלח תמיר לאשתו, בשעה 9:00, הוא כתב לה לא לפתוח את דלת הממ"ד לאיש – גם לא לו-עצמו. יפה שוחררה בסוף חודש נובמבר. בחודש ינואר 2024 נקבע מותו של תמיר; גופתו נמצאה בתוך ישראל לאחר ההתקפה, אך לא זוהתה עד אז.[349]

בהודעה שפרסם הצבא הישראלי ב-5 באפריל 2024 נמסר כי מממצאי בדיקה פנימית עולה כי תושבת הקיבוץ אפרת כץ, בת 68, נהרגה ככל הנראה מירי ממסוק צבאי ישראלי בעת שלוחמים ניסו לקחת אותה, את בתה דורון כץ-אשר ואת נכדותיה מניר עוז לרצועת עזה, בטרקטור. דורון כץ-אשר ובתה בת השנתיים אביב נפצעו במהלך התקרית.[350] ארגונים פלסטיניים חמושים החזיקו בבתה ובנכדותיה של כץ כבנות ערובה ברצועה עד לחודש נובמבר, ואז שחררו אותן.[351]

סרטונים המתעדים את ההפרות

בסרטון שפרסם ערוץ כאן 11 (תאגיד השידור הישראלי) ברשת X ב-17 באפריל 2024, והמורכב משני קטעי וידיאו שצולמו ב-7 באוקטובר, על פי דיווחים, נראית קבוצת אנשים בלבוש אזרחי עם ירדן ביבס, שנלקח גם הוא כבן ערובה מניר עוז. ביבס יושב על אופנוע, מאחור, מוקף אנשים, בעוד הנהג מנופף לרגע באקדח ואז מניח אותו.[352] בקטע השני נראית זירה חדשה שבה הרבה יותר אנשים מתאספים סביב האופנוע. קבוצת גברים תוקפת את ביבס. הם מפסיקים כשנשמעות שלוש יריות הגורמות ככל הנראה להמון להתפזר. ביבס נראה פצוע, דם על ידיו ועל פניו. בינתיים ניתן לשמוע אדם אומר בערבית "אתם לא יכולים לפגוע בו... לא לירות", כשהוא מסמן להרחיק את ההמון מביבס. בהיעדר מידע גיאוגרפי בסרטון, ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע את המיקום או את הזמנים שבהם צולמו שני הקטעים.

בסרטון שפורסם באתר הנקרא "טבח חמאס" נראים שני אנשים רכובים על אופנוע המעבירים אדם שגופו רפוי לתוך רצועת עזה דרך אחת הפרצות בגדר ליד קיבוץ ניר עוז.[353] כלי תקשורת דיווחו כי לוחמים העבירו לתוך הרצועה גופות של לפחות שני אזרחים שנהרגו בהתקפה על ניר עוז.[354]

בסרטונים שאימת ארגון Human Rights Watch נראות קבוצות רבות של אנשים, חמושים ולא חמושים, הנכנסות לקיבוץ ניר עוז במהלך אותו בוקר. בתיעוד גם נראים אנשים חמושים ולא חמושים בלבוש אזרחי הפועלים לצד לוחמים במדים וממלאים תפקיד מרכזי במעשי אלימות, בתפיסת בני ערובה ובביזה. בסרטון ממצלמת-אבטחה ששודר במסגרת דיווח של רשת טלוויזיה ישראלית ואומת בידי ארגון Human Rights Watch נראים אנשים בלבוש אזרחי, ככל הנראה לא חמושים, הולכים מצידו הפנימי של השער הדרומי של ניר עוז בסביבות השעה 8:28 בבוקר. 12 דקות לאחר מכן נראים אנשים נוספים בלבוש אזרחי, ככל הנראה לא חמושים, מצידו הפנימי של אותו שער, לצד לוחמים חמושים. בסרטון ניתן לראות כמה אופנועים חונים ליד השער.[355] בקטע נוסף מהשידור נראה לוחם בבגדי הסוואה נושא מטול RPG והולך ליד עמדת השמירה בשער הצפוני של הקיבוץ בשעה 6:50 בבוקר, על פי חותם הזמן.[356]

בקטעים שהופצו מחדש מסרטון שצולם בסביבות השעה 8:30 בבוקר נראים שני גברים נוסעים צפונה על אופנוע לעבר ניר עוז. הגברים יורדים מהאופנוע ומתקדמים לעבר בניין קטן ומגודר.[357] בסרטון שפורסם בערוץ הטלגרם של גדודי אל-קסאם בשעה 8:53 בבוקר תועדו לפחות שבעה אנשים בלבוש אזרחי, הנראים מתים, שוכבים על רצפת בניין שקירותיו הפנימיים מכוסים בדם. שמונה שניות לאחר תחילת הסרטון הצילום קופא למשך כשתי שניות. ברגע שהוא מתחדש, זרועו של אחד האנשים השוכבים על הרצפה זזה ואדם בלבוש שחור יורה ברובה סער מסוג קלצ'ניקוב לעבר הקורבן, ואז ממשיך לירות לתוך החדר. בשל השיבוש בסרטון, ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע אם תנועת הזרוע נעשתה בתגובה לירי או לפניו.[358]

ארגון פלוגות אל-קודס, הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שיתף בערוץ הטלגרם הרשמי שלו סרטון שבו נראים לוחמי הארגון, ככל הנראה, חמושים ברובי סער מסוג קלצ'ניקוב, נוסעים בטנדר לבן לעבר השער הדרומי של הקיבוץ בסביבות השעה 9:00 בבוקר. מאוחר יותר נראים לוחמים מנפצים חלונות בבתים ותופסים כבת ערובה את דיצה הימן, בת 84.[359] הארגון שיתף סרטון נוסף שצולם בערך באותו זמן ובו נראים גברים חמושים בלבוש אזרחי ואפודי מגן הפורצים לבית ותופסים כבני ערובה גבר ואישה, שקרוביהם זיהו כיאיר יעקב ומירב טל.[360] פניהם של החמושים מטושטשים בסרטון, אך לא כך פניהם של יעקב וטל.

עיתונאי פלסטיני מרצועת עזה תיעד באותו יום זירות התקפה רבות בסרטון שאומת בידי ארגון Human Rights Watch.[361] בקטעי וידיאו שצולמו בסביבות השעה 9:30 בבוקר נראים יותר מתריסר אנשים בלבוש אזרחי, חלקם חמושים ברובי סער ובמקלעים, מצידו הפנימי של השער המערבי של הקיבוץ, ליד אופנועים חונים. האנשים תועדו לוקחים חפצים ממכולות אחסון. בקרבת מקום ניתן לראות מכוניות נושאות לוחיות רישוי ישראליות כשדלתותיהן פתוחות-למחצה. שני בתים ושני כלי רכב עולים באש. בקטעים נוספים מהסרטון שצולמו בתוך הקיבוץ נראים גברים בבגדים אזרחיים הנושאים רובי קלצ'ניקוב מנסים לפרוץ לבתים. שני גברים מנסים לפרוץ מנעול דלת ומסגרת של חלון באמצעות מקדחה חשמלית ופטיש.[362]

בסרטון שצילם העיתונאי הפלסטיני נראים גברים חמושים תופסים בני ערובה מניר עוז. גבר בלבוש אזרחי, שנראה כי אינו חמוש, מלוּוה באדם נושא רובה עם כוונת, מוליך מהקיבוץ ילד יחף ליד השער המערבי. בתיעוד אחר, קבוצת גברים, חלקם במדים וחלקם אוחזים ברובי סער, מקיפים אישה מבוגרת ומעלים אותה לקלנועית, ובתיעוד נוסף מצולמת שירי ביבס בת ה-32, אשתו של ירדן ביבס, מחזיקה את שני ילדיה, כפיר בן התשעה חודשים ואריאל בן הארבע.[363]

בשלושה סרטונים מאומתים שצולמו במצלמות-אבטחה בסביבות השעה 10:00 בבוקר בחלקו הצפון-מזרחי של ניר עוז ופורסמו בערוץ הטלגרםSouth First Responders  נראים אנשים בלבוש אזרחי רוכבים על אופניים וככל הנראה גונבים אופנוע וטרקטורים.[364]

התושבים לא פונו מהקיבוץ עד שעות הערב ב-8 באוקטובר.[365]

שדרות

בהתקפה המזוינת על שדרות נהרגו 35 אזרחים, על פי דיווחים.[366] הכוחות המזוינים של ישראל מסרו כי בנוסף על כך נהרגו חמישה אנשי צבא ושישה שוטרים של משטרת שדרות.[367]

בשדרות, השוכנת בצפון הנגב המערבי, כ-1.3 קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 33,002 בני אדם, נכון לשנת 2022.[368]

ארגון Human Rights Watch ראיין חמישה מתושבי שדרות ואימת 36 תצלומים ו-53 סרטונים מ-7 באוקטובר.[369] בסרטונים ובתצלומים נראות גופות של לפחות 33 אזרחים.[370] בשלושה מהסרטונים נראים עוד ארבעה אנשים שנראה כי נורו או נפצעו קשה, אך ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא אם הם מתו מפצעיהם או שרדו.[371]

התקפות בשעות הבוקר המוקדמות

מירב דנינו, גננת בת 50, גרה בדירה בקומה שלישית. כשהחל ירי הרקטות בשעה 6:38 בבוקר נכנסה דנינו לממ"ד יחד עם בנה בן ה-20, המתגורר עימה בדירה. ואז, לדבריה, הם שמעו ירי כבד. דנינו דאגה לשכנים המטופלים בילדים קטנים. היא סיפרה שהיא ואחרים עדכנו אלה את אלה במצבם באמצעות הודעות טקסט, במקום לשוחח. "כולם היו בשקט," היא אמרה. "אפילו חתול לא נשמע ברחוב".[372]

דנינו סיפרה כי דקות ספורות לאחר מכן ראתה 15 חמושים מבעד לחלון:

רובם לבשו מדים שחורים, כמו [מדי] צבא. לכולם היה נשק ארוך – קלצ'ניקוב, אני חושבת. לשניים היו RPG. כולם לבשו שכפ"צים, על הראשים של שלושה מהם היו קשורים סרטים ירוקים. הם צעקו. קבוצה של עשרה התאספה, ואחר כך, בכיכר, התפצלה לכיוונים שונים. אחר כך הגיעו עוד חמישה.

ארגון Human Rights Watch בחן שמונה סרטונים ממצלמות-אבטחה שהוצבו בדרך מנחם בגין: שלושה צולמו בכיכר השנייה ובכיכר השלישית, ממזרח לכביש 34, בסביבות השעה 6:55 בבוקר, על פי רמת אור היום שנצפתה, וחמישה צולמו בין 7:01 ל-7:13 בבוקר מזרחה משם, בצומת של דרך מנחם בגין ודרך ירושלים.[373]

בסרטונים שצולמו בכיכר בשדרות נראים לפחות 18 לוחמים, רובם לבושים במדי הסוואה ולראשם סרטים לבנים, נוסעים בשני טנדרים לבנים שעל גגותיהם מותקנים מקלעים.[374] באחד הסרטונים, לפחות, נראה תוקף שסביב ראשו סרט לבן ועליו כיתוב ירוק וסמל של גדודי אל-קסאם.[375]

דנינו ניסתה להתקשר למשטרה ולאחרים, לרבות בן דודה, שאמר לה לשמור על דממה. היא אמרה שלא רצתה להישאר בממ"ד כי הדבר עורר מצוקה בבנה. היא תיארה את מה שראתה מבעד לתריסים:

מאחורי הבית שלי יש וילות קטנות, והקבוצה הראשונה, של עשרה [חמושים], ניסתה לפתוח כל בית. ואם הם שמעו רעש, הם פתחו באש לכיוון הרעש. שניים מהם הצליחו לעבור בשער של בית הנמצא מאחורי הבניין שלי. מאחר שהם התרגזו על כך שהיו סורגים על החלון, הם תחבו את הרובים שלהם מבעד לסורגים ופתחו באש. אני לא יודעת אם היה מישהו בפנים.

דנינו אמרה שהקבוצה השנייה, של חמישה, נכנסה לבניין דירות מול ביתה:

הם ניסו לפתוח דלתות. הם ראו שני אזרחים [ישראלים] עם רובים שניסו לעזור להגן על הבניין ההוא. ואז הגיעו שני שוטרים וכמעט ירו באזרחים בטעות. אני לא יודעת מה קרה לכל האנשים האלה... עקבתי כדי לוודא שהם לא מתקרבים לבניין שלנו. הם המשיכו לעבור מבית לבית. ואז היה שקט לזמן מה.

דנינו ירדה למטה כדי לנעול את הדלת הראשית של הבניין וחסמה אותה באמצעות קרשים, ואז אספה לדירתה משפחה אחרת המתגוררת בבניין וניסתה להרגיע את כולם.

נעמיקה ציון, שהתגוררה בקיבוץ העירוני מִגוון, בתוך שדרות, סיפרה כי בשעה 6:30 בבוקר "נחת פתאום מקבץ של רקטות". "אף אחד לא היה מוכן לזה," היא אמרה. "זה נמשך הרבה מאוד זמן... משהו כמו 15 דקות... הבנו שזה יוצא דופן... רצנו לממ"ד בפיג'מות". בסביבות השעה 7:30 או 8:00 החלה ציון לקבל סרטונים מתושבי שדרות, שצולמו במקומות שזיהתה: "כמה אנשים אמרו, 'תראה, יש פה אנשי חמאס, תסתכל על הרכבים שלהם, עם מקלעים'. זה היה כל כך קרוב אלינו, כמה רחובות משם. [קיבלתי] תמונות איומות של אנשים שנהרגו. אפשר היה לראות נשים וילדים ברחוב, ודם".[376]

אלינור חזן, בת 38, אמרה שמשפחתה התעוררה מאזעקות בסביבות השעה 6:30 בבוקר ונכנסה לממ"ד.[377] כשהיא, בעלה ושלושת הילדים יצאו לשאוף אוויר במרפסת, בערך בשעה 9:00, הם שמעו ירי. "אמרתי לבעלי, 'יש יריות בעיר'," אמרה אלינור. "בעלי אמר שזה בטח הד. ואז הבנו שזה מגיע מכיוונים שונים".

חזן סיפרה:

סגרנו את כל החלונות והתריסים והחשכנו הכול. הנחנו ארון לפני הדלת כדי שלא יוכלו לפתוח אותה ונכנסנו לממ"ד. היו יריות בכל מקום ואזעקות כל הזמן. בת דודתי, שהיא שוטרת, התקשרה אלינו ואמרה לנו, "אל תזוזו, המצב מאוד חמור". בעלה היה בדרכו לשדרות, והוא נורה במכוניתו. המכונית הייתה מלאה זכוכיות. איכשהו, הוא הצליח לנסוע לכיוון אחר.

ניר אוחנה, תושב שדרות בן 41, נסע בבוקר 7 באוקטובר לבארי כדי לרכוב על אופניים ביער הסמוך עם חברים ועם אחיו הצעיר. בשעה 6:37 החל ירי הרקטות, ואוחנה עצר בתחנת דלק בכפר עזה ומצא מחסה בממ"ד.[378] "החברים שלי התחילו לומר, 'הנשים שלנו שולחות לנו הודעות לחזור'. ידענו שאנחנו חייבים לחזור הביתה", אמר. אוחנה תיאר את הנסיעה חזרה מכפר עזה ב-6:45 בבוקר:

חבר נסע לפנינו בטויוטה לבנה. אני הייתי במכונית עם חבר [אחר], ואחי הצעיר היה במכונית מאחורינו, טויוטה RAV4. פתאום הטויוטה עצרה, ביצעה פניית פרסה, ותוך כדי כך ירו בה. צרחתי על החבר שלי שיעשה פניית פרסה. אחי המשיך לנסוע ישר והמכונית שלו נורתה ונוקבה לגמרי בכדורים. אנחנו ספגנו כדורים מאחור.

אוחנה שיתף עם ארגון Human Rights Watch סרטון שצילם מדרום לכפר עזה ב-7 באוקטובר, לאורך נסיעה של כ-10.3 קילומטרים לשדרות. בסרטון נראה רכב ה-RAV4 הפגוע של אחיו, כשחלקו הקדמי מנוקב חורי קליעים, לרבות אחד בשמשה הקדמית, בצד הנהג. אחיו לא נפגע.[379]

בהגיעם לשדרות הבחינו אוחנה וחבריו מרחוק בחמושים מצוידים ברובי סער בתוך טנדרים לבנים. אוחנה הגיע הביתה ונכנס לממ"ד יחד עם משפחתו. משם הוא יכול לצפות בפיד של מצלמת-האבטחה שהתקין בחזית ביתו.

אוחנה סיפר שראה בפיד חמושים יורים ביוסי, שכן שהלך ברחוב לעבר בית הכנסת. בהודעה ששלח אוחנה לארגון Human Rights Watch באפריל 2024 עדכן כי יוסי החלים, בסופו של דבר. אוחנה סיפר שחמושים ירו בשכן אחר, אדם מבוגר, במרפסת ביתו. הוא סיפר כי חבר המתגורר בבניין דירות הצליח לשבש את פעולת המעלית כדי להגן על דיירי הקומות העליונות מפני התוקפים.

בסרטון ממצלמת-אבטחה ששותף בערוץ הטלגרם South First Responders ואומת בידי ארגון Human Rights Watch נראים לוחמים יורים ברובי סער לעבר רכב אזרחי החולף בשדרות בסביבות השעה 6:50 בבוקר.[380] המכונית עוצרת בשולי הכביש ושני אנשים בוגרים יוצאים מן המושב הקדמי. בדיווח בערוץ הטלוויזיה הציבורי כאן 11 זוהו השניים כדולב ואודיה סויסה.[381] כל אחד מבני הזוג אוסף בידיו את אחת משתי בנותיהם, בנות שש ושלוש, מהמושב האחורי, ורץ בכיוון אחר. התוקפים יורים בדולב סויסה, והוא נופל ארצה. בערוץ כאן 11 דווח כי הוא מת מפצעיו.[382]

בסרטון אחר ממצלמת-אבטחה, שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם דקות ספורות לאחר מכן במצלמת-אבטחה המותקנת מחוץ לתחנת המשטרה של שדרות, נראים לוחמים יורים ברכב SUV קטן בצבע שחור. על פי דיווח בערוץ כאן 11, ברכב היו אודיה סויסה, שתי בנותיה ועמאר עודה אבו סבילה, פועל בניין בדואי פלסטיני שנחלץ לעזרת המשפחה לאחר שדולב סויסה נהרג, וניסה להסיע אותה למקום מבטחים.[383] על פי ערוץ כאן 11, סויסה ואבו סבילה נהרגו שניהם.[384] רגעים ספורים לאחר מכן נראים בסרטון ממצלמת-האבטחה לוחמים יורים בנהג של רכב SUV אדום חולף.[385] לא ידוע אם הנהג שרד.

בסרטון שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם דקות לאחר מכן נראים שוטרים ואנשים בלבוש אזרחי מתקרבים לתחנה; לוחמים לא נראים שם. אחד השוטרים רץ לעבר רכב ה-SUV הקטן והשחור ומוציא מהמושב האחורי שתי ילדות.[386]

ההתקפה על תחנת המשטרה

בתחנת המשטרה של העיר שדרות וסביבותיה התחוללו חילופי אש ממושכים בעת שלוחמים פלסטינים השתלטו על התחנה ואחר כך, בעת תקיפת הנגד של הצבא הישראלי. ארגון Human Rights Watch אימת עשרה סרטונים שצולמו מנקודות תצפית שונות ושותפו בערוץ הטלגרם South First Responders, בפייסבוק, בטלגרם וברשת X, ובהם נראים לוחמים משתלטים על התחנה בבוקר 7 באוקטובר, ושישה סרטונים שבהם נראים אנשי צבא ושוטרים ישראלים נלחמים עימם אחר כך, במהלך היום ואל תוך הלילה.[387]

בשני סרטונים שצולמו בסביבות השעה 7:00 בבוקר, בזמן ההשתלטות על התחנה, נראים לוחמים עוצרים ויורים לעבר שלוש מכוניות הנוסעות ליד התחנה, בהן רכב ה-SUV השחור הקטן שבו נהרגו אודיה סויסה ועמאר עודה אבו סבילה. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא אם אחרים נהרגו או נפצעו בהתקפות אלה.[388]

בסרטון שפורסם ברשת X, וצולם מגג בסביבות השעה 6:50 בבוקר, נראים לפחות שמונה לוחמים בטנדר לבן עוצרים את רכבם כדי לירות לעבר ניידת משטרה החולפת במרחק של כ-170 מטרים מהתחנה. שלושה שוטרים נראים על גג התחנה.[389] בסרטון ממצלמת-אבטחה ששותף בערוץ הטלגרם South First Responders נראה כעבור דקות אחדות טנדר לבן אחר ובו 11 לוחמים, לפחות, מגיע לתחנת המשטרה. הם חונים, עוצרים רכב אזרחי ויורים פנימה בנהג. לאחר מכן יורה אחד התוקפים RPG לעבר הקומה השנייה של התחנה. שמונה לוחמים נעים לעבר הבניין, ולוחם אחר הולך למכונית ונראה יורה לעבר המושב האחורי. לא ברור אם היושבים ברכב שרדו.[390] בסרטון נוסף, שצולם מדירה סמוכה ופורסם ברשת X, נראים תוקפים המנסים להיכנס דרך הגדר הדרומית של התחנה, כשברקע נשמעים קולות ירי.[391]

בסרטון שפורסם בפייסבוק, ועל פי סדרת האירועים בו צולם בסביבות השעה 7:15, אחרי השתלטות הלוחמים על תחנת המשטרה, נראים שלושה שוטרים יורים ברובי סער ובאקדח לעבר הבניין.[392] בסרטון שפורסם בטלגרם, וצולם בסביבות השעה 10:45, נראה חייל ישראלי יורה רקטת-כתף לעבר התחנה.[393]

בסרטון שפורסם בטלגרם, וצולם בשעות 13:30–14:30, נראים חיילים ישראלים יורים ברובי סער לעבר הכניסה הדרומית של התחנה ומשליכים לתוכה חפץ. הפיצוץ הנראה מיד לאחר מכן עולה בקנה אחד עם פיצוץ של רימון.[394] בשני סרטונים שפורסמו ברשת X וצולמו מחלון דירה בלילה של 7 באוקטובר נראה דחפור הורס את חלקה הדרומי של התחנה, ובסרטון אחר, שבו נשמע ירי, נראים עשן ואש מיתמרים מהתחנה.[395] ארבעה תצלומי עיתונות מ-8 באוקטובר מציגים, על פי הטענה, גופות של לוחמים פלסטינים שנהרגו בתוך התחנה או בסמוך לה.[396] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאשר זאת.

סרטונים של סוכנות רויטרס ושל Agence France-Presse, שפורסמו ב-7, ב-8 וב-11 באוקטובר, מראים את תחנת המשטרה, הרוסה ברובה, ומַחפרים חופרים בהריסות כדי לחלץ גופות.[397] לדברי מפקד מחוז דרום במשטרה, אמיר כהן, שמונה שוטרים נהרגו ב-7 באוקטובר במהלך ההתקפה על התחנה.[398] על פי דיווחים, שני שוטרים נהרגו במהלך ניסיון של כוחות ישראליים לכבוש מחדש את גג התחנה, ושוטר שלישי נהרג מחוצה לה.[399]

בשני תצלומים ובסרטון שצולמו בידי סוכנות רויטרס סמוך לתחנה בימים שלאחר הריסתה נראים אנשי כוחות הצלה מוציאים שקי גופות לבנים מבין ההריסות.[400] תכנים אחרים שהופצו בידי Getty Images מראים גופות של לוחמים, בבגדים תחתונים, על מדשאה מול תחנת המשטרה.[401]

מעשי הרג בצומת של כביש 34 וכביש 232

צומת הכבישים 34 ו-232 בשדרות היה ככל הנראה זירה למעשי הרג רבים שבוצעו בידי ארגונים פלסטיניים חמושים. בהסתמך על סרטונים שפורסמו באינטרנט תיעד ארגון Human Rights Watch לפחות 16 אזרחים הרוגים. בסרטון שצולם במצלמת-דרך בסביבות השעה 6:50 בבוקר ופורסם ברשת טלגרם נראית מכונית מאטה כשהיא מגיעה לצומת, לוחם מתקרב – ואז רסיסי זכוכית ניתזים על פני עדשת המצלמה בעת שהחמוש נראה יורה דרך החלון לתוך המכונית, בעודה מתרחקת. נראה כי הנהג שרד את ההיתקלות.[402] קצת יותר משעה לאחר מכן, באותו צומת, שני סרטונים ממצלמת-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders מציגים לפחות 11 כלי רכב אזרחיים ורכב משטרה אחד עומדים על הכביש, ולפחות אחד מהם עולה בלהבות.[403] בסרטונים נראים לוחמים יורים לתוך שני כלי רכב פעמים רבות, ובשני המקרים הם מושכים את הגופות הרפויות של הנהגים, שניהם בלבוש אזרחי, ממושביהם. גופת גבר שמוטה נראית בתוך מכונית מסחרית. סרטון שצולם מאוחר יותר באותו יום ופורסם בערוץ הטלגרם חדשות קודקוד מראה את אותו אדם כשהוא מת, לצד ארבע גופות נוספות בלבוש אזרחי בתוך המכונית המסחרית ולצידה. ארבע גופות נוספות נראות על הקרקע בקרבת מקום, לצד כלי רכב ירויים.[404] בתמונות ובסרטונים של סוכנות רויטרס שצולמו מאוחר יותר ב-7 באוקטובר ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch נראות לפחות חמש גופות נוספות בלבוש אזרחי, וכן מכוניות רבות אחרות, מנוקבות כדורים, עומדות על כביש 34.^[405]

מעשי הרג בצומת של דרך מנחם בגין ודרך ירושלים

ארגון Human Rights Watch אימת חמישה סרטונים ממצלמות-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders וצולמו בצומת הדרכים מנחם בגין וירושלים בין 7:01 ל-7:13 בבוקר, על פי חותמות הזמן. בשני סרטונים שצולמו באותו מקום בין 7:01 ל- 7:06 בבוקר, על פי חותמות הזמן, נראים לוחמים יורים על מכונית המתקרבת לצומת הדרכים מנחם בגין וירושלים. הנהג, בלבוש אזרחי, יוצא מן המכונית ונמלט.[406]

בסרטון שצולם בשעה 7:09 נראה לוחם שלראשו סרט לבן ועליו כיתוב בירוק, המשויך לגדודי אל-קסאם, יורה RPG, פוגע בחזית של רכב מתקרב, שעליו פנס אדום מהבהב, והורס את מכסה המנוע. הרכב נעצר. הנהג יוצא מהרכב ונראה שהוא דוחף אותו קדימה, אך הוא נורה ונהרג בעודו מנסה לברוח. לאחר מכן הלוחמים יורים והורגים אדם בלבוש אזרחי רכוב על אופנוע, כ-50 מטרים ממזרח לקורבן הראשון.[407]

בשני תצלומים ובשני סרטונים שצולמו מאוחר יותר ב-7 באוקטובר ופורסמו באינטרנט בידי סוכנות רויטרס, Getty Images וערוץ טלגרם שאינו זמין עוד, נראות גופות של לפחות עשרה אזרחים נוספים בסמוך לצומת זה, בהן גופות של לפחות שתי נשים, כולן לצד כלי רכב ירויים.[408]

באזורים אחרים בשדרות נותרו תושבים רבים בממ"דים. ציון סיפרה: "העברנו כ-30 שעות בממ"ד. רק ללכת לשירותים היה כל כך מפחיד. לא הדלקנו את האור, וכל הזמן שמרנו על קשר דרך הודעות בקבוצות רבות".[409]

אוחנה קיבל הודעה מחבר לפיה יש לוחמים בבניין המגורים שלהם. "ואז קיבלנו כל שעה הודעות על קרבות רחוב, ירי, והצבא שנלחם בהם. בשעה 18:00 החלטתי לפתוח את הממ"ד כדי להצטייד באוכל. אחר כך סגרתי את הדלת וחסמתי אותה ברהיטים. נשארנו בתוך הממ"ד עד למחרת בבוקר, ואז ברחנו משדרות".[410]

הלחימה בשדרות נמשכה כמה ימים, סיפרה מירב דנינו, ששהתה בעיר עם בנה במשך שבוע נוסף.[411]

קיבוץ עלומים

בהתקפה המזוינת על קיבוץ עלומים נהרגו לפחות 22 אזרחים – עשרה גברים נפאלים ו-12 גברים תאילנדים. לוחמים תפסו גבר תאילנדי וגבר נפאלי כבני ערובה.[412] לוחמים גם פצעו ארבעה מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, שני תושבי קיבוץ אחרים וארבעה גברים נפאלים.[413]

קיבוץ עלומים שוכן בחבל שדות נגב, כ-3.7 קילומטרים מגבול עזה. בשנת 2022 מנתה אוכלוסיית הקיבוץ 531 נפשות.[414]

ארגון Human Rights Watch ראיין שלושה חברי קיבוץ וכן שלושה נפאלים ושני תאילנדים שעובדים או עובדים ולומדים בישראל. הארגון אימת שמונה סרטוני וידיאו המראים את ההתקפה בעלומים ואת האירועים בעקבותיה ושוחח עם אישה שראיינה תאילנדים אחרים ששרדו את ההתקפה.[415]

על פי מידע שמסרו מרואיינים תאילנדים ונפאלים, בקיבוץ התגוררו 26 תאילנדים, ש-25 מהם עבדו בשטחים החקלאיים בזמן ההתקפה, ו-17 נפאלים שהגיעו לקיבוץ שלושה שבועות קודם לכן במסגרת תכנית ממשלתית ישראלית ושמה Learn and Earn, שבמהלכה הם לומדים חקלאות ועוסקים בעבודה חקלאית.[416]

עדים סיפרו כי ההתקפה החלה בשעה 6:30 בבוקר, כאשר שמעו אזעקה ולאחריה ירי בקיבוץ.[417] עשרות לוחמים רכובים על אופנועים חדרו לקיבוץ דרך השער הקדמי והשער האחורי.[418] אמנם כיתת הכוננות הצליחה להדוף אותם ולמנוע מהם להיכנס אל תוך חלקו המרכזי של הקיבוץ, אך הייתה להם גישה חופשית יחסית לשטח שמסביב למתחם של מפעלים חקלאיים בחלקו הדרומי של הקיבוץ ולשני בנייני המגורים של העובדים התאילנדים והנפאלים; זו הסיבה למספר הרב של נפגעים ובני ערובה בקרבם.[419] ארגון Human Rights Watch סקר תמונות לוויין המראות שכמה מהמבנים החקלאיים ניזוקו או נהרסו במהלך ההתקפה. הלחימה שככה בסביבות השעה 18:00, כשכוחות ההצלה הצליחו לפנות את הפצועים.[420]

קורותיהם של אזרחי נפאל ותאילנד שעבדו בקיבוץ

בניגוד לחברי הקיבוץ, לנפאלים ולתאילנדים לא היו ממ"דים או מקלטים במבני המגורים שלהם. לרשות הנפאלים עמד מבנה קטן, חסר דלתות וחלונות, במרחק של מטרים ספורים מבניין המגורים שלהם, ששימש כמקלט. שלושת הנפאלים שרואיינו סיפרו כי 17 הנפאלים רצו למקלט עם הישמע האזעקה, בסביבות השעה 6:30 בבוקר.[421] בסביבות השעה 8:00 הם שמעו קולות של גברים והניחו שמדובר בישראלים. אחד המרואיינים אמר: "שמענו צעקות. שניים מחברי, שחשבו כי באו להציל אותנו, יצאו החוצה".[422] שלושת המרואיינים סיפרו כי החמושים פתחו באש והרגו את דיפש ראג' ביסטה ואת גאנש נפאלי, שניהם כבני 25. לאחר מכן החמושים השליכו שני רימונים לתוך המקלט. ביפין ג'ושי תפס את אחד הרימונים והשליך אותו החוצה, אך השני התפוצץ ופצע חמישה גברים – נאריאן ניופאנה איבד את אצבעות כף רגלו האחת; רגלו של לוקנדרה סינג דאמי נפצעה; רגליו של אננד שאה נפצעו שתיהן; שריר השוק הימני של בידאן סג'וואל נקרע; ודאן בהדור צ'אודרי נפצע משברי מתכת בירכו הימנית ובקרסולו השמאלי.[423]

כמה עדים סיפרו כי כ-15 דקות לאחר מכן הגיעו שניים מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, גלעד הונוולד ועמיחי שחם, ואמרו לעשרת הנפאלים שלא נפגעו לעבור למטבח סמוך ולמצוא שם מחסה יחד עם כמה מהגברים התאילנדים.[424] השניים אמרו לחמישה שנפצעו להישאר במקלט בזמן שהם מזעיקים אמבולנס. צ'אודרי סיפר כי בסביבות השעה 10:00 בבוקר החליט לצאת מן המקלט ולהסתתר בחדרו. ניופאנה ודאמי הצטרפו אליו תוך שעה קלה.[425] זמן קצר לאחר מכן, סיפר צ'אודרי, ניופאנה שמע רכב בחוץ, ומאחר שחשב שהגיע אמבולנס, הוא רץ החוצה; באותו רגע, לוחמים שהיו שם ירו בו פעמיים בחזה. ניופאנה ודאמי מתו שניהם מפצעיהם.

פרבין דנגי והימנצ'אל קאטל הלכו למטבח עם שמונה האחרים שלא נפגעו באותו שלב: ביפין ג'ושי, פארמוד קיי.סי, בירנדרה צ'אודרי, רג'אן פולרה, פדאם תאפה, אשיש צ'אודרי, ראג'ש סוורנקאר ופראבש בנדארי.[426] במטבח הם פגשו לפחות שישה גברים תאילנדים, וכולם הסתתרו שם ביחד. בסביבות השעה 10:30 בבוקר פרצו למטבח ארבעה או חמישה לוחמים ופתחו באש. דנגי אמר:

כמה מהחברים שלי נורו בראשם, אחרים בצוואר או בחזה. לפחות שניים נהרגו מיד. ואז שמעתי הפוגה וטעינה מחדש של נשק, ו[הלוחם] ירה בי בירך ימין למעלה. ואז הוא כיוון את הרובה לראש שלי. בחסדי אלוהים, זזתי והכדור רק שפשף את צד הראש... ואז שמעתי כמה מהתאילנדים אומרים, "אנחנו מתאילנד" [באנגלית], כשהם מרימים את ידיהם. החמוש תפס כמה מהם והוציא אותם. אחר כך הם זרקו שני רימוני עשן לתוך החדר וסגרו את הדלת... העברתי את כל היום בתוך הדם של כולם. הדם זרם לפינת החדר שהיינו בו... חברים החלו למות בזה אחר זה.[427]

דנגי צילם את עצמו בחשיכה ושלח את הסרטון לקבוצה של חבריו לתכנית הלימודים ואמר, "אני הולך למות".[428] מאוחר יותר הסרטון נעשה ויראלי.

כשלוחמים הוציאו את קבוצת הגברים התאילנדים הם לקחו גם את ביפין ג'ושי, הנפאלי. חמישה מהנפאלים הפצועים דיממו למוות במהלך השעות שלאחר מכן. קאטל סיפר כי לאחר מטח הירי הראשון, אשיש צ'אודרי, שגם הוא נפגע, זז קלות, וחמוש ירה לעברו שוב והרג אותו. קאטל נורה בשתי הכתפיים ובידו, וארבע מצלעותיו נשברו. בשש השעות הבאות הוא הצמיד מעיל לפציעותיו, בניסיון לעצור את הדימום.

דנגי נפצע מכדורים ברגל שמאל ובירך ימין. עד מועד הראיון עימו הוא עבר חמישה ניתוחים. רבים מהסטודנטים היו חברים קרובים במשך שנים. חודש לאחר מכן אמר דנגי שההתקפה "לקחה ממני הכול, את התקווה שלי, את החלומות שלי, את האושר שלי. הכול נעלם, הכול נהרס... איבדתי כל תקווה". הוא אמר כי אינו מסוגל לישון, כיוון שהוא שומע קולות ירי, והוסיף כי הוא מצטער על כך ששרד את התקיפה, שאלמלא כן הוא היה יכול "להיות עם החברים שלי שאהבו אותי ושאהבתי".[429]

פארמוד קיי.סי., הסטודנט הנפאלי היחיד שלא נפגע במהלך התקיפה, הסתתר בתוך ארון מטבח. בירנדרה צ'אודרי, שהסתתר בתנור, נפצע באורח קל.

קוראוויט קאוקואד, בן 36, מתאילנד, שעבד בישראל במשך ארבע שנים, היה באותו בוקר במשק בעלומים.[430] הוא סיים לחלוב את הפרות בשעה 6:00 בבוקר והמשיך בעבודתו כשהחל ירי הרקטות. קאוקואד ושלושה חברים הלכו למקלט משותף במרחק של מטרים ספורים מהמקום שבו הסתתרו הנפאלים. קאוקואד חשב ששמע פגיעת רקטה ויצא לראות מה קרה:

כשיצאנו ראינו שזו בעצם לא הייתה פצצה, זה היה חמוש מעזה שהסתער על המתחם מהשער האחורי. החברים שלי לעבודה ראו אותם [את החמושים] קודם ושאלו אם הם חיילים ישראלים. ואז, כשראיתי אותם, אמרתי, "לא, אלה מעזה. אנחנו חייבים להתחבא"... ראינו שני אופנועים נכנסים, היו עליהם ארבעה אנשים. והם התחילו לירות.[431]

קאוקואד סיפר כי החמושים לבשו מדי צבא, קשרו סרטים ירוקים סביב ראשיהם ונשאו רובי סער מסוג קלצ'ניקוב ומטול RPG.

קאוקואד רץ והסתתר בחדר החליבה בעוד חבריו חוזרים למקלט.[432] הוא סיפר שאחרי שהלוחמים הרגו שניים מהנפאלים הוא שוחח עם שני חברי כיתת הכוננות שהגיעו לאזור מגוריהם כדי לעזור להם. "ביקשתי מהם להציב שם כמה אנשים כדי לשמור על העובדים התאילנדים, כי זה לא היה בטוח. [הם] אמרו שאנחנו צריכים להתחבא במגורים שלנו, בחדרי השינה שלנו. אבל אמרתי שחדר השינה לא בטוח כי אי אפשר לנעול אותו כמו שצריך". חבריו של קאוקואד נכנסו למבני המגורים ואילו הוא הסתתר בחדר המשמש לאחסון תרופות לבקר.[433] זמן קצר לאחר מכן הוא שמע סבב ירי נוסף, צעקות ואנשים מדברים במכשיר קשר כלשהו, אם כי לא הצליח להבין מה הם אומרים. ואז הוא שמע אותם תופסים את אחד מחבריו:

הם שאלו אותו מאיפה הוא. הבחור אמר שהוא לא הבוס אלא רק עובד תאילנדי... כשהבחור אמר שהוא תאילנדי, ולא הבוס, החיילים פשוט התחילו לירות ללא הפסקה בעודם צועקים "אללה אכבר"!

הם הרגו אותו. ואז קאוקואד הבין שהחדר הסמוך עולה בלהבות:

חשבתי שלא אצא מזה בחיים, אז שלחתי הודעת טקסט לבת זוגי [בתאילנד] ואמרתי לה שלא אשוב הביתה ושהייתה פשיטה של חמושים מעזה והם הרגו הרבה תאילנדים ונפאלים. איבדתי את זה. שלחתי גם הודעת טקסט לחבר ערבי וביקשתי שיודיע לבוס. 

האש לא התפשטה לחדרו והוא נשאר שם, מוסתר, עד סוף היום. "בסביבות השעה 15:00," סיפר קאוקואד, "לא הייתה קליטה [בנייד], כך שלא ידעתי מי שרד ומי לא".

אישה שראיינה כמה מהשורדים התאילנדים אמרה כי לדבריהם, מ-24 התאילנדים שהיו בעלומים באותו יום 12 נהרגו, 11 נפצעו אך שרדו, ואחד נתפס כבן ערובה.[434] כמה מהם מצאו מחסה במטבח, אחרים הסתתרו במבני המגורים שלהם. אחד התאילנדים ששרד את ההתקפה סיפר למראיינת שלוחמים ירו בו שלוש פעמים כשניסה להימלט מחלון מבנה המגורים לאחר שלוחמים השליכו רימון פנימה. הוא סיפר שלפני שהחמוש השליך את הרימון, הוא צעק "שלום תאילנד" [באנגלית], ואז, בעברית: "אתם אוהבים לעבוד כל כך קשה, עכשיו תמותו". שורד נוסף, שנמלט גם הוא דרך החלון, הסתתר ברפת מתחת לערימה של גללי פרות במשך שעות כדי להינצל.[435]

ארגון Human Rights Watch אימת שני סרטונים ממצלמות-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders וצולמו ב-7 באוקטובר, שבהם נראים גברים בלבוש אזרחי מקיפים חמישה אנשים ומובילים אותם לתוך בניין בעלומים, בין 10:20 ל-10:33 בבוקר.[436] עשן מיתמר ברקע. ניתן לראות בבירור ששניים מהאזרחים פצועים – אחד מהם קופץ על רגל אחת והאחר צולע. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע מה עלה בגורלם. בשלושה תצלומים מתוך תיעוד של מצלמת-אבטחה, שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders ב-9 באוקטובר, ניתן לראות אנשי צוות הצלה מכניסים לפחות 14 שקי גופות אל חלקו האחורי של רכב מחוץ לאותו בניין.[437]

בסרטון ששותף ישירות עם ארגון Human Rights Watch נראים לפחות שישה אנשים בחדר קטן.[438] הרצפה מכוסה בדם, נשמעות אנקות כאב, ובחוץ נשמע צלצול אזעקה. שניים מהאנשים שוכבים ללא ניע בזמן שהאדם שמצלם את הסרטון מפנה אליהם את המצלמה ואומר באנגלית שהם מתים. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את הסרטון באופן עצמאי, אבל צ'אקריט תיתקראתוק, תאילנדי שעובד בעלומים, ולא היה במקום ביום ההתקפה, אישר את אמיתות הסרטון ואמר שזיהה ארבעה מהאנשים הנראים בו – שלושה עובדים תאילנדים ואחד נפאלי.[439]

גופותיהם של מרבית האזרחים התאילנדים התגלו באתר התקיפה מאוחר יותר, אולם לפחות אזרח תאילנדי אחד נתפס כבן ערובה ונלקח לעזה. הוא שוחרר בסוף נובמבר.[440] ב-19 בנובמבר פרסם הצבא הישראלי שני קטעים מתוך סרטונים ממצלמות-אבטחה ושישה תצלומים שהופקו מתוך סרטונים של שתי מצלמות-אבטחה נוספות וצולמו, על פי דיווחים, בבית החולים א-שיפא בעזה. לדברי הצבא הישראלי, בסרטונים ובתצלומים נראים בני ערובה תאילנדים ונפאלים שנלקחו לבית החולים בשעות הבוקר של 7 באוקטובר.[441] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא את זהותם של אותם אנשים, את מדינות המוצא שלהם או אם הם בני ערובה שנלקחו מישראל, אם כי הימנצ'אל קאטל אמר שעל פי גובהו של אחד הגברים, יציבתו ובגדיו, הוא סבור שזהו ביפין ג'ושי.[442] בסרטון הראשון נראים גברים בלבוש אזרחי גוררים בכוח אדם לאורך מסדרון. בסרטון השני נראים אותם גברים מובילים אדם שנראה כבן ערובה פצוע קשה על מיטת בית חולים, בעודם גוררים את בן הערובה השני, אולי ג'ושי, שפניו מכוסות כעת. ארגון Human Rights Watch אימת את אחד התצלומים שהופק מסרטון ממצלמת-האבטחה בבית החולים א-שיפא ובו נראה אותו אדם מאוחר יותר בתוך אחד מבנייני בית החולים.[443]

אנשים אחרים, שלא התגוררו או עבדו בקיבוץ, נהרגו בקרבתו. לקט סרטונים ממצלמות-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders ב-20 בנובמבר ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch מתעד את הרגע שבו קבוצה של גברים ונשים ישראלים בלבוש אזרחי מגיעה לכניסה המזרחית של קיבוץ עלומים בסביבות השעה 7:00 בבוקר. זמן קצר לאחר מכן רצים לעברם מתוך הקיבוץ שלושה לוחמים בסרטי-ראש וסרטי-זרוע של גדודי אל-קסאם כשהם מכוונים אליהם את רוביהם ומחווים בידיהם. השער נפתח במהירות, והאזרחים מתחילים לרוץ בחזרה אל עבר הכביש המהיר. חמוש אחד מדביק שתי נשים והורג אותן מטווח קצר. אחת מהן נורֵית כ-20 שניות לאחר שהפסיקה לרוץ, בעודה ישובה כפופה על הקרקע.[444]

תגובת הכוחות הישראליים

כלי התקשורת בישראל דיווחו על מותו של אופק אטון בן ה-24, שנהרג בשוגג בידי חייל ישראלי כשהסתתר עם חברתו תמר קם בבית בעלומים לאחר שנמלטו מהאזור של פסטיבל סופרנובה.[445] החייל חשב כנראה שהוא אחד התוקפים וירה בו ובקם. קם שרדה את ההתקפה.

מושב נתיב העשרה

בהתקפה המזוינת על מושב נתיב העשרה נהרגו, על פי דיווחים, 20 אזרחים, בהם ארבעה מחברי כיתת הכוננות של המושב.[446] שני תושבים נוספים מנתיב העשרה נהרגו באותו יום בזיקים, בהתקפה שתתואר להלן.

בנתיב העשרה, השוכן באזור חוף אשקלון, גרו 944 בני אדם, נכון לשנת 2022.[447] המושב צמוד למכשול הצפוני שבין ישראל לרצועת עזה וסמוך למעבר ארז.

ארגון Human Rights Watch ראיין אחד מתושבי המקום ובחן דיווחים בכלי התקשורת.[448] מדברי התושב, גיא רפפורט, וכן מדיווחים בכלי התקשורת שבהם צוטטו תושבים אחרים ומסרטון שאומת בידי ארגון Human Rights Watch, עולה כי כמה לוחמים הגיעו למושב במצנחים ממונעים, במצנחי רחיפה או ב"רחפנים אוטומטיים".[449]

בבוקר 7 באוקטובר, רפפורט, בן 58, אשתו נאוה, בת 55, ובנותיהם שמעו רקטות, ולאחר מכן ירי, שהחל בסביבות השעה 6:30.[450] לדברי רפפורט, המשפחה נכנסה לממ"ד, וחמש דקות לאחר מכן פגעה רקטה בבית הניצב במרחק של 10–15 מטרים מביתה. הדייר המתגורר באותו בית שהה באותה עת בממ"ד ולא נפגע. כשחלונות הזכוכית בממ"ד של משפחת רפפורט ניזוקו משברי מתכת הגיפו בני המשפחה את תריסי המתכת, ואז הם שמעו יריות. הם שהו בממ"ד במשך 11 שעות. הלוחמים לא נכנסו לביתם.[451] ארגון Human Rights Watch לא אסף מידע מפורט בנוגע למקרי ההרג במהלך ההתקפה.

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שהועלה ליוטיוב וצולם בבוקר 7 באוקטובר, בסביבות השעה 6:45, ליד תצפית ניר פרס בנתיב העשרה, ובו נראים תוקפים הנוחתים בשני מצנחי רחיפה ליד נתיב העשרה.[452]

חוף זיקים

אזור חוף זיקים, חוף חולי רחב עם דיונות, משתרע צפונה מהגבול עם רצועת עזה לאורך כמה קילומטרים. במרחק של מעט יותר משני קילומטרים מצפון לרצועה יש סככות, מבני שירותים ומגרש חניה גדול. במרחק של פחות משני קילומטרים מצפון לרצועת עזה וכ-400 מטרים ממזרח לקו החוף נמצא גם בסיס צבא ישראלי גדול.

ב-7 באוקטובר, לוחמים, שחלקם הגיעו בסירות בדרך הים וחלקם בדרך היבשה, תקפו והרגו, על פי דיווחים, 19 אזרחים בחוף זיקים, הן באזור הרחצה המוכרז שליד מגרש החניה והן מדרום לו, קרוב יותר לרצועת עזה.[453] הלוחמים תקפו גם את הבסיס הצבאי זיקים.

ארגון Human Rights Watch ראיין שלושה שורדים מההתקפה על אזור חוף זיקים וסקר דיווחים עליה בתקשורת, וכן שלושה סרטונים ששותפו ברשתות החברתיות ושלושה נוספים שצולמו בידי עדים.[454]

בליל 6 באוקטובר התכנסה בחוף זיקים למסיבת צוות קבוצה של יותר מ-20 עובדי מסעדה ישראלים. אחיעד בן יצחק, בן 29, סטודנט שעבד כטבח, אמר שהוא ואחת הנשים הגיעו ראשונים וניסו לבחור מקום למסיבה, הרחק מהחוף הראשי ומאנשים אחרים.[455] "הלכנו 500 עד 600 מטרים דרומה והתקרבנו לרצועת עזה. רצינו להיות לבד כי היה לנו הרבה ציוד – רמקולים, אוכל ואוהל. היינו בערך 25 עד 30 אנשים, בסך הכול".

הם מצאו מקום במרחק של כ-800 מטרים משער סגור, שמנע מהם להמשיך בנסיעה לאורך החוף ואילץ אותם להחנות את מכוניותיהם ממש ליד הבסיס הצבאי. ליאור אלוש, בת 24, סטודנטית ומלצרית במסעדה, סיפרה כי הגיעה באותו לילה והחנתה את רכבה סמוך לבסיס זיקים. אלוש ובן יצחק אמרו שהם חגגו עד לשעות הבוקר המוקדמות. מתישהו בין 4:00 ל-5:30 בבוקר אנשים הלכו לישון. "כולם ישנו ביחד מתחת לכיפת השמים," אמר בן יצחק. "15 אנשים שוכבים אחד ליד השני". ואז הכול השתנה. בן יצחק זוכר שהתעורר מבולבל:

אני זוכר בבוקר – אני לא זוכר באיזו שעה. היה פס דק של כחול בשמים. וכל השאר היה שחור. התעוררתי מפיצוץ חזק. חשבתי לעצמי שזו בדיחה, כאילו, אולי החבר'ה השמיעו את הפיצוץ ברמקולים. חשבתי שזה לא מצחיק, ואז שמעתי את כיפת ברזל והבנתי שזו לא בדיחה. כולם התעוררו ונכנסנו בין שתי מכולות. כולם פשוט ישבו מחובקים ביחד.

בשני סרטונים שצילם בן יצחק ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch נראית הקבוצה בין שתי המכולות, כשקולות הפיצוצים והירי מהדהדים בשמים מעל.^[456]

הקבוצה המתינה בין המכולות עד שהחלה לשמוע ירי: "אתה יכול לראות הרבה בקבוקים [מזכוכית] מתפוצצים לידנו. ואז אתה מבין שזה אישי. אתה מטרה", אמר בן יצחק. גם אלוש וגם בן יצחק אמרו שראו סירות גומי קטנות שטות לעברם מדרום, מכיוון רצועת עזה. אלוש אמרה שראתה שלוש סירות, ובכל סירה היו ככל הנראה שישה עד שמונה אנשים. בסרטון שצילם מישהו מהקבוצה נראית סירת סיור ישראלית יורה לעבר אחת הסירות.^[457]

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון ממצלמת-אבטחה ששותף בערוץ הטלגרם South First Responders ובו נראים תוקפים המגיעים בסירה קטנה לחוף זיקים בסביבות השעה 6:45 בבוקר.[458] חמישה לוחמים יורדים מהסירה ורצים מזרחה לכיוון מבנה השירותים ומגרש החניה של החוף, כ-600 מטרים מצפון למקום שבו מצאו אלוש ובן יצחק מחסה. בסרטון מאומת שני שפורסם ברשת X נראים לפחות חמישה אנשים בלבוש אזרחי בתוך מבנה השירותים בחוף בעוד אדם שנראה כחייל ישראלי, במדי צבא, מתקין ככל הנראה כוונת אופטית על רובה סער ישראלי מסוג תבור בעת שהוא מגן על האזרחים בשירותים.[459] כאשר נשמע ירי בחוץ, החייל יוצא ממבנה השירותים. שני קטעים שאומתו בידי ארגון Human Rights Watch, ואשר נלקחו מתוך סרטון מונטאז' ארוך יותר ששותף בערוץ הטלגרם הרשמי של גדודי אל-קסאם וצולם בידי אחד הלוחמים, נראות גופותיהם המגואלות בדם של לפחות חמישה אזרחים על רצפת מבנה השירותים בחוף. בהמשך הסרטון נראים לפחות שני לוחמים, אחד מהם אוחז מטול RPG והאחר מחזיק שני רובי סער, שאחד מהם נראה כרובה סער מסוג תבור, נכנסים למגרש החניה. נראה שהם עולים למכונית מסחרית לבנה ונוסעים מזרחה.[460]

זמן קצר לאחר תחילת הירי החליטו אנשי הקבוצה של אלוש ובן יצחק לברוח בחזרה למכוניותיהם – ולבסיס הצבאי. "זה היה מחריד", אמר בן יצחק. "כשאנשים נמלטים על חייהם, הם נופלים, והם צורחים. וזו תחושה נוראית שאני לא יכול לתאר". בן יצחק סיפר כי שמע את שריקות הכדורים שהגיעו מכיוון הים.

כ-20 ממשתתפי המסיבה הגיעו לשער הבסיס הצבאי, שם הם התחננו בפני החיילים להכניסם כדי שיוכלו למצוא מחסה. בסופו של דבר החיילים התירו להם להיכנס. בן יצחק אמר ששמע דרך מכשירי הקשר של החיילים את הכאוס המתחולל: "אנחנו שומעים במכשירי הקשר [קולות של] אנשים מתים, צורחים, יורים, מבקשים תחמושת, מבקשים גיבוי. אתה פשוט לא יודע מה לעשות"; "כמה אנשים התקשרו למשפחות שלהם ואמרו להם שהם אוהבים אותם ושהם מצטערים".

כשהירי התקרב החליטו כמה אנשים לברוח במכוניותיהם. בן יצחק אמר שהוא היה במכונית הראשונה שיצאה מהמקום. מאחר שהמפתחות שלו לא היו אצלו, הוא נכנס למכונית של אדם אחר. גבר ואישה נוספים הצטרפו אליהם.

הארבעה הצליחו להגיע לכביש 4 ולהתרחק במהירות מהחוף במשך דקה או שתיים ואז נתקלו, לדברי בן יצחק, במכונית מסחרית לבנה עומדת ובאדם השוכב על בטנו על הקרקע. באותו רגע ירו עליהם מכמה כיוונים, סיפר בן יצחק, לרבות מהשדות שלצד הכביש ומהמכונית המסחרית הלבנה. הם היו משוכנעים שאם יסתובבו הם ייהרגו, ולכן האיצו לעברה. לדברי בן יצחק, כולם התכופפו ככל שיכלו, והם נסעו במהירות לעבר המכונית המסחרית בניסיון לעבור אותה. בן יצחק והנהג נורו, בן יצחק בחלק התחתון של רגל שמאל. הם המשיכו לנסוע במשך כמה דקות, אולם המכונית שבקה חיים והם נאלצו לנטוש אותה.

הארבעה הסתתרו בין השיחים עד שראו משאית צבא ישראלית. הם נופפו אליה, ונהגה עצר כדי לסייע להם. לדברי בן יצחק, החיילים הניחו חוסם עורקים על רגלו ורשמו עליו את השעה: 8:50.

כמה מהאנשים שנותרו בבסיס ניסו בסופו של דבר לברוח גם הם, אך חברים שכבר ניסו לברוח קודם לכן אמרו להם לשוב על עקבותיהם. לדברי אלוש, חייל בבסיס סייע להגן על תשעה ממשתתפי המסיבה שנותרו מחוצה לו, עד שבסביבות השעה 14:30 הגיעו למקום כלי רכב משוריינים ישראליים כדי ללוות אותם החוצה.

אלוש, שהצליחה לנהוג במכוניתה ולהתרחק מאזור החוף, תיארה מראות מחרידים: "כל הדרך הביתה ראיתי גופות לצד הדרך. אני מרגישה כאילו אני עושה טסט אבל מנווטת בין גופות... אני חושבת שראיתי חמש גופות של מחבלים על החוף. כשהתרחקתי מהחוף ראיתי בדרך הביתה גופות של שלושה אזרחים". 

קיבוץ חולית

בהתקפה המזוינת על חולית נהרגו 15 אזרחים, על פי דיווחים, בהם ארבעה אזרחים זרים, ולוחמים תפסו לפחות ארבעה בני ערובה.[461]

בקיבוץ חולית, השוכן בחבל אשכול, במרחק של כשני קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 210 בני אדם, נכון לשנת 2022.[462] 

ארגון Human Rights Watch ראיין אחת משורדי ההתקפה על קיבוץ חולית ובדואי פלסטיני שארבעה מבני משפחתו נתפסו כבני ערובה בקיבוץ, וסקר מקורות על ההתקפה בכלי התקשורת.[463]

שיר אזולאי, תושבת חולית, בת 32, סיפרה שלאחר ששמעה ירי רקטות יצאה לצלם, ואז ראתה מרחוק אנשים לבושים כחיילים, שלראשיהם של כמה מהם קשורים סרטים ירוקים.[464] היא רצה בחזרה פנימה לממ"ד שלה, שם ישבה חמושה בסכין מטבח. אזולאי שמעה יריות ואז צרחות. היא סיפרה ששמעה את החמושים עוברים ליד ביתה פעמיים, אבל הם לא ניסו להיכנס לממ"ד.[465]

זמן מה לאחר מכן התקשר שכן לאזולאי ואמר לה שעליה לצאת כי ביתה עולה באש. אזולאי יצאה מביתה יחפה כשהיא אוחזת שני סכינים, ואז קיבלה הודעה משכנה במצוקה שאמרה שגם ביתה בוער והיא נחנקת. אזולאי מיהרה לבית השכנה, ניפצה את זגוגית החלון וחילצה אותה, וכן שכנה נוספת שהייתה מחוסרת הכרה ומכוסה אפר. היא הצליחה לעורר את האישה וכולן נמלטו לבית אחר, בעת שחמושים התקרבו אליהן כשהם יורים לעברן.[466]

הן שהו בבית זה במשך שעות ושמעו יריות וחמושים צועקים "מי זה?" – בעברית. הן לא סמכו על הודעות שקיבלו לפיהן כוחות צבא ישראליים נמצאים בחולית עד שמישהו שלח אליהן תמונה של יחידה מיוחדת, ונשים המשתייכות ליחידה הגיעו לדלת הבית.

לדברי אזולאי, מכוניתה הייתה המכונית היחידה בקיבוץ ששרדה את ההתקפה ללא פגע. באותו לילה היא נסעה בה לקיבוץ גבולות הסמוך. "ראינו סרט אימה על הכביש... ראיתי גופות ומכוניות שרופות... כשהגענו לקיבוץ גבולות, הוא נראה כמו מחנה פליטים של חולית".

לוחמים תפסו בחולית כבני ערובה את יוסף א-זיאדנה, בן 53, את בניו חמזה, בן 22, ובילאל, בן 19, ואת בתו, עאישה, בת 17, כך סיפר בן דודו של יוסף, דהאם.[467] בני משפחת א-זיאדנה גרים בכפר בדואי פלסטיני בנגב. יוסף ובניו היו עובדים יומִיים במשק של קיבוץ חולית. ב-7 באוקטובר גם עאישה נסעה עם אביה ואחֶיה לקיבוץ, כדי למסוק זיתים. לאחר ההתקפה על הקיבוץ המשפחה לא הצליחה ליצור קשר עם יוסף, חמזה, בילאל או עאישה, ודהאם סיפר כי בסביבות השעה 10:00 בבוקר הם ראו ברשת תמונה של בילאל וחמזה מוטלים על הקרקע כשחמושים מכוונים אליהם נשק.[468]

דהאם הוסיף כי האחראי לחקלאות בקיבוץ יצר עימו קשר כעבור כמה ימים כדי לספר לו שמצלמות-אבטחה של הקיבוץ בכניסה למטע תיעדו דמויות של חמושים הלוקחים משם את יוסף ועאישה.[469] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבל גישה לתיעוד מצולם זה או לבחון אותו. עאישה ובילאל שוחררו בסוף נובמבר, אולם נכון לעת כתיבת שורות אלה, יוסף וחמזה עדיין מוחזקים כבני ערובה, עד כמה שידוע למשפחה.[470]

דהאם סיפר כי לדברי קרוב משפחה בדואי פלסטיני אחר, שעבד גם הוא בחולית, תוקפים תפסו אותו כשניסה להימלט במכוניתו. האיש סיפר לדהאם, "אמרתי להם, 'אני מוסלמי כמוכם'. הם אמרו, 'לא, אתה כופר, אתה יהודי, אנחנו צריכים להרוג אותך'". בתוך כך, אמר קרוב המשפחה, ירה הצבא על התוקפים, ואז, בכאוס שהשתרר, הוא הצליח להימלט.

קיבוץ כיסופים

בהתקפה המזוינת על כיסופים נהרגו 13 אזרחים, על פי דיווחים, ולוחמים תפסו ארבעה אזרחים נוספים כבני ערובה.[471]

בקיבוץ כיסופים שבחבל אשכול, השוכן במרחק של כ-2.3 קילומטרים מגבול רצועת עזה, גרו 294 בני אדם, נכון לשנת 2022.[472]

ארגון Human Rights Watch ראיין את אחת מתושבות כיסופים ששרדה את ההתקפה על הקיבוץ וסקר דיווחים על ההתקפה בכלי התקשורת.

עם האזרחים שנהרגו נמנו שגיא זק, בן 15, והוריו איתי ואתי, וכן שישה עובדים תאילנדים. עם החטופים נמנו שלושה מתושבי הקיבוץ, בהם בני זוג, לדברי תושבת הקיבוץ ששרדה את ההתקפה. לוחמים ירו לעבר תושבים והעלו בתים באש. בנוסף על כך נהרגו, על פי הדיווחים, שמונה חיילים מגדוד 51 של גולני, שלחמו בתוקפים במשך כמה שעות.[473] התושבים פונו באותו לילה.

ד"ר יעלה רענן, תושבת הקיבוץ, התעוררה מהאזעקה בשעה 6:30 בבוקר. היא רצה לחדרה של בתה בת ה-12, שהוא גם הממ"ד, ומשם שמעה בשעה הראשונה יריות ופיצוצים.[474] "אבל לא חיברתי שניים ועוד שניים", אמרה.

רענן לא יכלה לצאת מהממ"ד כדי לקחת את הטלפון שלה מכיוון שידית הדלת נשברה מההדף, בשל עוצמת הפיצוצים. היא השתמשה בטלפון של בתה כדי ליצור קשר עם אנשים. "ניסיתי להשיג מישהו שיגיע לבית כדי לפתוח את [הדלת] מבחוץ, אבל אף אחד לא הגיע", היא אמרה.[475]

מהחלון היא ראתה מכונית נוסעת במהירות כשבמושב הנוסע גבר במדים המחזיק רובה. מאוחר יותר, כשנמלטה דרך חלון עם בתה ורצה למקלט קהילתי, שמעה אנשים מדברים ערבית באזור. לדבריה, "אנשים שלחו הודעות, 'יש מחבלים בבית שלנו, מישהו יכול בבקשה לבוא?'".[476] אחר כך נודע לה כי תוקפים נכנסו לביתה, ירו בחלונות, הרסו את הדלת ובזזו את הבית.[477] "הם חיטטו במגירות ובארונות, הם לקחו את התרמיל של הבת שלי עם אייפד וכסף מהארנק שלה, אבל לא נגעו בדברים שלי. הם לקחו את המכונית החשמלית שלי. אני יכולה לעקוב אחריה ולראות שהיא נמצאת כעת ברצועת עזה. והם לקחו את המפתחות לאופנוע שלי, אבל לא את האופנוע עצמו". [478]

רענן סיפרה כי החשמל נותק מוקדם בבוקר, והגנרטור, שהחל לפעול, נהרס בשעות 11:00–13:00, ובכך גרם לניתוק התקשורת באזור, המתבססת במידה רבה על אינטרנט אלחוטי.[479]

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שצולם ככל הנראה בידי חבר בגדודי אל-קסאם. הסרטון פורסם בטלגרם בידי South First Responders, ונראים בו אנשי גדודי אל-קסאם ליד קיבוץ כיסופים בבוקר 7 באוקטובר. בסרטון, שצולם בסביבות השעה 7:00 בבוקר, נראים לפחות 20 לוחמים בבגדי הסוואה ירוקים ובמדים הנראים במידה רבה כמדי הצבא הישראלי, סרטים ירוקים של גדודי אל-קסאם קשורים לראשיהם, מתקדמים ברגל ועל אופנועים מזרחה, על כביש 242.[480] הם עוצרים במרחק של 750 מטרים מדרום לכיסופים, שם הם מכים אדם העומד בתוך מיגונית סמוכה כשמכוניתו בקרבת מקום. לוחם מאלץ את האיש לצאת מהמיגונית ולחזור למכוניתו, ולוחם שני חובט בכתפיו כמה פעמים בקת רובה בעת שהאדם המצלם את הסרטון מחפש חפצי ערך ואז לוקח שרשרת שהקורבן מציע לו. תוך כדי ההתרחשות, אחד הלוחמים נפגע ברגלו הימנית התחתונה מירי עצמי או מירי של לוחם אחר הסמוך אליו. הרגע שבו הוא נורה מוסתר על ידי איש העובר ליד המצלמה. תוקף אחר בועט בראשו של האיש מהמיגונית לפני שלוחם משכיב אותו על הקרקע וקושר את ידיו ורגליו יחדיו באזיקונים לבנים.

הלוחמים יורים ברובי הסער שלהם, מסוג קלצ'יניקוב, לעבר מכונית אחרת החולפת על פניהם במהירות. בשעה 7:14, לפי תצלום תקריב של שעונו של אחד התוקפים, הסרטון מסתיים בכך שהאדם המצלם את הסרטון תולה על החלון האחורי של מכוניתו הלבנה של האיש כרזה ירוקה של גדודי אל-קסאם ונוסע משם.[481]

לדברי רענן, חיילים ישראלים הגיעו בשעות אחר הצהריים המאוחרות או הערב המוקדמות ואמרו לאנשים להישאר במקלט; למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת, הם שבו כדי לפנות אותם.

קיבוץ נחל עוז

בהתקפה המזוינת על נחל עוז נהרגו 12 אזרחים, על פי דיווחים, ולוחמים תפסו חמישה אזרחים נוספים כבני ערובה.[482]

בקיבוץ נחל עוז, השוכן בחבל שער הנגב, במרחק של כ-1.2 קילומטרים מגבול רצועת עזה, גרו 479 בני אדם, נכון לשנת 2022.[483]

ארגון Human Rights Watch ראיין שלושה משורדי ההתקפה על קיבוץ נחל עוז וסקר דיווחים בכלי התקשורת.[484]

לדברי השורדים, ההתקפה החלה עם קולות של רקטות, ואחריהם של ירי ושל פיצוצי רימונים ו-RPG. לכמה מהתושבים לא היה חשמל בבתיהם או במקלטים החל מהשעה 9:00 בבוקר ועד 18:00 בערב, ונראה שגם האינטרנט והטלפונים פעלו באורח לא סדיר.

נדב צברי, בן 34, מורה בכיתה ו, ובן זוגו רותם, שהיה אחראי לצוות החירום והחוסן היישובי (צח"י) בנחל עוז, התעוררו לקולות של רקטות, אזעקות והתראות טלפוניות.[485] צברי ורותם לקחו את הכלב שלהם לממ"ד. "אנחנו חווים [רקטות] כבר שנים, התרגלנו לזה. למעשה חשבתי שאחזור לישון כי זה לא חדש, והיינו בממ"ד", אמר צברי. לאחר כ-20 דקות, לדבריו, הם הבינו שאין זה המצב הרגיל, נוכח מטחי הרקטות שנורו ללא הפוגה. בסביבות השעה 7:00 בבוקר הם החלו לשמוע צרורות ירי רבים בקרבת מקום.[486]

הדר שומן, בת 40, אמרה שההפצצות נשמעו אחרת כבר מההתחלה – הם התעוררו לקול שריקת הרקטות עוד לפני שנשמעו האזעקות.[487] היא וששת ילדיה, בני ארבע עד 15, וילד נוסף שהתארח בביתם, הסתגרו בממ"ד למשך 14 שעות, בעוד בעלה שומר בחוץ, חמוש באקדח.

צברי סיפר שרותם החל ליצור קשר עם אנשים, ובני הזוג קיבלו הודעות לפיהן "מחבלים מסתננים לקיבוץ". הוא הוסיף: "התחושה הראשונה הייתה אימה... כי אתה בעצם מבין שהסכנה לא נובעת מטילים. אלה ממש אנשים שמתכוונים להרוג אותך".[488]

רותם שלח לקהילה הודעה שיש לנעול את הדלתות, להינעל בממ"דים ולשמור על שקט. צברי אמר, "הסברתי [לו] שהממ"ד נועד לשמור עלינו מפני רקטות... לא מאנשים שרוצים לפתוח אותו – דבר שקל לעשות... אמרתי לו מה התכנית שלי: אנחנו צריכים לברוח".[489]

במשך כשעתיים שמר צברי כשהוא חמוש בסכין ונע בין הסלון למטבח. לדבריו, "יכולנו לשמוע הכול [חילופי אש, צרחות, רימונים, נ"ט, RPG]. זה היה כמו בסרט מלחמה". כשהביט מבעד לחלונות ראה גברים בלבוש "דומה מאוד למדי צה"ל", שנשאו רובי סער מסוג קלצ'ניקוב.[490]

צברי רץ למחסן בגינה ולקח משם כלִי עבודה כדי לחבל באמצעותו בידית הממ"ד ולמנוע את פתיחת הדלת מבחוץ. הוא ורותם ביצרו את הכניסה האחורית עם רהיטי גן ונכנסו לממ"ד עם קצת מים ואוכל.[491]

הם שהו שם במשך שאר היום; על הזוועות שפקדו את חבריהם ושכניהם הם למדו באמצעות שיחות טלפון, הודעות קוליות ותצלומים. "הדבר הכי מפחיד הוא שהאנשים שאתה אוהב ואכפת לך מהם מבקשים עזרה ואתה לא יכול לעשות הרבה כדי לעזור להם", אמר צברי.[492] הוא התחיל לסמן את כל הבתים שמהם קיבל רותם קריאות לעזרה במפת גוגל ושלח את המידע הזה לצבא.

בעת שהסתתר בממ"ד וסקר פרסומים בפייסבוק כדי לקבל מידע, צברי "הבין שהמחבלים אכן חדרו לכמה ממ"דים, לקחו את הסמרטפונים של החברים והשכנים שלי ופרסמו סרטונים בפייסבוק לייב".[493] פייסבוק הסירה לאחר מכן מדפי הפייסבוק של התושבים סרטוני סטרימינג בשידור חי מנחל עוז, שצולמו בידי התוקפים. עם זאת, קטעים משני שידורים חיים נשמרו והופצו מחדש ברשתות החברתיות.^[494]

איילת סלע סיפרה שחמושים חטפו את בת דודתה יהודית רענן, בת 59, ביחד עם בתה, נטלי רענן, בת 17, שזה עתה סיימה תיכון – שתיהן מחזיקות באזרחות כפולה, ישראלית ואמריקאית. השתיים הגיעו מארצות הברית לביקור בנחל עוז כדי לחגוג את יום הולדתה של אִמה של יהודית, תמי, תושבת הקיבוץ.[495] שתיהן שוחררו בסוף חודש אוקטובר בהסדר נפרד, ללא קשר למשא ומתן הרחב יותר על הפסקת אש.[496]

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שנלקח במקורו מסרטון ארוך יותר שהופץ בשידור חי ב-7 באוקטובר בעמוד הפייסבוק של דקלה ערבה, תושבת נחל עוז, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, לפי הצללים הנראים כשהתוקפים עוברים מבית לבית. בתחילת הסרטון נראים לוחמים בבגדי הסוואה ובמדים שחורים לגמרי מחזיקים בערבה, בבנה בן ה-17 תומר, בבן זוגה נועם אליקים ובשתי בנותיו של אליקים, דפנה, בת 15, ואלה, בת שמונה, בביתה של ערבה.[497] התוקפים דורשים מבני המשפחה את תעודות הזהות שלהם, בעוד רגלו השמאלית של נועם מדממת קשות. ארבע דקות לאחר מכן, אחד החמושים אומר לתומר באנגלית לבוא איתו ולהורות לשכניו לפתוח את דלתותיהם. הוא מוביל את תומר אל מחוץ לבית, לעבר בתים אחרים בשכונתם, הממוקמת בחלקו הצפוני של הקיבוץ, ושואל את תומר היכן אנשים מסתתרים. הלוחם מאלץ את תומר לדפוק על הדלת של בית סמוך. לוחם נוסף, הנמצא כבר בתוך בית אחר, מופיע בחלון, לבוש באפוד ועליו סמל גדודי אל-קסאם.[498]

בקטע מסרטון אחר, שהופץ במקור בשידור חי בפייסבוק זמן קצר לאחר מכן ואומת בידי ארגון Human Rights Watch, נראה תומר כשהוא יושב על הרצפה בבית אחר, לצד גלי שלזינגר עידן, בעלה צחי ושני ילדיהם הקטנים, יעל ושחר. בסרטון, שהתוקפים שידרו בעמוד הפייסבוק של שלזינגר עידן, נראים בני המשפחה יושבים על הרצפה בעת שלוחמים בג'ינס ובנעלי ספורט אוסרים עליהם לזוז. נשמעות יריות. צחי מנסה לנחם את בנו, אבל ידיו מכוסות דם.[499] שלזינגר עידן סיפרה לרשת BBC כי הדם היה דמה של בתם מעיין, בת ה-18, שתוקפים ירו והרגו בתוך ביתם מוקדם יותר באותו יום.[500] באותו דיווח מצוין כי הלוחמים אזקו את ידיו של צחי והרחיקו אותו מהקיבוץ כשהם מותירים את שלזינגר עידן וילדיהם הנותרים בבית.

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון ששותף בערוץ הטלגרם הרשמי של פלוגות אל-קודס ובו נראים אנשי הארגון כשהם לוקחים את נועם אליקים הרחק מנחל עוז, וככל הנראה תופסים אותו כבן ערובה.[501] אבל עשרה ימים מאוחר יותר פורסמו דיווחים לפיהם אליקים, דקלה ערבה ותומר ערבה אליעז נמצאו מתים בשטח ישראל.[502] נסיבות מותם המדויקות לא הובררו. בנותיו של אליקים, דפנה ואלה, התאחדו עם אמן בנובמבר לאחר שהוחזקו כבנות ערובה ברצועת עזה במשך 51 ימים.[503] צחי עידן עדיין מוחזק כבן ערובה.

בשלושה סרטונים, ששניים מהם פורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders ואחד פורסם בערוץ הטלגרם של גדודי חללי אל-אקצא, נראים אנשי הארגון ואנשי ארגון גדודי ההתנגדות הלאומית יורים למוות באדם. לראשו של אחד הלוחמים סרט צהוב של גדודי חללי אל-אקצא ועל האפוד של הלוחם האחר סמל אדום של גדודי ההתנגדות הלאומית.[504] בכיתוב של הסרטון שפורסם בערוץ South First Responders ואושר על ידי ממשלת טנזניה זוהה האדם כג'ושוע מולל, "סטודנט בן 21 מטנזניה", הנמצא ממש מחוץ לגדר הדרום-מערבית של נחל עוז, בסביבות הצהריים.[505] בסרטון הראשון לוחמים אוחזים בחולצתו של מולל ודוחפים אותו קדימה ואחורה בעת שהם צועקים עליו. מולל, המדמם בצד הימני של פניו, עומד במקומו בלי להתנגד. הסרטון השני נפתח כשמולל כבר על הקרקע, שוכב ללא תנועה, שני פצעים פעורים בבטנו ודם על צווארו. אדם בלבוש אזרחי נראה מחזיק סכין עקובה מדם מעל גופו של מולל, ודומה שזה עתה דקר אותו. לוחם אחר דורך על חזהו של מולל ואז יורה בראשו ברובה שמונה פעמים.[506] בסרטון האחרון, ששותף בערוץ הטלגרם של גדודי חללי אל-אקצא, נראה אחד מאנשי הארגון, לראשו הסרט הצהוב, עומד על ראשו המדמם של מולל באותו מקום.[507] גופו של מולל מכוסה בפציעות ובדם.

מהסרטונים גם עולה שתוקפיו של ג'ושוע מולל הפשיטו אותו מבגדיו. בסרטון הראשון הוא נראה חי ולבוש, בשני הוא מת ולבוש, ובשלישי הוא מת, חולצתו משוכה כלפי מעלה עד ראשו ומכנסיו מופשלים במידה רבה, כשהחמוש דורך על גופתו.[508] בסרטון רביעי, ששותף בטלגרם, נראית גופתו של מולל, מדממת וללא מכנסיים, בחלקו האחורי של טנדר נוסע.^[509] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע היכן תועד הרכב או לאיזה כיוון הוא נסע. רשת ABC דיווחה ב-14 בדצמבר 2023 כי משרד החוץ הישראלי סבור כי גופתו של מולל מוחזקת ברצועת עזה.[510]

הדר שומן, האם לשישה ששמעה את שריקות הרקטות לפני תחילת ההתקפה, אמרה: "קולות הירי לא נפסקו... הם ירו על הבית שלנו, ניסו להיכנס פנימה דרך החלונות והדלתות. שמענו אותם כל הזמן מסביב לבית שלנו, מדברים ערבית. השכנים שלחו הודעות וביקשו 'תעזרו לנו, למה אף אחד לא בא?'".[511]

צברי אמר שהוא ורותם שמעו את החלונות והווילונות בביתם זזים שוב ושוב במהלך היום, אך לא ידעו אם הם נעו בגלל הדף הפיצוצים או משום שמישהו נכנס לביתם ויצא ממנו.[512]

לדברי שומן, "כשהם [החמושים] היו מסביב לבית שלנו, היינו ממש ממש שקטים... בדרך כלל הכלבה שלנו נובחת על כל מי שמתקרב לבית, אבל הפעם היא לא השמיעה שום קול. בכל פעם שהשתרר שקט סביב הבית שלנו, בן הזוג שלי הביא לנו מים ופתח את הדלת כדי שנוכל לנשום".[513]

דני רחמים ואשתו היו בקשר רציף עם בתם ומשפחתה, שגרו במרחק של 150 מטרים מביתם-שלהם. הם התקשו יותר לעמוד בקשר עם בנם, שהיה עם שלושת ילדיו בביתו, במרחק של 500 מטרים משם.[514] הודעות ה-SMS שלהם עברו רק פעמיים, והם לא יכלו להתקשר או להשתמש בוואטסאפ. "כששלחנו לו הודעה ב-9:00 בבוקר, לקח 45 דקות עד שהוא קיבל את ההודעות... בכל השכונה שלו [היו] המון תקריות, ואנשים נחטפו. אשתי שיבון שלחה הודעה וביקשה מהבן שלנו לאיית את שמה באנגלית, כדי לוודא שהוא אכן זה ששלח הודעה בחזרה, והוא ענה נכון. אבל זה כל מה ששמענו ממנו, עד שהצבא בא לקחת אותנו". בסופו של דבר, רחמים וכל בני משפחתו ניצלו ללא פגע.

צברי ורותם פונו ביחד עם אנשים נוספים מהקיבוץ אחרי השעה 22:00, כשכוחות ישראליים הגיעו למקום והחלו לאבטח את האזור, בית אחר בית. לדברי צברי, לפני שהכניס את החיילים לביתם, בסביבות השעה 1:30, הוא שוחח עימם בעברית וביקש מהם פרטים על יחידותיהם הצבאיות, כדי לאמת את זהותם. צברי אמר שבקושי היה להם זמן לאסוף מעט חפצים לפני שנלקחו לאוטובוס שפינה את התושבים דרך כביש צדדי.[515]

שומן ובני משפחתה הורשו לחזור לבקר בביתם בנחל עוז למשך שעה וחצי בחודש נובמבר. היא אמרה שלאחר שראתה את סימני הירי בחזית הבית ובמרפסת הבינה "איזה נס גדול" היה שהם הצליחו להימלט. "הבן שלי בן השמונה אמר לי אתמול – פתאום, כשהתארגנו בבוקר – 'אמא, את יודעת, אם הם היו נכנסים אלינו הביתה הם היו הורגים את אבא שלי והם היו חוטפים אותנו, כמו את החברים שלי'", סיפרה שומן.[516] היא הוסיפה שכקהילה הם חשבו שהם בטוחים. אבל, אמרה על ההתנסות בהתקפות, "התחושה, החלק הכי קשה בזה הוא שאנחנו לא יכולים לסמוך שוב [על זה שנהיה בטוחים]".

קיבוץ מפלסים

בהתקפה המזוינת על מפלסים נהרגו לפחות עשרה בני אדם בשער הכניסה לקיבוץ או בסמוך לו.[517]

בקיבוץ מפלסים השוכן באזור שער הנגב, במרחק של כ-1.2 קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 1,057 בני אדם, נכון לשנת 2022.[518]

ארגון Human Rights Watch ראיין אחד משורדי ההתקפה על קיבוץ מפלסים ושורד מההתקפה על קיבוץ ניר עוז, שאחיו הותקף ליד מפלסים; הארגון אף אימת סרטונים וסקר דיווחים על ההתקפה בכלי התקשורת.

הסרטונים מראים את ההתקפה עצמה ואת שאירע מיד אחריה, לרבות לוחמים היורים למוות בשלושה אזרחים. בסרטונים גם נראות גופות של שמונה אזרחים נוספים, לפחות, מוטלות על הכביש שלאורך גדר הקיבוץ, רובן בטווח של כ-100 מטרים ממנה, לצד מכוניות מנוקבות כדורים ושרופות.[519]

עד המכיר כלי נשק וציוד צבאי דיווח כי ראה חמושים שנשאו מטולי RPG, רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, מקלעי PK, כמויות גדולות של תחמושת ורימונים, מטעני נפץ ששימשו לפריצת דלתות, אֵיל-ניגוח לפריצת דלתות נעולות, ואזיקונים.[520] חלק מהלוחמים לבשו מדי צבא, אחרים היו בלבוש אזרחי.

בערוץ הטלגרם South First Responders שותפו תמונות של דף השער ושל ארבעה עמודים של מסמך בערבית – המתוארך לחודש אוקטובר 2022 וחתום בסמל של גדודי אל-קסאם – שנמצא, על פי הטענה, על גופת לוחם ליד כיסופים.[521] במסמך מצוינות הקבוצות העתידות להשתתף בהשתלטות על מפלסים והדרך המובילה אל הקיבוץ ועוברת בתוכו, וכן עובדות בסיסיות על הקהילה, לרבות היקף האוכלוסייה, מיקום היישוב וקיומן של מצלמות-אבטחה. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמך.[522]

בראיון לרשת CNN התייחסו חברי כיתת הכוננות של מפלסים למסמך שנמצא, על פי הטענה, על גופת הלוחם, ואשר הִתווה ככל הנראה את תכנית ההתקפה על מפלסים. לא ברור אם זה המסמך שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders. המסמך, שנראה כי תורגם לאנגלית, והוא מתוארך לאוקטובר 2022, מנחה לכאורה את התוקפים מהיכן להיכנס לקיבוץ ואילו דרכים לתקוף בתוכו, ומורה להם לתפוס בני ערובה. הוא גם כולל, לכאורה, מפה מוערת ובה משורטטת "דרך גישה" המובילה מהמכשול בין ישראל לרצועת עזה ועד לשער הכניסה הצפוני של מפלסים.[523]

שמחה ל', חבר כיתת הכוננות, ואשתו, התעוררו לקולות האזעקות בשעה 6:30 בבוקר – "מטח גדול" שבעקבותיו הם מיהרו לחדר של בנותיהם, שהיה גם הממ"ד.[524] כעבור כמה דקות הם שמעו יריות ופיצוצים, ושמחה קיבל הודעה מכיתת הכוננות על ירי בשער הראשי של הקיבוץ. לפני שעזבתי, הוא סיפר, "שמתי עלי את הציוד שלי, הוצאתי את האקדח ונישקתי את אשתי". באותו יום נכחו בקיבוץ שמונה מתוך 15 עד 18 חברי כיתת הכוננות.[525]

כשהגיע לאחד ממגרשי החניה של הקיבוץ ראה שמחה שלושה גברים בלבוש שחור על גבעה מחוץ לקיבוץ.[526] הוא לא היה בטוח מה זהותם, עד שאחד מהם הסתובב ושמחה ראה שהאיש נושא רובה סער מסוג קלצ'ניקוב. שמחה ירה לעברם, אדם אחד נפל ארצה והשניים האחרים רצו לעבר השער. כששמחה הגיע סמוך לשער הוא ראה לפחות 12 חמושים. לדבריו, "הם צרחו, התחבקו, שמחו וצעקו פקודות".[527]

שמחה החל לירות לעבר החמושים ורוקן כמעט את כל המחסנית שלו כשהם החלו לירות בחזרה, ולכן הוא נסוג עד שהצטרפו אליו שני גברים מהקיבוץ, חמושים באקדחים.[528] שלושת הגברים החלו לסייר בשטח וגילו כי אף על פי שנראה שהתוקפים שברו את השער, הם לא נכנסו אלא חסמו ככל הנראה את השער במכוניותיהם.

תושבים נוספים בקיבוץ ירו גם הם לעבר התוקפים. בשלב מסוים ירו שמחה ושני הגברים שאיתו בשלושה תוקפים שראו מסתובבים בקיבוץ; אחד מהם נשא חפצים שלקח ככל הנראה מבתים בקיבוץ, בהם אופניים. לדבריו, אחד הגברים נפגע והאחרים נמלטו.[529]

"התחיל להיות ברור שהם עושים משהו הרבה יותר גדול ממה שציפינו", אמר שמחה. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה אויבים בבת אחת, לא אחד או שניים".[530]

"גם כשמסתכלים על גופות המחבלים, [רואים ש]הם היו בחורים גדולים. היה להם ציוד טוב, או הרבה ציוד", אמר שמחה. לדבריו, חלקם היו לבושים במדי קרב שחורים, חלקם במדים כמו-צבאיים או בסרבלים אפורים, ואחרים בלבוש אזרחי. הוא סיפר כי עד ששמע אנשים נושאי נשק עם מבטא עברי מאוחר יותר באותו יום, ועד שהם שאלו אותו שאלות, הוא לא האמין לְאיש שהוא חייל ישראלי.[531]

בשלב מסוים יצא שמחה אל מחוץ לשער, ומה שנגלה לעיניו דמה, לדבריו, לסצנה מ"סרט זומבים אפוקליפטי":

מכוניות נהרסו. נשרפו. גופות היו מוטלות מסביב לכביש. מה שעורר בי זעם היה שהיה ברור [לי] שרוב [ההרוגים] הם אזרחים... היו מכוניות עד האופק. אפשר היה לראות גופות... מוטלות בתעלות, גופות נשרפות במכוניות. המכוניות היו מנוקבות בחורי כדורים. מימין לשער היו עשרות גופות. משמאל, אותו דבר.

שמחה סיפר כי בשער היו גופות של עשרה אזרחים הרוגים. בשלב מסוים אנשי הקיבוץ השיגו שוב את השליטה בשער. "היה ברור [לי] שאלה לא לוחמים, אתה יודע, הם לבשו בגדים צבעוניים והגיעו ישר מהפסטיבל. ניסינו להבין אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות עבורם. הדבר היחיד שיכולנו לעשות היה לכסות אותם".

בארבעה סרטונים ממצלמות-אבטחה ובסרטון אחד ממצלמת-דרך, שצולמו סמוך לכניסה הצפונית למפלסים, שותפו בערוץ הטלגרם South First Responders ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch, נראים התוקפים מגיעים לקיבוץ. בסרטון הראשון, שצולם בסביבות השעה 6:52 בבוקר, לפי תנאי התאורה בו, נראה גבר בלבוש אזרחי הנופל ארצה לאחר שנורה בעודו רץ לעבר שער הקיבוץ.[532] בעת שהאיש שוכב בשלולית דם, ללא תנועה, לפחות 13 לוחמים נעים ברגל מכיוון מערב לעבר הכניסה הצפונית למפלסים. שני טנדרים לבנים ואופנוע נוסעים לכיוון הכניסה.

שני לוחמים יורים בגופת האיש שנורה קודם לכן. בסרטון ממצלמת-דרך ובשני סרטונים ממצלמת-אבטחה שצולמו סמוך לאותו מקום כשעה מאוחר יותר נראים תוקפים היורים בגבה של אישה המנסה לברוח מערבה.[533] בסרטון האחרון ממצלמת-האבטחה, שצולם באותה מצלמה שבכניסה הראשית לקיבוץ, בסביבות השעה 7:42, נראים הלוחמים במהלך חילופי אש עם חברי כיתת הכוננות של מפלסים.[534] אחד הלוחמים יורה ממטול RPG לעבר השער בעוד לוחם אחר נראה משליך רימון למיגונית סמוכה. 15 שניות לאחר מכן נשמע פיצוץ. הלוחם נכנס למיגונית, גורר אדם החוצה, אל הכביש, יורה בו מטווח קצר ואז חובט בגופה ברובה לפני שהוא נעלם מאחורי מחסה כלשהו.[535]

בנוסף לתיעוד משער קיבוץ מפלסים, ארגון Human Rights Watch אימת ארבעה סרטונים המראים תקיפות של אנשים על כביש 232, בסמוך למפלסים. בסרטון הראשון, שפורסם בערוץ טלגרם בשם Farounn ואשר צולם בידי אחד הלוחמים בסביבות השעה 8:45 בבוקר, לפי ניתוח הצללים שהטילו המכוניות, במרחק של קצת פחות מקילומטר מהכניסה הצפונית לקיבוץ, נראים שני תוקפים הולכים בין שתי מכוניות עומדות. בסרטון ניתן לראות שלוש גופות, שתיים מהן על הכביש ואחת עדיין בתוך מכונית. אחת הגופות שעל הכביש עולה בבירור באש.[536] בסרטון נוסף שפורסם ברשת X, וצולם באותו מקום מאוחר יותר ב-7 באוקטובר, נראית לפחות גופה נוספת אחת על הכביש ליד כלי הרכב שנעצרו.[537] בשני הסרטונים האחרונים שפורסמו ברשת X ובערוץ הטלגרם South First Responders, ואשר צולמו מכלי רכב שנסעו בכביש 232 לכיוון שער הכניסה הצפוני של מפלסים, נראות לפחות שלוש גופות נוספות מוטלות על הכביש לצד כלי רכב שרופים ומנוקבי כדורים.[538]

ים כהן, בן 23, ששרד את ההתקפה בניר עוז, סיפר כי אחיו בן ה-14, איתי כהן, הותקף סמוך למפלסים.[539] איתי רכב על אופניו כשהחלו התקפות הרקטות. הוא וחברו, זהר שחר, נכנסו לרכב של אביו של שחר, אבי, ואז הופיעו פתאום חמושים ופתחו באש על המכונית. שחר נפצע בכתפו ואביו נפצע בידו. איתי איבד את הראייה בעין ימין ונגרמו לו חתכים בפנים; "יש שרידי כדור בחלק האחורי של הראש שלו, היה לו מזל שהכדור לא חדר", אמר ים.[540]

שמחה גילה, לדבריו, כי שני רימונים הושלכו למיגונית מחוץ לשער הקיבוץ וכי שלוש נשים נהרגו בה.[541] אדם אחד נשלף ממנה ונורה מטווח קצר. "לא נכנסתי למיגונית, לא רציתי את התמונה הזאת בראש. רציתי להישאר בשליטה עד כמה שיכולתי. אחד הבחורים [ניגש] והסתכל פנימה". עם רדת הערב, סיפר שמחה, חברי כיתת הכוננות החלו לתהות אם עליהם לפנות את הגופות מהמיגונית. "ואז הסתכלתי לשם במבט חטוף, וזה עזר לי להבין מה אנחנו צריכים לעשות. ראיתי שלוש גופות של נשים. אתה יכול לדמיין איך הן נראו אחרי שרימון התפוצץ בפנים".[542]

לדברי שמחה, למפלסים היו בעיות בתקשורת ובאספקת החשמל כבר לפני 7 באוקטובר, כי התשתית לא עמדה בקצב הצמיחה של הקיבוץ. עשר דקות אחרי תחילת ההתקפה, הבעיות החמירו והקשו על מי שנקלע לסכנה לתקשר ולתאם. "[החמושים] פגעו בגנרטור והמתג כבה, אפילו [של] הטלפונים הקוויים...".

שמחה סיפר כי תושבי הקיבוץ מצאו מכשירי קשר על גופות של לוחמים הרוגים.

לדבריו, נראה כי החמושים הגיעו למפלסים בשלוש קבוצות. שמחה הסביר שהקבוצה הראשונה נראתה כמו מה שהוא כינה "קומנדו": "הם היו עם ציוד צבאי, כלומר בגדים, כפפות, כל מה שהם צריכים". לדבריו, הם תקפו את השער ואז הלכו מסביב לצד אחר של הקיבוץ כדי לתקוף גם שם. הוא אמר שהקבוצה השנייה הייתה "קצת פחות מקצועית", ואז, הקבוצה האחרונה, תקפה מהצד הדרומי. הוא אמר שהם הצליחו להדוף את כולם, אף על פי שכולם לבשו אפודי מגן ונשאו כלי נשק.[543]

שמחה זוכר שבעת שהיה בשער הוא הבין שהפעם ההתקפה הייתה "משהו אחר": "הם ניסו לפגוע בכולם... זה הרגיש כמו פוגרום".[544]

לדברי שמחה, אחד הדברים הקשים ביותר היה לראות כמה התוקפים נראו מאושרים: "ראיתי אותם מברכים אחד את השני... מעודדים ומחזקים אחד את השני. הם פשוט היו על הגובה. אני אפילו לא יכול לדמיין את המצב הנפשי הזה".[545] שורדים רבים נוספים של ההתקפות בזירות השונות סיפרו גם הם כי ראו את הלוחמים צוהלים, צוחקים וצועקים צעקות שמחה.[546]

קיבוץ ניר עם

בהתקפה המזוינת על ניר עם נהרגו לפחות תשעה אזרחים בקיבוץ, ושמונה אזרחים נוספים נהרגו בצומת סמוך.

בקיבוץ ניר עם, השוכן בשער הנגב, במרחק של כשני קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 726 בני אדם, נכון לשנת 2022.[547]

ארגון Human Rights Watch ראיין שניים משורדי ההתקפה על קיבוץ ניר עם וסקר מקורות בכלי התקשורת.[548] השורדים סיפרו כי בהתקפה נהרגו שמונה פלסטינים, שבעה פועלים חקלאיים מרצועת עזה ונהג אוטובוס בדואי פלסטיני, וארבעה נוספים נפצעו. כמו כן נהרג תושב הקיבוץ שהשתתף בפסטיבל המוזיקה.[549]

עופר ליברמן סיפר כי לאחר שנשמעו אזעקות הוא החליט לא לצאת לרכיבה על אופניו כפי שתכנן. לדבריו, בסביבות השעה 7:00 בבוקר, הוא ובתו ענבל, בת 25, הרבש"צית של הקיבוץ, שעמדה בראש כיתת הכוננות שמנתה 12 חברים, "הבינו את גודל האירוע ושהיו הרבה מחבלים".[550] הוא סיפר שענבל התעוררה לשמע האזעקה וכי:

פשוט אמרו לה להעיר את חברי כיתת הכוננות. ענבל החליטה לקרוא להם לנשקייה כדי לקחת נשק. זמן קצר אחר כך החשמל נותק. ענבל ביקשה לא להפעיל את הגנרטור, כדי שלא יהיה אפשר לפתוח את השער [החשמלי] של הקיבוץ – מה שהיה מאוד חכם מצידה. היא הצליחה להבין מה קורה מהר מאוד.[551]

לדברי ליברמן, בסביבות השעה 10:30 בבוקר הגיעו כוחות הצבא הישראלי לסייע לכיתת הכוננות ו"היה קרב גדול ליד מדגרת העופות, ממש מול הקיבוץ, ממערב". מאוחר יותר הוא ראה ליד המדגרה מכונית לבנה מרוסקת שנפגעה מטנק וכן אופנוע ומכונית ישנה יותר.[552]

נביל אל-ביראוי, פלסטיני מרצועת עזה שעבד עבור ליברמן כראש מטע של לימונים ואשכוליות, אמר כי בסביבות השעה 6:15 בבוקר, נהג אוטובוס בדואי פלסטיני הוריד אותו ושלושה מעמיתיו לעבודה במטע בניר עם, ולאחר מכן הוריד שבעה עובדים פלסטינים נוספים בקיבוץ יד מרדכי הסמוך, שם עבדו גם הם בחקלאות. יעל, המעסיקה של הצוות ביד מרדכי, התקשרה בשל התקפות הרקטות לנביל ואמרה לו שעל הנהג להסיע את כולם בחזרה לרהט, העיר הסמוכה שבה התגוררו העובדים. כשנביל, עשרת עמיתיו והנהג יצאו מקיבוץ ניר עם, מישהו בג'יפ לבן ירה לעברם עשרות כדורים והמשיך בנסיעה. נביל אמר כי בתקיפה נפצעו באורח קל הנהג ושלושה מעמיתיו. לאחר מכן הם נסעו בחזרה למטע, שם חיפשו מחסה עד סביבות השעה 18:00 בערך, אז הגיעו ליברמן והצבא לפנותם.

האשם, אחיו של נביל, ניהל קבוצה שנייה של פלסטינים מרצועת עזה שעבדו במטע הבננות והאבוקדו, במרחק של כ-500 מטרים ממטע הלימונים והאשכוליות. לדברי נביל, במהלך ההתקפה הוא שמע ירי שהגיע מכיוון הצוות של אחיו, אך רק מאוחר יותר גילה כי חמושים מצאו והרגו את האשם, את ששת עמיתיו ואת הנהג של הקבוצה. הוא לא ידע היכן בדיוק אותרו גופותיהם, אך ליברמן סיפר שהן אותרו בתוך האוטובוס שלהם, שנורה בצומת שבין ניר עם למטעי הבננות.[553]

לדברי ליברמן, בין חברי כיתת הכוננות, שהיו בתוך הקיבוץ, לבין החמושים, שהיו מחוץ לו, התנהלו קרבות בשלוש נקודות: בשער האחורי של הקיבוץ, שם נהרג אחד החמושים; ליד הגדר, שם נהרג חמוש נוסף; ובמטעי האבוקדו שבדרום הקיבוץ, שם אחד החמושים נפצע ונתפס.[554]

המושבים ישע ומבטחים

קבוצת לוחמים אחת תקפה את מושב ישע ואת מושב מבטחים, וכן אנשים שנמלטו אליהם מההתקפות על פסטיבל המוזיקה סופרנובה. בעימותים עם הלוחמים באזור נהרגו שלושה מחברי כיתת הכוננות של מושב ישע ושניים מחברי כיתת הכוננות של מושב מבטחים.[555] במהלך ההתקפה נהרגו גם חמישה עובדים תאילנדים, וארבעה או חמישה עובדים תאילנדים נוספים נתפסו כבני ערובה.[556]

יובל ונועם רביע, שניים מ-17 האזרחים שנהרגו, על פי דיווחים, מירי לוחמים בפסיידאק, פסטיבל קטן של מוזיקת טראנס שהתקיים בשטחים הפתוחים ליד קיבוץ נירים, היו ממושב ישע.[557]

במושב ישע, השוכן בחבל אשכול, במרחק של כ-5.5 קילומטרים מגבול רצועת עזה, גרו 426 בני אדם, נכון לשנת 2022.[558] במושב השכן, מבטחים, גרו 455 בני אדם, נכון לשנת 2022.[559]

ארגון Human Rights Watch ראיין שורד ממושב ישע, שעקב מקרוב גם אחר האירועים במבטחים, ואדם נוסף שהותקף בצומת סמוך, וכן סקר דיווחים בכלי תקשורת.[560]

אורי פטקין, בן 54, גר עם אשתו ושלושת ילדיו במושב ישע. לדבריו, כששמעו את הרקטות בשעה 6:30 בבוקר, הם נכנסו לממ"ד ונשארו בו.[561] כשהחלו לטפטף ליישוב ידיעות על הימצאותם של חמושים בצומת שבין הכביש הראשי לבין ישע ומבטחים יצאו לשם כיתות הכוננות של שני המושבים.

פטקין סיפר:

אנשים מהפסטיבל הגיעו בדרך הזאת ומחבלים הרגו כמה מהם, אבל המחבלים לא הצליחו להגיע מהצומת אלינו, למרות שחלקם הגיעו למושב מבטחים מדרכים צדדיות, מהכבישים החקלאיים. אחר כך כיתות הכוננות נסוגו למבטחים, כי עדכנו אותנו טלפונית שהמחבלים הגיעו לשם.[562]

לדברי פטקין, חמישה מחברי כיתות הכוננות נהרגו כשהתעמתו עם 20–30 חמושים.[563] בסביבות השעה 13:00–14:00 הגיעו כוחות של הצבא הישראלי לישע ולבסיס צבאי סמוך שהותקף. לדבריו, כשהחמושים נהדפו ממבטחים, הם נסוגו דרך בית אריזה גדול לפירות. בבית האריזה הועסקו עובדים זרים, לרבות מתאילנד, שנכחו בו בעת ההתקפה.[564] פטקין סיפר כי החמושים, "כשהם נסוגו, הרגו חמישה עובדים תאילנדים ותפסו עוד ארבעה או חמישה לפחות כבני ערובה". לפחות אחד מהעובדים התאילנדים שוחרר בסוף חודש נובמבר.[565]

לדברי פטקין, תושבי המושב פונו ב-8 באוקטובר בשעה 15:00, והעובדים התאילנדים ששרדו פונו באוטובוסים ב-9 באוקטובר.[566] פטקין אמר שבסוף נובמבר נאלצו החקלאים במושב לזנוח 70–80 אחוזים מאדמותיהם החקלאיות בשל המצב הביטחוני בעקבות ההתקפות, ובשל מחסור בידיים עובדות.

קיבוץ רעים

בהתקפה המזוינת על קיבוץ רעים נהרגו תשעה אזרחים, על פי דיווחים, ולוחמים תפסו אדם אחד כבן ערובה.[567]

בקיבוץ רעים, השוכן בחבל אשכול, גרו 422 בני אדם, נכון לשנת 2022.[568] הקיבוץ נמצא במרחק של כשלושה קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, והוא סמוך לבסיס צבאי הנושא את השם "רעים" והיה גם הוא תחת התקפה כבדה ב-7 באוקטובר.

ארגון Human Rights Watch שוחח עם עדיה כהן, בת 53, תושבת הקיבוץ, שנכחה בו במהלך ההתקפה, ואימת 14 סרטונים הקשורים להתקפה ושותפו ברשתות החברתיות.[569]

כהן סיפרה כי היא, בעלה ושני ילדים היו בממ"ד, מאחורי דלת נעולה, במשך 26 שעות. הם עקבו אחר החדשות במחשב וגם שמעו בחוץ יריות וצעקות בערבית.

ברגע מסוים מישהו נכנס לביתם. ואז, בשעה 10:00 או 11:00 בבוקר, מישהו דפק על דלת הממ"ד. לדברי כהן, "הם אמרו שהם חיילים". "שאלתי מאיזו יחידה, והם אמרו שם של יחידה בעברית. שאלתי: 'מי איש הקשר שלכם בקיבוץ?' והם לא ידעו את השם. הם ניסו לפתוח את הדלת בכוח, אבל השארנו אותה סגורה והם עזבו".

כהן סיפרה כי מתישהו בשעות הערב נחת על הבית פריט תחמושת ופגע בגג הממ"ד ובדוד המים שעליו.

לדבריה, זהות ההרוגים בהתקפה נודעה לה מאוחר יותר; אחת מהן הייתה ורדה הרמתי בת ה-80, שלדברי כהן, נמצאה במיטתה עם פצע ירי בראשה.[570] היא סיפרה כי חמושים ירו בגבר ובחברתו לעיני שני ילדיו הקטנים, לאחר שהוא וחברתו ניסו להדוף את התוקפים. בתו בת העשר השתמשה בטלפון שלו כדי להודיע לאִמם שאביהם נהרג.[571]

סרטוני וידיאו ממצלמת-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders מראים כיצד הצליחו הלוחמים להיכנס לרעים. בשעה 7:54 בבוקר הגיעו לפחות תריסר לוחמים לכניסה הצפונית לקיבוץ.[572] אדם יושב בטנדר שחור ממש מול השער, כששלושה טנדרים לבנים מגיעים מעבר לפינה ונוסעיהם יורים לפחות חמש יריות לעבר הטנדר השחור, בעוד הנהג מנסה לצאת ממנו.[573] בקטע שני ממצלמת-אבטחה, שצולם בערך שבע דקות מאוחר יותר, לוחמים משתלטים על המכונית. בסרטון אחר ממצלמת-אבטחה שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders, ואשר צולם כעבור דקות אחדות, נראים לוחמים בבגדים שחורים ובבגדי הסוואה שכבר השתלטו על הטנדר השחור. הם מצליחים לפתוח את השער וארבעה כלי רכב – לרבות הטנדר השחור שלעברו נפתחה האש – ובהם לפחות 16 לוחמים, נכנסים לקיבוץ בעת ששני אנשים עוברים על פניהם.[574] בסביבות השעה 8:15, בסרטון ממצלמת-אבטחה שהועלה לערוץ הטלגרם South First Responders, נראים לוחמים תופסים שישה אנשים כבני ערובה, כנראה, ומוליכים אותם צפונה, לעבר שער הכניסה לקיבוץ.[575]

ארגון Human Rights Watch אימת חמישה סרטונים שצולמו בקיבוץ רעים ופורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders. בסביבות השעה 7:30 בבוקר נראים במרחק של כ-800 מטרים ממערב לרעים, ושל כמה דקות הליכה מדרום לאתר פסטיבל המוזיקה סופרנובה, למעלה מ-20 לוחמים על אופנועים לבושים בבגדי הסוואה ובמה שנראה כמדים של הצבא הישראלי; לראשיהם של רבים מהם קשורים סרטים ירוקים המשויכים לגדודי אל-קסאם. הלוחמים מתאספים בין שתי תחנות אוטובוס הניצבות על כביש 242 במרחק של כ-120 מטרים זו מזו, ולצד כל אחת מהן מיגונית. בסרטון שאומת בידי ארגון Human Rights Watch וצולם ליד התחנה הדרומית יותר מבין השתיים נראות כמה מכוניות שניזוקו וארבע גופות מוטלות על הכביש. גופה נוספת נראית בין תחנות האוטובוס, בצידו המזרחי של הכביש.[576] בסדרת סרטונים מאומתים שתוארו לעיל בפרק העוסק בפסטיבל המוזיקה סופרנובה נראים לוחמים בתחנת האוטובוס הצפונית כשהם משליכים רימוני יד לתוך מיגונית שאנשים מצאו בה מחסה. בסרטון נוסף, שצולם במרחק של 385 מטרים ממערב לתחנות האוטובוס, נראים חברי אותה קבוצה של תוקפים כשהם מושכים גוף של אישה מתוך מכונית בצידו הדרומי של כביש 242.[577]

הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך הגיעה למסקנה כי:

יש יסוד סביר להניח שבקיבוץ רעים בוצעו מעשי אלימות מינית, לרבות אונס. מעשים אלה כללו אונס של אישה מחוץ למיגונית בכניסה לקיבוץ רעים, דיווח שאומת באמצעות עדויות ראייה ותיעוד דיגיטלי. בתוך הקיבוץ עצמו, באזור הסמוך לכניסה, אותרו בתוך בית גופות של לפחות שתי נשים שהיו מוטלות על הרצפה, עירומות, עם פצעי ירי בראשיהן. עדויות שנגבו מעדי ראייה בנוגע למה שהתרחש באזור זה עולות בקנה אחד עם האפשרות שבוצעו מעשי אלימות מינית. עם זאת, לא ניתן היה לאמת את הדברים בזמן שעמד לרשותנו, ותידרש חקירה נוספת.[578]

קיבוץ ניר יצחק

בהתקפה המזוינת על קיבוץ ניר יצחק נהרגו שבעה אזרחים, על פי דיווחים, וחמישה נתפסו כבני ערובה.[579]

בקיבוץ ניר יצחק, השוכן בחבל אשכול, במרחק של כ-3.8 קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 633 בני אדם, נכון לשנת 2022.[580]

ארגון Human Rights Watch ראיין חמישה משורדי ההתקפה.[581]

משה רוזן, בן 72, הגר בניר יצחק מאז שנת 1972, סיפר כי ב-7 באוקטובר, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הוא ואשתו דיאנה הבינו ש"המצב שונה" מזה שהורגלו אליו.[582] חברת קיבוץ אחרת, ג'אנט סוירזנסקי, סיפרה כי "זה היה [כמו] זיקוקי דינור של ה-4 ביולי".[583]

בסביבות השעה 9:00 בבוקר נודע לסוירזנסקי דרך קבוצת וואטסאפ כי יש "מחבלים" בקיבוץ. התושבים שלחו הודעות ואמרו כי הם שומעים דיבור בערבית והשחתה של בתים.[584] לדברי סוירזנסקי, "אנשים אמרו שתוקפים אותם בבתים שלהם". "ש[חמושים] מנסים להיכנס לממ"דים... זה היה מפחיד, הבנו איפה הם נמצאים כי אנחנו מכירים כל בית [ויכולנו] לדעת שהם הולכים ומתקרבים, ושבכל רגע הם עלולים להיכנס לבית שלנו".[585]

בסביבות השעה 10:30 בבוקר החלו ויוי רויטמן, בת 63, ובן זוגה, ששהו בממ"ד, לקבל גם הם הודעות על פלישה לקיבוץ; הם שמעו קולות בערבית ורעשים של חפצים נשברים בביתם.[586] הם נעלו את דלת הממ"ד בשרשרת. התוקפים עזבו את הבית לאחר שלא הצליחו לפתוח את הממ"ד.

משה רוזן ואשתו היו גם הם בממ"ד בשעה 11:00, כש"אנשים זרים נכנסו אלינו הביתה והתחילו להתעסק עם הדברים שלנו". בני הזוג, ששמעו אנשים מדברים בערבית בחוץ, אחזו בידית הדלת.[587]

בשעה 11:25 ירה מישהו בדלת של בני הזוג רוזן. כדור אחד עבר דרך ידו השמאלית של משה ושרט את זרועה הימנית של דיאנה. לדברי משה, "[החמושים] פתחו את הדלת... ראו שאני פצוע ואמרו: 'ניקח אותך לעזה'. הם אמרו כמה מילים בערבית".[588] הוא זוכר שהיו שם חמישה אנשים במדי צבא מנומרים.[589]

אחד החמושים הוביל את בני הזוג הפצועים לפרצה בגדר בקצה קיבוץ ניר יצחק והורה להם לעבור בה ביחד עם כמה גברים. משה סיפר:

הוא כל הזמן אמר "עזה, עזה", ואני כל הזמן אמרתי "בית חולים, אמבולנס". נפגעתי קשה וירד לי הרבה דם, אז אמרתי באנגלית הגרועה שלי, "אנחנו הולכים הביתה, אנחנו הולכים הביתה". פשוט הסתובבנו והלכנו משם. היינו בטוחים שיִירו לנו בגב. אני חושב שבגלל שאנחנו זקנים, הם אולי חששו שאנחנו ניפול ונמות מהפציעות שלנו, או אולי הם לא רצו להסגיר את המיקום שלהם לכוחות שלנו, ולכן הם לא פתחו באש, כדי לא לסמן איפה הם היו.[590]

בני הזוג רוזן חזרו לביתם ומצאו שם אי-סדר גמור ונזקי ירי בממ"ד. בסביבות השעה 16:30 או 17:00 הם פונו מהקיבוץ ונלקחו לבית החולים סורוקה. בעת שעזבו את הקיבוץ הם שמעו ירי כבד.[591]

רויטמן יצאה בסופו של דבר מהממ"ד בסביבות השעה 20:00 או 20:30 בערב, לאחר שבמשך כמה שעות סירבה להאמין שבעלה, שיצא בסביבות השעה 16:30, חזר מלוּוה באנשי הצבא הישראלי, ולא בחמושים. לדבריה, במהלך היום ערכו החמושים חיפוש בחדר השינה, ככל הנראה בניסיון למצוא חפצים שניתן לגנוב, וניפצו חלונות ודלתות זכוכית. בחוץ, היא סיפרה, היו "מכוניות שגנבו, שלקחו אותן לעזה, ו[...]מכוניות ששברו אותן. הם הלכו בית בית כמו ציידים, ואו שהרגו את האנשים או שלקחו אותם לעזה. לא משנה בני כמה הם".[592]

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון ממצלמת-אבטחה המורכב משני קטעים ששותפו בערוץ הטלגרם First South Responders. בקטע הראשון נראית קבוצה של לפחות תשעה לוחמים, רובם בבגדי הסוואה ונושאים רובי סער, הנכנסים לניר יצחק דרך השער המזרחי של הקיבוץ בשעה 7:34 בבוקר. נראה שהלוחמים הגיעו באופנועים, שכן כמה אופנועים נראים חונים ליד השער. גבר חמוש בלבוש אזרחי מנסה להיכנס לעמדת שמירה סמוכה ובועט בדלתה שוב ושוב. בקטע השני הלקוח מהסרטון, שצולם באותו מקום כעבור שעה וחצי, בשעה 9:07, מגיעה לקיבוץ ניר יצחק ככל הנראה קבוצה שנייה וגדולה יותר של לוחמים, כמה מהם על אופנועים ואחרים בטנדר לבן, הנראה ממש מעבר לשער.[593]

בשני סרטונים נוספים ממצלמת-אבטחה, שפורסמו בערוץ טלגרם בשם The Slaughter 710 ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch, נראית קבוצה שנייה זו של לוחמים בסביבות השעה 9:10 בבוקר במהלך חילופי ירי, ככל הנראה בינה לבין חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ. באחד הסרטונים אדם קורס ונופל ארצה, בעוד עשן עולה משריפה בסמוך. האיש ממשיך לירות בנשקו לעבר קבוצת החמושים, לפני שמטען חבלה מתפוצץ בקרבתו, ולאחר מכן נראה שהוא אינו זז עד סוף הסרטון.[594] בסרטון הנוסף ממצלמת-אבטחה, שצולם באותו זמן, מזווית אחרת, נראים לוחמים בבגדי הסוואה ובלבוש אזרחי יורים ברובי סער לכיוון האיש. בסופו של דבר הם משליכים לעברו מה שנראה כמו רימוני יד.[595] כעבור 15 דקות נכנסים שבעה לוחמים בשער הקיבוץ.[596]

בסרטון אחרון ממצלמת-אבטחה, שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders וצולם בשעה 11:21 בשער המזרחי של הקיבוץ, נראים לוחמים המסיעים את גבריאלה ליימברג ובתה מיאה הרחק מניר יצחק; השתיים זוהו בדיווחים בתקשורת.[597] ליימברג ובתה הוחזקו כבנות ערובה ברצועת עזה עד 28 בנובמבר, ואז שוחררו. [598]שני אזרחים מניר יצחק אמרו כי חמושים בזזו בתים. משה רוזן סיפר כי כאשר חמושים הובילו אותו ואת אשתו אל מחוץ לביתם הוא ראה "ערבי בלבוש אזרחי שחיטט בבית וגנב דברים".[599] ויוי רויטמן סיפרה כי שמעה מהממ"ד חמושים מחפשים בחדר השינה, ככל הנראה בחיפוש אחר חפצים לשדוד, וכי כמה מכוניות נגנבו.[600]

קיבוץ נירים

בהתקפה המזוינת על נירים נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ ושני מבקרים, ולוחמים תפסו חמישה בני אדם, בהם מבקר אחד, כבני ערובה.[601]

בקיבוץ נירים השוכן בחבל אשכול, במרחק של כשני קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 416 בני אדם, נכון לשנת 2022.[602] תושבים סיפרו כי החמושים תקפו בעיקר שכונה אחת הסמוכה לגדר המערבית, שהייתה מאוכלסת ברובה בצעירים שהתגוררו בבתים ישנים.

ארגון Human Rights Watch ראיין שבעה חברי קיבוץ, וכן מטפלת סיעודית של חברת קיבוץ שמינית, בנוגע להתקפה.

לדברי המרואיינים, רוב התושבים שהו במהלך ההתקפה בממ"דים שלהם. אבי דבוש סיפר, "אמרתי לכולם לכבות את המיזוג, לכבות את האורות ולשמור על שקט מוחלט. לא רציתי שהם יֵדעו שאנחנו בתוך הממ"ד. החזקתי את ידית הדלת במשך שמונה שעות".[603] מרואיינים סיפרו כי בסביבות השעה 10:00 בבוקר טס מסוק צבאי ישראלי מעל נירים אך לא שהה זמן רב באזור.[604] אחד מחברי כיתת הכוננות טיפס על מגדל הסילו של הקיבוץ וסייע לצוות המסוק לזהות מטרות, ואחר כך המסוק עזב.[605]

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שצולם ב-7 באוקטובר, בערך בשעה 9:20 בבוקר, ובו נראים לפחות תשעה לוחמים במדים שחורים לגמרי ובלבוש אזרחי עוברים בחלקו המזרחי של הקיבוץ. הם מנסים להיכנס לבתים, דופקים על דלתות, ובשלב מסוים יורים ברובה סער ליד חלון. בצפון מיתמר עמוד עשן גדול.[606]

אלון אנקר היה בממ"ד של ביתו עם בנותיו, בנות שנתיים, שש ושמונה.[607] לדבריו, בסביבות השעה 10:30 בבוקר נכנסו חמושים לביתם, גנבו את ארנקו ודברי ערך נוספים, ניפצו חלק ניכר מחפצי המשפחה ולקחו אוכל מהמקרר. לאחר זמן מה הם פתחו את דלת הממ"ד. אנקר אמר שכאשר הם נכנסו לממ"ד הוא ירה באקדחו והרג אדם לא חמוש במכנסי הסוואה וחולצה שחורה. שני גברים חמושים שהיו איתו הסתובבו וברחו. אנקר רצה לרדוף אחריהם, אבל כשניגש לדלת ראה מרחוק ארבעה גברים נוספים שלבשו מדי צבא ואפודי מגן. שניים מהם נשאו רובי סער מסוג קלצ'ניקוב ושניים נשאו מטולי  RPG– כלי נשק שאנקר זיהה. הוא חזר לממ"ד:

היה לי צפצוף, צלצול באוזן [מהיריות], לכן דיברתי עם הבת שלי כל הזמן ואמרתי שאם היא שומעת מישהו נכנס, שתגיד לי, בזמן שהייתי במצב כריעה מול דלת הממ"ד וכיוונתי אליה את האקדח. במקביל ראיתי הודעות מחברים שכתבו "יש מחבלים בבית שלנו". ניסיתי לשלוח הודעות כדי להזהיר חברים בצד השני של השכונה שלנו, אבל [בטלפון שלי] ראיתי רק סימן אחד ליד ההודעות שלי [המסמן שההודעה נמסרה אך לא נפתחה], אז הנחתי שהם נלקחו או נהרגו.

אלי אוזן, חבר כיתת הכוננות של נירים, אמר שכאשר התבונן בפעם הראשונה מבעד לחלון וראה גברים בלבוש צבאי במרחק של כמאה מטרים מביתו הוא לא הבין מה קורה, עד שראה שאחד מהם נושא מה שהוא זיהה כמטול RPG.[608] הוא הזעיק חברים נוספים של כיתת הכוננות בהודעת טקסט ואז ראה מבעד לחלון 30–40 לוחמים מתקרבים, רובם בלבוש אזרחי. הם נכנסו לבית של שכנו. אוזן יצא להילחם לצד חברים נוספים בכיתת הכוננות; הוא סיפר כי ראה גופות בשביל, דפוסי פיזור של רסיסים מרימונים שהתפוצצו ונזקי ירי מנשק קל; כל מכונית שראה ניזוקה, נפרצה או עלתה באש. אוזן הלך לביתו של רועי פופלוול – בנה של חנה פרי בת ה-79 ואחיו של נדב פופלוול, בן 51, שנתפסו שניהם בידי הלוחמים כבני ערובה ונלקחו לרצועת עזה באותו יום – ומצא אותו מת, בראשו פצע ירי.

נמרוד חפץ השקיף מחלונו בניר עוז בשעה 9:20 בבוקר וראה שישה חמושים במדים עם סמלים של נשר מובילים משם את שכנתו, חנה פרי, ואת בנה, נדב פופלוול.[609] לחטיבת חיל האוויר של גדודי אל-קסאם יש סמל ובו נשר. פרי שוחררה בסוף חודש נובמבר, אך נדב פופלוול נהרג ברצועת עזה.[610]

אוזן סיפר שראה את אחד החמושים משליך רימון יד ושמע את הרימון מתפוצץ. כשאוזן ואחרים מכיתת הכוננות סיירו בשטח הקיבוץ הם ראו חורים שלדעת אוזן עולים בקנה אחד עם נזקים הנגרמים מפיצוץ רימונים: "בור ברצפה ורסיסים כמו פטרייה".[611]

אבי דבוש מנירים זוכר שדרך קבוצת וואטסאפ של היישוב נודע לו משכניו איימי ואוריאל לבאן, הורים לתינוק בן תשעה ימים, כי "המחבל הצית את הבית שלהם בזמן שהם בממ"ד ושהם נחנקים. כמה אנשים אמרו להם שזה בסדר לפתוח את החלון ולברוח, אבל אחרים אמרו שיש מחבלים בכל מקום".[612] בני הזוג לבאן נשארו בממ"ד שלהם, החזיקו את תינוקם ליד החלון ושרדו.[613] לדברי דבוש, חמושים בזזו את התכשיטים, הטלפונים, המחשבים הניידים והמכונית של שכנו בנירים.[614] תושבים אחרים בנירים סיפרו גם הם כי חמושים פרצו למכוניות וגנבו מהן חפצים.[615]

תושבים מנירים אמרו כי במהלך ההתקפה נשרפו כ-27 בתים באחת משכונות הקיבוץ, וכן מכוניות רבות.[616]

מיכל רהב הייתה בממ"ד שלה עם שלושת ילדיה.[617] בעלה, שהוא שוטר, שמר על הדלת, חמוש באקדחו; כאשר חמוש נכנס לביתם בעלה פתח באש והרג את אחד התוקפים, ואחר כך נסוג לממ"ד. היא סיפרה כי בשלב זה "הם התחילו לירות על הדלת, ואחד ירה RPG על הבית". לדבריה, "היה פיצוץ גדול וכל החדר התמלא בעשן ואבק שריפה. האוזניים שלנו צלצלו, ואיבדנו שיווי משקל. ואז שמענו יריות פוגעות בלוח המתכת של החלון". לאחר מכן עזבו החמושים את הבית. רק כשיצאה מהממ"ד גילתה רהב כי ה-RPG הרס את ביתם, והותיר רק את הממ"ד שלם.

קמיל ג'סלבה, בת 31, אזרחית הפיליפינים, גרה עם ניצה חפץ, בת 95, חולת אלצהיימר, ומטפלת בה. ג'סלבה סיפרה כי בסביבות השעה 8:00 בבוקר היא החלה לשמוע קולות של אנשים מקרוב, מסביב לביתן, אחד הבתים הסמוכים ביותר לרצועת עזה בקיבוץ נירים.[618] לדברי ג'סלבה, היא חשבה תחילה שאלה אנשי צבא ישראלים, אבל אז התבלבלה כשהבינה שהם מדברים ערבית.

ג'סלבה לקחה את חפץ לממ"ד אבל דלתו לא נסגרה כראוי – דבר שציינה בפני צוות התחזוקה של הקיבוץ כבר שנה קודם לכן. בשל מצבה, חפץ לא הבינה את הסכנה שבה הן נתונות והמשיכה לדבר בקול רם ולבקש דבר מה לאכול. ג'סלבה, שחששה שחפץ תכעס אם לא תביא לה משהו לאכול, רצה למטבח, באמצע חילופי הירי, כדי לקחת משם עוגיות. זמן קצר לאחר מכן ביקשה חפץ מכשיר רפואי, וג'סלבה רצה שוב להביא לה אותו, כי חששה שאם לא תיעתר, חפץ תתרגז ותמשוך תשומת לב.

בשעות שלאחר מכן שמעה ג'סלבה שתי קבוצות של אנשים שנכנסו לבית ויצאו ממנו. אחר כך הגיעה קבוצה שלישית והיא שמעה אנשים פותחים ארונות ומנפצים חפצים. לאחר זמן מה פתח גבר רזה בלבוש אזרחי וללא נשק גלוי לעין את הדלת לממ"ד. ג'סלבה תיארה את מה שהתרחש:

הוא הדליק את הפנס של הטלפון שלו. ניצה התעוררה והתחילה לצעוק עליו בעברית: "למה אתה כאן? למה את לא סוגרת את הדלת, קמיל. אולי תסתלק מכאן!". ביקשתי ממנה להיות בשקט. אם היא הייתה מסוגלת ללכת, היא הייתה תוקפת אותו. הרמתי ידיים ואמרתי, "סליחה, אדוני, היא זקנה, היא לא מבינה כלום, תהיה סבלני בבקשה". הוא נרגע; הוא שאל איפה הכסף, ואז הוא ראה את הטלפון שלי. הוא לקח את הטלפון שלי וראה תמונה שלי ושל הבן שלי. הוא שאל שוב "איפה הכסף?". פתחתי את הארנק שלי, נתתי לו את כל הכסף שלי ואמרתי, "זה הכול, אבל בבקשה אל תיקח את הדרכון שלי ואת תעודת התושבות שלי". הייתי רגועה אבל רעדתי. ואז הוא הפנה אלי את גבו ושאל בעברית: "מה יש לך כאן?", כשהוא מסתכל על הארונות. בסופו של דבר הוא עזב. הלכתי אחריו ואמרתי, "תודה, אדוני, אני סוגרת עכשיו את הדלת". הוא הנהן. סגרתי את הדלת וחיבקתי את ניצה. היא הרגישה את הפחד שלי.

לבסוף, בשעה 14:00 או 15:00, הגיע הצבא כדי לפנות את תושבי הקיבוץ, תחת ירי כבד. חיילים נכנסו לקיבוץ, עברו מבית לבית ובדקו את השורדים.[619] כעבור כשלוש שעות הם אספו את רובם והביאו אותם למקלט של המועדון שבמרכז הקיבוץ, שם הם שהו עד סמוך לשעה 15:00 ב-8 באוקטובר, ואז הם פונו סוף סוף מנירים.[620]

תושבים סיפרו על מותם של דורון מאיר, בן 58, ומור מאיר, בתו, בת 16. לדברי אשתו ובת נוספת, ששרדו שתיהן את ההתקפה ושוחחו עם כלי התקשורת, דורון שהה בסלון ביתם, חמוש באקדח כדי להגן עליהן, בזמן שאשתו ובנותיו הסתתרו בממ"ד.[621] לדבריהן הוא הרג כמה תוקפים לפני שלוחמים ירו בו למוות. מור רצה החוצה לסייע לו ונהרגה גם היא.

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שפורסם ברשת X וצולם ב-7 באוקטובר, בשעות אחר הצהריים, ובו נראית קבוצת אנשים בלבוש אזרחי. לפחות שניים מהם עומדים על גופת חייל ישראלי המוטלת על הקרקע ליד רכב בקיבוץ נירים. גופה של חייל אחד נוסף לפחות משתלשלת מרכב, והגברים בלבוש אזרחי מתחילים לגרור את הגופה אל הכביש. בסמוך נראים שני גברים במדי הסוואה. לראשו של אחד מהם סרט ירוק, המשויך לגדודי אל-קסאם.[622]

קיבוץ עין השלושה

בהתקפה המזוינת על קיבוץ עין השלושה נהרגו לפחות ארבעה בני אדם, בהם חבר כיתת הכוננות.[623] לדברי התושבים, לפחות שני בתים נשרפו במהלך ההתקפה, לרבות בית אחד שבו נהרגה אישה, ולוחמים השליכו רימונים לבתים ולמקלטים.[624]

בקיבוץ עין השלושה שבחבל אשכול גרו 353 בני אדם, נכון לשנת 2022.[625] הקיבוץ שוכן במרחק של כשלושה קילומטרים מהגבול בין ישראל לרצועת עזה וכשישה קילומטרים מהעיר ח'אן יונס שברצועת עזה; שדות חוצצים בין גדר הקיבוץ לבין המכשול שבגבול הרצועה.

ארגון Human Rights Watch ראיין שניים מתושבי עין השלושה החברים בכיתת הכוננות של הקיבוץ בנוגע להתקפה עליו, שנמשכה שעות ארוכות.[626]

יוגב נתן, בן 37, חבר בכיתת הכוננות, אמר כי ההתקפות החלו בסביבות השעה 6:30 או 6:45 בבוקר. לדבריו, "שמענו יריות וצעקות בערבית, ומיד הבנו שאנחנו בסכנה".[627] נתן סיפר כי כשהתקשר לחבר כדי לבקש ממנו סיוע, "שמעתי קרבות... משהו מתפוצץ, RPG ורימונים, הרבה ירי – ואז דממה. מאוחר יותר הבנו שזה הרגע שבו [חבר אחר בכיתת הכוננות] נהרג".[628]

שני התושבים אמרו כי החמושים לא לבשו לבוש אחיד. לדברי נתן, רבים מהלוחמים לבשו מדים – מכנסיים וחולצות בצבע ירוק זית – ואפשר היה לטעות ולחשוב שהם חיילים ישראלים. תושב נוסף, גם הוא חבר בכיתת הכוננות, סיפר כי ראה תוקפים בבגדים שחורים עם קסדות וסרטי-ראש ירוקים. שניהם אמרו שתוקפים אחרים לבשו בגדים אזרחיים רגילים, חלקם אפילו נעלו כפכפים ולבשו מכנסי טרנינג. לדברי שניהם, רובם היו חמושים, בין השאר ברובי סער מסוג קלצ'ניקוב ובמטולי RPG. נתן היה עם חבר נוסף בכיתת הכוננות, והלה סיפר לנתן כי ראה "לפחות 12 בחורים במדי צה"ל עם סרטי ראש שנשאו מטולי RPG, רימוני יד, מטעני חבלה וכלי נשק נוספים, והיו חמושים מכף רגל ועד ראש".[629]

הלוחמים הציתו בתים. לדברי נתן, "הבתים שנשרפו היו הכי קרובים לפרצה בגדר [בדרום, שדרכה נכנסו התוקפים]". הוא סיפר כי "התוקפים השליכו רימון לשלושה בתים, לפחות, ולכל מקלט תת-קרקעי. מצאנו רימונים שלא התפוצצו... בלי הנצרוֹת, אחרי שהסלילים שלהם הותרו".

תושב נוסף, גם הוא חבר בכיתת הכוננות, שהסתתר בביתו כי היה ברשותו רק אקדח, סיפר כי החמושים נכנסו לשכונת מגוריו שבדרום הקיבוץ והחלו לירות לכל עבר. אחר כך הם החלו להשליך רימונים, גם לעבר ביתו. לדבריו, "הם שברו חלון וזרקו חומר נפץ לתוך הבית שלי. שמעתי את זה ונשכבתי על הרצפה".[630] הוא לא נפגע; הוא ראה ושמע לוחמים משליכים חומרי נפץ נוספים. ואז הוא ראה את ביתה של סילביה מירנסקי, בת 80, שהיה ממש מול ביתו, עולה באש.[631] הוא רץ לביתה בניסיון לחלצה מהממ"ד, אך לאחר שנורו לעברו יריות הוא נאלץ לשוב לביתו. נתן סיפר כי בתום ההתקפה ראה כוחות הצלה מוציאים את גופתה החרוכה.[632] לדבריו, הוא גם ראה אישה נמלטת מביתה הבוער; היא קפצה מהממ"ד ורצה יחפה, לאחר שלוחמים שפכו נוזל דליק על ביתה והציתו אותו.[633]

לדברי נתן, הוא ראה גם ארבע ערימות של מכלי גז בישול גדולים בקצה הדרומי של הקיבוץ. "[החמושים] ניסו להכניס אותם לבתים. מצאנו את [המכלים] ליד הבתים. הם ירו על מכלי הגז, חלקם לא התפוצצו. לפעמים הם זרקו רימון פנימה כדי לפוצץ את המכל".

החבר הנוסף בכיתת הכוננות סיפר כי לוחמים נכנסו לביתו חמש פעמים. לדבריו, הוא הסתתר באחד מחדרי הבית בעת ששאר בני משפחתו שהו בממ"ד. הוא סיפר כי בפעם החמישית שהתוקפים נכנסו לביתו, הם אכלו ושוחחו לפני שהחליטו לעזוב. הוא סיפר כי ירה למוות בלוחם שנשא רובה סער ואשר ניסה להיכנס לחדר שבו הסתתר.[634]

ז'קלין גליקסמן, ששרדה את ההתקפה בעין השלושה, סיפרה לכלי התקשורת כי חמוש נכנס לממ"ד שלה, הורה לה לשתוק ולקח את הטלפון ואת הטאבלט שלה.[635]

הצבא הישראלי הגיע לעין השלושה בסביבות השעה 12:30 או 13:00 בצהריים. הם לכדו לוחם שניסה להיכנס לממ"ד של בית. למחרת, בשעות אחר הצהריים או הערב, פונו האזרחים מעין השלושה בשיירה ארוכה שלוּותה בארבעה כלי רכב משוריינים ובמסוק. "לאנשים הייתה שעה לאסוף כל מה שהם יכולים לחשוב עליו", אמר נתן. "הם לקחו שני תיקים, תיק אחד, לא מספיק. הם פשוט עזבו בהתראה קצרה".[636]

30 בני אדם נוספים – 16 ישראלים ו-14 אזרחים תאילנדים – שהסתתרו ברחבי הקיבוץ, פונו ב-9 באוקטובר.[637]

קיבוץ סופה

בהתקפה המזוינת על קיבוץ סופה נהרגו שלושה אזרחים, בהם חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, במהלך חילופי אש שארכו שעות.

בקיבוץ סופה השוכן בחבל אשכול, במרחק של כ-2.5 קילומטרים מרצועת עזה, גרו 223 בני אדם, נכון לשנת 2022.[638] בנוסף להם שהו בקיבוץ ב-7 באוקטובר עוד 40 אנשים, שהשתתפו בקורס פרמדיקים שהתקיים שם.[639]

ארגון Human Rights Watch ראיין את הרבש"ץ של קיבוץ סופה ותושב נוסף, וסקר דיווחים של כלי תקשורת על ההתקפה בקיבוץ.[640]

אליה נתן לילינטל, בן 25, רבש"ץ הקיבוץ, התעורר לקול אזעקות בשעה 6:30 בבוקר והבין "שזה משהו לא רגיל". 15 דקות לאחר מכן, כאשר "קיבל הודעה מהחמ"ל שיש חדירה משמעותית" לישראל, הוא התקשר לשלושה חברים נוספים בכיתת הכוננות.[641] זמן קצר לאחר מכן הם שמעו ירי. לילינטל עמד בקשר עם מפקד צבא שאמר לו שלא יגיעו כוחות לסייע לצוות שלו. גורמים במועצה האזורית אשכול אמרו ללילינטל לא לצאת "בגלל הנפילות".[642]

בשלושה סרטונים שצולמו במצלמות-ראש, פורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch נראים לוחמים נוסעים על אופנועים ובטנדרים מח'אן יונס לעבר קיבוץ סופה. באחד הסרטונים נראים לוחמים, לראשם של שניים מהם סרטי-ראש ירוקים המשויכים לגדודי אל-קסאם, פורצים את המכשול מצפון לסופה ומשתמשים ברמפות כדי להסיע כלי רכב מעל מדרגת הבטון של המכשול.[643] בסרטון אחר נראים תוקפים מגיעים לקיבוץ, ואדם אחד יורה RPG לעבר מגדל תקשורת במרחק של כמה מאות מטרים מסופה.[644] שלושה לוחמים, שלראשו של אחד מהם סרט ירוק, נכנסים לקיבוץ בסביבות השעה 7:00 בבוקר ומתחילים לירות.[645]

לילינטל סיפר שכאשר יצא מביתו ראו אותו ארבעה חמושים והרימו את נשקם. דקות ספורות לאחר שרץ חזרה פנימה הוא שמע יריות וראה שני חמושים ליד המכונית של שכנו. בחילופי האש עימם הוא הרג את שניהם.[646] מוטי חי, המתגורר בקרבת מקום, סיפר כי צפה מהחלון בשעה שהחמושים נורו למוות סמוך למכונית, אם כי באותו זמן הוא לא ראה מי ירה בהם.[647]

לאחר מכן לבש לילינטל את אפוד המגן שלו ואת קסדתו ונתן לשכנו אפוד רזרבי. חברי כיתת הכוננות סיפרו כי בסביבות השעה 10:00 בבוקר הם שמעו ערבית בפרדס מחוץ לקיבוץ. כשהתקרבו, ראו 15 חמושים.[648] לילינטל סיפר כי שלושה מהם השליכו לעברו רימונים.[649]

הירי נמשך זמן מה. לילינטל ואחרים חזרו לתוך הקיבוץ וירו מקו הבתים הראשון. "המחבלים ריססו בלי סוף ואחד [מחברי כיתת הכוננות] נפצע בראש" ו"נהרג במקום", אמר לילינטל. "אבא שלו הוא נהג האמבולנס של הקיבוץ", אבל "לפני זה, הם ירו לו בגלגל, המחבלים".[650]

בסרטונים שאומתו בידי ארגון Human Rights Watch נראים לוחמים, לראשו של אחד מהם סרט ירוק המשויך לגדודי אל-קסאם, מסתובבים בסופה, יורים לתוך בתים ולעבר צמיג של אמבולנס ריק חונה.[651] בסרטון נראים שני לוחמים יורים בכלב מחוץ לבית שמיקומו אוכּן לקיבוץ סופה.[652] הסרטון עובר אז לקטע אחר שבו נראה אותו לוחם גונב תכולה של מקרר ומנסה להצית בית. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את מיקומו של הבית, אולם לילינטל זיהה אותו ואישר כי הסרטון צולם בסופה.[653]

מתוך קומתו השנייה של בניין בקיבוץ ניהלו לילינטל וחבריו לכיתת הכוננות חילופי אש עם שני חמושים שהיו מחוץ לבניין. לילינטל סיפר כי בשעה 13:00 הגיעו שישה חיילים ישראלים מהיחידה ללוחמה בטרור וכי כעבור שעה הגיע מסוק; הוא כיוון את המסוק לפרדס, ושם הוא "הוריד" עוד כ"40 מחבלים".[654] על פי העיתון ניו יורק טיימס, "הצבא הישראלי דיווח כי הרג עשרות תוקפים בקרבת מקום".[655]

אחרי שטנק ישראלי הגיע כדי לאבטח את הכניסה לקיבוץ, בחיפוי של מסוק, סייעה כיתת הכוננות בפינוי תושבים.[656]

עם שלושת הרוגי ההתקפה נמנה אופיר ארז, בן 57, שלדברי חי היה בדרכו אל מחוץ לקיבוץ דרך השער הראשי בדיוק בזמן שהחמושים הגיעו.[657] הם ירו בו והרגו אותו.[658] סרטון מאומת, שתואר קודם לכן בפרק זה ופורסם בערוץ הטלגרם South First Responders, תיעד את הרגע שבו לוחם פורץ אל תוך הקיבוץ בסביבות השעה 7:00 בבוקר. הלוחם, המצלם באמצעות מצלמת-ראש, נכנס לקיבוץ יחד עם שני לוחמים נוספים של גדודי אל-קסאם, המזוהים באמצעות סרטי-ראש ירוקים המשייכים אותם לארגון זה. בקרב היריות שמתפתח הלוחמים יורים לעבר מכונית; המכונית מתדרדרת מבעד לשער המרכזי, שִׁמשתה הקדמית מנוקבת כדורים, ואז נעצרת.[659] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא אם ארז היה ברכב.

חי אמר כי חמושים ירו והרגו את ברנרד כהן, בן 57.[660] באותה שעה כהן ישב בסלון ביתו, בעוד אשתו הייתה בממ"ד. סרטון מאומת שצולם בידי אותו לוחם של גדודי אל-קסאם שהשתתף בתקרית הקודמת – וזוהה על פי רובה הסער מסוג קלצ'ניקוב שנשא והשעון שעל פרק כף ידו – מתעד את הרגע שבו יורה הלוחם פעמיים דרך חלון בדמות ישובה על כיסא. האדם נופל ארצה.[661] חי סיפר שאשתו של כהן שאלה בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ אם מישהו יודע היכן הוא נמצא, שכן היא פחדה מכדי לפתוח את דלת הממ"ד; ומאחר שכהן הפסיק לענות לה, היא חשבה שיצא מן הבית. רק כשיצאה מהממ"ד הבינה שהוא נהרג.

לדברי חי, ההרוג השלישי הוא עִדו חוברה, בן 36, אב לשלושה ילדים קטנים.[662] חי סיפר כי אחד מחברי כיתת הכוננות שהיה מרותק למיטתו ב-7 באוקטובר שאל את חוברה, שיש לו רקע צבאי, אם יוכל למלא את מקומו בכיתת הכוננות, וחוברה הסכים. חי סיפר כי חוברה נורה ונהרג במהלך חילופי אש עם חמושים בצפון הקיבוץ בתחילת היום.

קיבוץ כרם שלום

בהתקפה המזוינת על קיבוץ כרם שלום נהרגו שניים מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, ותושב קיבוץ נוסף נפצע קשה.[663]

בקיבוץ כרם שלום שבחבל אשכול, השוכן על גבול ישראל–מצרים, במרחק של 100 מטרים בלבד מרצועת עזה, התגוררו 220 תושבים, נכון לשנת 2022.[664]

ארגון Human Rights Watch ראיין אדם ששרד את ההתקפה בכרם שלום, אימת תשעה סרטונים המתעדים את ההתקפה על הקיבוץ וסרטון אחד המתעד התקפה על בסיס צבאי סמוך, ובחן דיווחים בתקשורת.[665]

מתן ג', תושב כרם שלום, בן 26, ואליה בן שימול, רבש"ץ הקיבוץ, שהתראיין בכלי התקשורת, סיפרו שניהם כי התעוררו מוקדם בבוקר 7 באוקטובר לקולות של אזעקות ופיצוצים.[666] מתן ג' סיפר כי בתוך זמן קצר רחשה קבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ פעילות ערה של הודעות שבהן נאמר "הישארו בממ"דים, נעלו את הבתים, סגרו את החלונות".[667]

בן שימול אמר לכלי התקשורת כי קבוצה גדולה של חמושים רכובים על אופנועים פרצה את החומה המפרידה בין הקיבוץ ובין רצועת עזה, וכיתת הכוננות הרגה שבעה מהם. הוא אמר כי החמושים התאספו בחווה הסולרית של כרם שלום וכי ראה אותם שם מצוידים במטולי RPG, במקלעים ובכמות גדולה של תחמושת. כיתת הכוננות, המונה שמונה חברים, הדפה את החמושים ופיזרה אותם, בסיוע מסוק צבאי. בראיון אמר בן שימול כי שניים מחברי כיתת הכוננות נורו למוות כשניסו לחלץ משפחה שתוקפים ניסו לפוצץ את הממ"ד שלה, לאחר שלא הצליחו להיכנס לתוכו.[668]

מתן ג' סיפר כי בסביבות השעה 10:00 הבין עד כמה הלחימה קרובה אליו, כשהלך מהממ"ד לסלון. הוא שמע יריות שנשמעו לו כיריות מרובי M16 ומרובי סער מסוג קלצ'ניקוב. מתן ג' סיפר כי נתן מחסה לחובש שניסה להיענות לקריאה של כיתת הכוננות.[669]

בסביבות השעה 12:00 בצהריים, בהוראת בן שימול, יצאו מתן ג' והחובש לרכב כדי לחלץ את גופתו של עמיחי וַיצן, איש כיתת הכוננות שנהרג.[670] מתן ג' סיפר: "כמובן, לא ידענו שהוא מת עד שבדקנו. היה לי ציוד רפואי ברכב שלי, בערך 20 מטרים מהבית שלי... זה שטח פתוח, אפשר לראות הכול ברדיוס של 150 מטרים מסביב. המצב היה מפחיד. הסתכלתי מסביב כדי לראות אם יש שם מישהו".[671]

ארבעה סרטונים שצולמו במצלמות-גוף של הלוחמים, פורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders ואומתו בידי ארגון Human Rights Watch מראים חמושים לבושים בערבוביה של מדי צבא ובגדים אזרחיים מתאספים עם שחר, רוכבים על אופנועים מדרום רצועת עזה לעבר גבול עזה–ישראל ותוקפים את הקיבוץ.[672] בסרטונים נראים לפחות שני לוחמים פצועים. סביר להניח שהסרטונים הללו נמצאו על גופות של תוקפים הרוגים.[673] בסרטונים נראים לפחות 24 לוחמים חוצים את המכשול שבין עזה לישראל, מהם עשרה בהליכה ו-13 רכובים על אופנועים. 14 לוחמים נראים נכנסים בהליכה לכרם שלום דרך חלקו המערבי של מחסום הבטון.[674]

קיבוץ ארז

בהתקפה המזוינת על קיבוץ ארז נהרג חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, ונפצעו לפחות שלושה.[675] הלוחמים נכנסו לקיבוץ בכלי רכב, וכאשר היו בתחומו ירו RPG ורימונים.

בקיבוץ ארז, השוכן בחבל שער הנגב, כקילומטר אחד מגבול עזה וסמוך למעבר ארז, התגוררו בשנת 2022 כ-616 תושבים.[676]

ארגון Human Rights Watch ראיין שניים מחברי כיתת הכוננות של קיבוץ ארז על ההתקפה.

יוסי חדד, בן 44, חבר כיתת הכוננות, אמר כי התעורר לקול פיצוצים "לא נורמליים".[677] אורן ח', בן 46, אמר כי התעורר לקול אזעקות ב-6:30 בבוקר. רבש"ץ הקיבוץ התקשר אליו וביקש ממנו לפקד על התגובה. כיתת הכוננות התארגנה והתפרשׂה לאורך גדר הקיבוץ. כשהגיע לפאתי הקיבוץ הבחין אורן ח' בשני כלי רכב מתקרבים, ובהם ארבעה אנשים. הוא התקשר לצבא כדי לשאול אם מדובר בכוחות שלהם, ונאמר לו, "בוודאות מחבלים".[678]

חדד וחברו אורי, גם הוא חמוש וגם הוא חבר כיתת הכוננות, התקדמו לעבר השער האחורי של הקיבוץ כששמעו במכשירי הקשר שכלי רכב מתקרבים אליו – ואז הם הבחינו בחמושים. חדד סיפר: "ראיתי את הרכבים המדוברים. אני ישר הבנתי שזה לא צבא ולא חקלאים עם תאילנדים וישר התחלתי לירות. [אורי] חשב שזה צבא ואמר לי לעצור. אז עצרתי".[679]

מאוחר יותר הבין חדד שכאשר הפסיק לירות, החמושים עזבו את רכביהם ופנו לעבר הקיבוץ דרך הפרדסים והשיחים. החמושים תקפו בנשק קל וברימונים, וכן במה שהוא זיהה כ-RPG אחד לפחות, והניחו חומרי נפץ על הגדר.[680] גם אורן ח' וגם חדד אמרו שלפחות בית אחד נפגע מירי RPG.[681]

 חברו של חדד, אורי, נפצע במהלך ההתקפה על קיבוץ ארז מרסיסי רימון בראשו וברגלו.[682] לאחר מכן חדד מצא עצמו נלחם בחמושים בעודו מנסה להחיות את אורי המדמם ולקרוא לחילוץ.[683]

חברים אחרים בכיתת הכוננות חילצו את חדד ואת אורי ולקחו אותם לבית בסביבות השעה 10:00 בבוקר. החמושים ירו RPG לעבר הבית שבו מצאו השניים מחסה ביחד עם עוד שניים מחברי כיתת הכוננות ומשפחה בת ארבע נפשות, ופצעו את חדד בעיניו ובאוזניו.[684]

חדד סיפר כי במהלך ההתקפה אזלה התחמושת שעמדה לרשות כיתת הכוננות, וחבריה נאלצו לאסוף כדורים שנפלו ולהשתמש בהם.[685]

חדד ואורן ח' סיפרו כי שלושה בני אדם נפצעו: אורי, חדד עצמו, ואדם בשם דני.[686] אחד מחברי כיתת הכוננות שנפצע קודם לכן, אמיר נעים, בן 27, מת מפצעיו.[687] "הדבר הכי קשה שהיה לי באותו יום לעשות זה היה לדלג מעל הגופה של אמיר בדרך לחילוץ", אמר חדד.[688]

חדד אמר שהצבא הגיע בסביבות השעה 14:00 או 15:00 אחר הצהריים, ואז הוא נסע בכוחות עצמו לבית החולים.[689]

ארגון Human Rights Watch אימת שלושה סרטונים, ששניים מהם פורסמו ב-7 באוקטובר בערוץ הטלגרם של גדודי אל-קסאם והשלישי בערוץ הטלגרם Palestine Resist, ערוץ פלסטיני פופולרי המפרסם בעיקר באנגלית. בסרטונים נראים לוחמים פורצים את המחסום במעבר ארז.[690] אחד הסרטונים, מונטאז' המורכב מעשרות קטעים שפורסמו בערוץ הטלגרם של גדודי אל-קסאם, מראה כיצד לוחמים תוקפים את מעבר ארז ופורצים את המכשול המפריד בין רצועת עזה לישראל בכמה מקומות בשעות הבוקר המוקדמות.[691] בקטע הראשון נראה פיצוץ גדול על חומת המכשול, ממערב למעבר ארז. בקטע אחר נראית פרצה בחומה הצמודה למעבר, ממזרח. בקטע שלישי נראים חמושים נעים דרך הכניסה הראשית. בקטע נוסף נראים שלושה גברים במכנסיים קצרים ובחולצות טריקו נתפסים בידי הלוחמים. בקטע האחרון, אחד הגברים הללו מובל דרך הפרצה במכשול לתוך רצועת עזה. בסרטון אחר, ששותף בערוץ הטלגרם של גדודי אל-קסאם, שניים מן הגברים שנראו בסרטון הקודם מובלים מהמקום. לוחמים יורים פעמיים על אדם שלישי, לבוש מכנסיים קצרים, השוכב על הקרקע ללא ניע.

קיבוץ מגן

בהתקפה המזוינת על קיבוץ מגן נהרגו שניים מחברי כיתת הכוננות. במהלך ההתקפה תפסו לוחמים אדם אחד כבן ערובה; מאוחר יותר הוא נמצא מת בסמוך לקיבוץ ניר עוז.[692] הלוחמים גם הרגו כמה אזרחים אחרים בסמוך לקיבוץ.

בקיבוץ מגן, השוכן בחבל אשכול, במרחק של כ-4.8 קילומטרים מגבול רצועת עזה, גרו 540 בני אדם, נכון לשנת 2022.[693]

ארגון Human Rights Watch ראיין שני אנשים ששרדו את ההתקפה על קיבוץ מגן; אחד מהם נפצע, והשני שרד תקרית שאירעה בסמוך לקיבוץ.[694]

ברוך כהן, בן 72, הרבש"ץ של קיבוץ מגן, וחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, נלחמו במשך שבע שעות.[695] כהן סיפר כי לאחר ששמע פיצוצים רבים, החל מהשעה 6:30 בבוקר, הוא טיפס במעלה גבעה ליד ביתו:

ראיתי שמים מלאים עשן. לא ראיתי אנשים רצים או מכוניות. התקשרתי לחברים בכיתת הכוננות, התלבשנו, לקחנו את הנשק [שלנו], ואז נלחמנו במשך שבע שעות כדי שאנשים לא ייכנסו לקיבוץ מגן. הרגנו [את החמושים]. ידענו שעלינו לשמור על אנשי הקיבוץ בחיים. אף אחד לא נכנס לקיבוץ מגן.[696]

במהלך הקרב נורה כהן ברגלו הימנית; מאוחר יותר הרגל נכרתה.[697]

איזי שמש, בן 64, גם הוא חבר כיתת הכוננות, אמר שארבעה תוקפים נהרגו ושניים נפצעו.[698]

בסרטונים ממצלמות-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders וצולמו במרחק של קילומטר אחד מצפון לקיבוץ מגן בסביבות השעה 7:00 בבוקר נראים לוחמים רוכבים צפונה בכביש 232 על שישה אופנועים. הם פונים מזרחה ומתרחקים ממגן, ובתוך כך הם יורים שוב ושוב לעבר מכונית חולפת, וזו מאטה ואז נעצרת, בעוד מכונית שנייה נכנסת לטווח הצילום וממשיכה בנסיעתה.[699] ארגון Human Rights Watch שוחח עם האיש שהיה במכונית הראשונה, חמאד אבו עראר, בדואי פלסטיני. לדבריו, הוא נורה בצומת כשאשתו, פטימה, הסיעה אותו לעבודה במושב מבטחים.[700] במכונית היו גם בנם ועובד מרצועת עזה. חמושים רכובים על שישה אופנועים נסעו במעלה כביש 232 כשמכוניתו של עראר המתינה בצומת. הם פתחו באש לעבר מכוניתו ולעבר המכונית שמאחוריה. לאחר מכן המשיכו החמושים במורד הכביש. עראר שיתף סרטונים ממצלמת-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders ומתעדים את הצומת בזמן שבו החמושים פתחו באש על שני כלי הרכב.[701]

עראר הבין שאשתו, הגבר הנוסף שהיה במכונית ונהג המכונית השנייה נהרגו מן הירי. הוא לקח את בנו בן השמונה חודשים, אליאס, שישב במושב האחורי, והסתתר עימו בארון חשמל בצומת בצד הדרך. משם הוא התקשר לאנשי משטרה וצבא והתחנן שיחלצו אותו.

בחמש השעות הבאות, בערך, הציץ עראר מבעד לחורים שניקבו הכדורים בדלתות המתכת. הוא סיפר שראה את החמושים משתמשים בצומת כנקודת שיגור, וכן קבוצות שונות של חמושים חולפות בטנדרים בדרכן צפונה. על החלק האחורי של לפחות אחד מן הטנדרים הותקן כלי נשק גדול. הטנדרים חזרו מאוחר יותר. עראר ראה גם רוכבי אופנועים, נושאים מה שהוא זיהה כרובי סער מסוג קלצ'ניקוב ו-RPG, נוסעים לכיוונים שונים, וארבעה חמושים העומדים בצומת פותחים באש והורגים חייל ישראלי הנמצא לבדו במכונית. הוא אמר שהם עצרו שני גברים שנסעו במונית; הנוסעים צעקו שהם ערבים. לדבריו, שניים מהחמושים ניגשו אליהם משני צידי המכונית וירו בראשיהם.

עראר נותר בארון החשמל במשך כשש שעות, עד שכוחות צבא עשו את דרכם לצומת. כאשר הכוחות התקרבו, ארבעה לוחמים הסתתרו מאחורי ארון החשמל וארבו להם. אף על פי שכוחות הצבא ירו על ארון החשמל, עראר ובנו שרדו.

ארגון Human Rights Watch אימת סרטונים נוספים ממצלמות-אבטחה שפורסמו בערוץ הטלגרם South First Responders וצולמו בתחנת דלק מדרום לקיבוץ מגן בשעה 7:50 בבוקר. בסרטונים, המורכבים מקטעים ממצלמות-אבטחה הממוקמות הן בתוך התחנה והן מחוצה לה, נראים לפחות 14 לוחמים בלבוש אזרחי ובלבוש הסוואה מסתערים, יורים ובוזזים את החנות בתחנת הדלק. שני גברים, המזוהים בכתוביות כעובדי התחנה, מבחינים בלוחמים המתקרבים, רצים בתוך החנות שבתחנת הדלק ופותחים חדר אחורי באמצעות מפתח. על פי הכתוביות, שלא אומתו בידי ארגון Human Rights Watch, שני העובדים הסתתרו במקפיא בתחנת הדלק עד שהגיעה עזרה.[702]

קיבוץ סעד

בהתקפה על קיבוץ סעד איש מתושבי הקיבוץ לא נהרג ולא נפצע.[703]

בקיבוץ סעד, השוכן בחבל שדות נגב, סמוך לכפר עזה, במרחק של כ-3.6 קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 838 בני אדם, נכון לשנת 2022.[704]

ארגון Human Rights Watch ראיין את ד"ר גילי זיוון, תושבת קיבוץ סעד שסייעה לפצועים מיישובים אחרים ב-7 באוקטובר. תחילה חשבה ד"ר זיוון שהירי ששמעה ב-6:30 בבוקר היה ירי רקטות, אך אז, לדבריה, החלו תושבים לקבל הודעות להסתגר בבתיהם.[705]

זיוון סיפרה:

אנחנו קיבוץ דתי. זה היה בשבת. כולם היו עסוקים בלחגוג ובקריאת התורה... בן זוגי היה חבר בכיתת הכוננות. הוא יצא מוקדם בבוקר. היינו בממ"ד עם הנכדים שלי, האחד בן שבעה חודשים והשני בן שמונה שנים. בשלב מסוים הפעלנו את הטלפונים שלנו וקיבלנו הודעות מבארי, מכפר עזה, מרעים.[706]

מאוחר יותר הצליחה זיוון לשחזר את אירועי אותו יום בעזרת בן זוגה וחברי קהילה נוספים. לדבריה, בזמן התקיפה על קיבוץ כפר עזה ניסו חמושים להיכנס גם לסעד, אך כיתת הכוננות הדפה אותם.[707] בשעות אחר הצהריים המוקדמות שוב הגיעו חמושים, וכיתת הכוננות, בסיוע כוחות ישראליים, הדפה אותם שוב, בין היתר בעזרת טנק שהגיע מבארי. זיוון סיפרה כי כמה ממשתתפי הפסטיבל וכמה מתושבי כפר עזה, בהם כאלה שנפצעו ונזקקו לטיפול רפואי, הגיעו לקיבוץ במהלך ההתקפה בחיפוש אחר מקלט. היא אמרה כי חברי הקיבוץ העניקו להם עזרה ראשונה, אך איש מחברי קיבוץ סעד לא נהרג או נפצע.[708]

שני עיתונאים שיתפו עם ארגון Human Rights Watch מסמך בערבית; לדבריהם, גורמים ישראליים אמרו להם שהמסמך, שהושאר בתוך מכונית ששימשה את החמושים, פורשׂ את תכניות ההתקפה.[709] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע את אמיתות המסמך.[710]

אם המסמך אכן אותנטי, הוא מצביע על כך שלתוקפים היה מידע על היחידה האחראית לאבטחת הקיבוץ ועל אופן השמירה עליו. המסמך מזהה כמה אתרים חשובים בקיבוץ, כגון המזכירות, המתוארת בו כנקודת תקשורת "בין גורמים פנימיים בקיבוץ, וכן עם גורמים חיצוניים", ו"מקור מידע חשוב מאוד לכוחותינו". המסמך מזהה את המטבח ואת "המרחב הממוגן" כ"מתאימים להחזקת בני ערובה" ומורה "לנטרל" את השומרים בתוך "חדר השמירה".

המסמך מפרט את אופן ביצוע התקיפה. "שתי חוליות קרביות" – המכונות במסמך גם "כיתות מצומצמות" – שכל אחת מהן מורכבת מג'יפ ארבע-על-ארבע ומארבעה אופנועים, היו אמורות לנוע בשיירה שאורכה 125 מטרים במערך של זוג אופנועים, גי'פ, זוג אופנועים. שני תרשימים מציגים את תצורת הנסיעה ואת המרחק בין כלי הרכב, האחד עבור האופנועים והשני עבור הג'יפים, ומצוין בהם כי "מספר הג'יפים יושלם בעזרת חברים מיוחדים".

המסמך מתווה את המסלול ומציין את שמות הדרכים שבהן על הלוחמים לעבור ואת המקום שבו עליהם לפרוץ את גדר הקיבוץ. לאחר הכניסה, מורה המסמך, "הקבוצה [הראשונה] תשתלט על חלקו המזרחי של הקיבוץ והשנייה תשתלט על חלקו המערבי, תגרום לכמה שיותר אבדות בחיי אדם ותלכוד בני ערובה (ותיקח חלק מהם לרצועת עזה בכלי רכב שונים)".

קיבוץ יד מרדכי

בהתקפה על קיבוץ יד מרדכי, איש מתושבי הקיבוץ לא נהרג ולא נפצע.[711]

בקיבוץ יד מרדכי, השוכן בחבל חוף אשקלון, במרחק של כשלושה קילומטרים מהגבול עם רצועת עזה, גרו 830 בני אדם, נכון לשנת 2022.[712]

ארגון Human Rights Watch ראיין תושבת של הקיבוץ, שהייתה בו במהלך ההתקפה.

רעיה פסי, בת 69, נולדה בקיבוץ, שאותו תיארה כקיבוץ גדול שיש בו "קהילה מעורבת... עם הרבה משפחות צעירות". לדבריה, היא התעוררה ב-6:30 בבוקר ושמעה "יריות קרוב לבית שלי. אני גרה ליד הגדר [ו]שמעתי קרב בכביש 4. זה היה בערך בשעה 8:00 בבוקר. ישבתי במרפסת שלי ושתיתי קפה. בהתחלה לא הבנתי כמה [זה] רציני. הייתי בבית כשעשרות פלסטינים פרצו את הגדר".[713]

פסי, שגרה לבדה והייתה חברה בוועדת הביטחון, סיפרה כי לאחר מכן נכנסה לממ"ד, נשארה בו ויצרה קשר עם אחרים כדי שיזהירו את חברי הקהילה. "לא ידענו בדיוק מה קורה. שמעתי שמחבלים מנסים להיכנס והנחתי שהצבא יהיה שם. אבל אז הבנו שזה משהו אחר לגמרי".

תושבי הקיבוץ התאספו במקלט הקהילתי הגדול, וכיתת הכוננות יצאה לגדר; שם, לדברי פסי, היו כשמונה אופנועים. "יש בסיס צבאי ממש בכניסה לקיבוץ. הם הצליחו להתעמת עם [החמושים] מיד, וזה מה שהגן על הקיבוץ. הם נלחמו בכביש ליד השער הראשי וליד הרפת שליד השער בצד הדרומי. זה היה בסביבות 9:00 או 10:00 בבוקר".

פסי המשיכה לחלוק מידע עם תושבים נוספים עד השעה 22:00, ואז הם פונו.

אלימות מינית ומגדרית

כחלק מהמחקר שנערך לקראת כתיבת דו"ח זה בדק ארגון Human Rights Watch טענות בדבר אלימות מינית ומגדרית. אלימות מגדרית היא "אלימות המכוונת נגד אדם בשל המגדר של אותו אדם או אלימות הפוגעת באנשים ממגדר מסוים באופן בלתי מידתי".[714] אלימות מגדרית פוגעת באופן בלתי מידתי, אך לא בלעדי, בילדות ובנשים.

אלימות מינית היא סוג של אלימות מגדרית. ארגון הבריאות העולמי מגדיר "אלימות מינית" כ"כל אקט מיני, ניסיון להשיג אקט מיני או אקט אחר המכוון נגד מיניות של אדם תוך שימוש בכפייה, [המבוצע] בידי כל אדם, ואחת היא מה הקשר שלו לקורבן, בכל סביבה שהיא. היא כוללת אונס, המוגדר כחדירה לנרתיק או לפי הטבעת בכוח פיזי או בכפייה בדרך אחרת, באמצעות פין, חלק גוף אחר או חפץ".[715]

ארגון Human Rights Watch לא תיעד אף מקרה של אונס, אבל בשל האתגרים המתודולוגיים והאתיים שיפורטו להלן אין פירוש הדבר, לדעתו, שמעשים כאלה לא התרחשו.

המחקר של ארגון Human Rights Watch הניב ראיות לכך שחברי ארגונים פלסטיניים חמושים ביצעו מעשים של אלימות מינית ומגדרית במהלך התקיפות, לרבות כפיית עירום ופרסום תמונות בעלות אופי מיני ללא הסכמה ברשתות חברתיות. כוחות הצלה ואנשים שטיפלו בגופות ההרוגים סיפרו לארגון Human Rights Watch כי ראו גופות במצבים ובנסיבות המצביעים לדעתם על כך שמתים אלה היו קורבנות לאלימות מינית. בדו"ח של הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך נכתב כי "יש יסוד סביר להאמין שאלימות מינית הקשורה לעימות התרחשה במהלך ההתקפות ב-7 באוקטובר בכמה מקומות ברחבי האזור הסמוך לרצועת עזה, לרבות מעשי אונס ואונס קבוצתי, בשלושה מקומות לפחות".

המחקר לא אִפשר לארגון Human Rights Watch להגיע למסקנות בשאלת הזהות האישית של מבצעי פשעים אלה או בשאלה אם פשעים אלה תוכננו בידי מי שהורו על התקיפות.^[716] יש לנו הבנה מוגבלת בלבד של ההיקף הכולל של האלימות המינית והמגדרית שבוצעה במהלך התקיפות. מסיבות שיפורטו להלן, המידע על פשעי אלימות מינית ומגדרית שבוצעו במהלך התקיפות אינו שלם, וסביר להניח שכך יישאר. ואולם, למרות המגבלות, לקורבנות ולשורדים של פשעים אלה יש זכות לצדק, לקבלת דין וחשבון ולפיצויים; על רשויות פלסטיניות וישראליות לשתף פעולה עם האו"ם ועם בית הדין הפלילי הבינלאומי בחקירה בינלאומית עצמאית מלאה של פשעים אלה.

חלק זה של הדו"ח מכיל מידע הנוגע לסוגיה הכוללת של אלימות מינית ומגדרית במהלך התקיפות ומידע בדבר מקרים שלא צוינו לעיל בדיון על אתרי תקיפה ספציפיים.

ארגון Human Rights Watch חקר טענות בדבר אלימות מגדרית, לרבות אלימות מינית, במהלך מתקפת 7 באוקטובר, באמצעות ראיונות עם אנשי כוחות הצלה ומומחים לאלימות מינית שסיפקו מידע על ההקשר, וכן באמצעות בדיקת תמונות שצולמו במהלך המתקפה. ארגון Human Rights Watch גם ניסה ליצור קשר ולראיין אנשים ששרדו מעשים של אלימות מינית ומגדרית במהלך התקיפות או היו עדים להם. עשינו כך בהתאם להנחיות האתיות הפנימיות של הארגון בדבר הסכמה-מדעת ומניעת טראומה חוזרת.

חרף מאמצים ניכרים, בראיונות עם אנשים ששרדו או היו עדים לאונס במהלך מתקפת 7 באוקטובר לא הצליח ארגון Human Rights Watch לאסוף מידע שניתן לאמתו, וקיים רק תיאור פומבי אחד שנמסר, על פי הדיווחים, מפי שורדת של אלימות מינית. כמה אנשי כוחות הצלה מקרב המרואיינים סיפרו שמצאו גופות מופשטות בחלקן מבגדים, או שבגדיהן קרועים, ובמקרה אחד נמצאו כתמי דם העולים ככל הנראה בקנה אחד עם פציעה באזור המפשעה.[717] ציטטנו ממצאים של הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך ושל ועדת החקירה של האו"ם, וכן דיווחים של גופי תקשורת.

הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך קבעה בדו"ח שלה כי על פי "הערכה רפואית-משפטית" שביצעו אנשי צִוותה לתמונות שתיעדו את התקיפות:

נראו כמה גופות שרגליהן פשוקות באופן ניכר. לא ניתן להסביר תנוחות אלה במידה מספקת על ידי, למשל, "יציבה פוגיליסטית (אגרופנית) שלאחר המוות", כתוצאה מנזק שנגרם מכוויות. בתצלומים ובסרטונים שנבדקו נראות גם לפחות 20 גופות שאיבריהן המוצנעים, כגון שדיים ואיברי מין, חשופים חלקית או במלואם, בשל היעדרם של בגדים, הזחתם או קריעתם. כמו כן, בעשר גופות שונות לפחות נראים סימנים לכבילת פרקי ידיים ו/או לקשירת רגליים.

הנציגה המיוחדת כתבה: "אמנם אלה הן ראיות נסיבתיות, אך דפוס זה של הפשטה וכבילה של קורבנות עשוי להצביע על צורות מסוימות של אלימות מינית".

הנציגה המיוחדת מצאה גם "מידע ברור ומשכנע... [ה]מבוסס על עדויות ממקור ראשון של בני ערובה ששוחררו... לפיו אלימות מינית, לרבות אונס, עינויים בעלי אופי מיני ויחס אכזרי, לא אנושי ומשפיל, בוצעו נגד כמה נשים וילדים במהלך התקופה שבה היו בשבי, ויש יסוד סביר להאמין שייתכן שאלימות זאת נמשכת".

הצהרות ותגובות של ממשלת ישראל

בנובמבר 2023, בדבריו על החקירה שהמשטרה מנהלת בנוגע למעשי אלימות מינית ב-7 באוקטובר, אמר דובר מטעם משטרת ישראל שהחקירה עשויה להימשך שישה עד שמונה חודשים.[718] דובר אחר מטעם משטרת ישראל, שצוטט בדצמבר 2023, אמר שלמשטרה ידוע על "עשרות" מקרי אונס שבוצעו נגד נשים וגברים במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר.[719] יחידת החקירות הראשית של משטרת ישראל, להב 433, מסרה בינואר 2024 ש"אין ביכולתה לקבוע כמה נשים וילדות סבלו מאלימות מגדרית".[720]

בינואר 2024 דיווח גם עיתון הארץ כי המשטרה מתקשה לאתר קורבנות של תקיפות מיניות שבוצעו במהלך ההתקפות ב-7 באוקטובר ולחבר בין דיווחי עדים לקורבנות ספציפיים. העיתון מסר כי המשטרה מבקשת מכל מי שיש לו מידע רלוונטי לפנות אליה.[721] באפריל 2024 דיווח עיתון הארץ שעד כה לא הוגשו כתבי אישום בשל אלימות מינית במהלך ההתקפות ב-7 באוקטובר.[722] משרד הרווחה והביטחון החברתי צוטט בינואר 2024 כאומר שחמש נשים וגבר אחד "פנו בחודשים האחרונים בבקשות סיוע בשל פגיעה מינית", בהקשר של ההתקפות ב-7 באוקטובר.

הנושא עורר מחלוקת פוליטית הולכת וגוברת כאשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מתח ביקורת בדצמבר 2023 על התגובה הבינלאומית: "אני אומר לארגוני זכויות נשים, לארגוני זכויות אדם – שמעתם על האונס של נשים ישראליות, זוועות נוראיות, השחתת איברי מין. איפה אתם, לכל הרוחות? אני מצפה מכל המנהיגים, הממשלות, האומות, בני התרבות, להשמיע קול נגד הזוועה הזאת".[723]

אישה המשרתת בכוחות המילואים של ישראל, והאחראית לטיפול בגופות של חיילות, ואיש זק"א, תיארו באירוע שקיימה המשלחת הישראלית לאו"ם בניו יורק בדצמבר 2023 מקרים של השחתת איברי מין בגופות של נשים, שהם היו עדים להם בעת הטיפול בגופות. באותו אירוע הקרינה נציגת משטרת ישראל קטע מסרטון שבו תיארה פרמדיקית השחתת איברי מין של נשים וגברים כאחד.[724]

תגובות בינלאומיות

הוועדה הבינלאומית הבלתי תלויה לחקירת השטח הפלסטיני הכבוש, לרבות ירושלים המזרחית, וישראל, ביקשה שש פעמים מממשלת ישראל לקבל מידע וגישה לישראל ולשטחים הפלסטיניים הכבושים כדי לאפשר לה לחקור את כל ההפרות-לכאורה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ושל משפט זכויות האדם הבינלאומי, ובהן אלה שבוצעו ב-7 באוקטובר.[725] במארס 2024 שלחה הוועדה בקשה ספציפית נוספת למידע בנוגע למעשי אונס ואלימות מינית אחרת שבוצעו במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר, כולל בקשה ל"ראיות לכך שלאחראים ישירות לביצוע המתקפה ב-7 באוקטובר ניתנה הנחיה כלשהי לבצע מעשים כאלה".[726] ממשלת ישראל לא השיבה לאף אחת מהפניות האלה.[727]

בדצמבר 2023 פרסמה הוועדה קול קורא להגשת מידע על פשעים מגדריים שבוצעו בידי גורמים חמושים ב-7 באוקטובר 2023 או אחריו.[728]

למרות היעדר הגישה למדינה, ולמרות סירובם של בכירים ישראלים לשתף פעולה עם חקירת הוועדה וניסיונותיהם לשבש אותה, לרבות הטלת איסור על אנשי רפואה ואחרים להשיב לפניות של הוועדה, פרסמה הוועדה ב-10 ביוני דו"ח עם ממצאים על המתקפה ב-7 באוקטובר.[729] דו"ח זה כולל ממצאים על מעשי אלימות מינית ומגדרית שבוצעו במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר.

בנוגע לאלימות מינית נכתב בדו"ח כי "הוועדה תיעדה מקרים המעידים על אלימות מינית שננקטה נגד נשים וגברים באתר פסטיבל נובה ובסביבתו, וכן במוצב הצבאי נחל עוז ובכמה קיבוצים, לרבות כפר עזה, רעים וניר עוז".^[730] על פי הודעת הוועדה לעיתונות, "הוועדה זיהתה דפוסים המצביעים על אלימות מינית והסיקה שמקרים אלה לא היו מקרים בודדים; הם בוצעו בדרכים דומות בכמה מקומות, בעיקר נגד נשים ישראליות".[731]

בנוגע לאלימות מגדרית נאמר בדו"ח: "הוועדה מצאה סימנים לכך שאנשי הזרוע הצבאית של חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים ביצעו אלימות מגדרית (GBV) בכמה מקומות בדרום ישראל ב-7 באוקטובר. מקרים אלה לא היו מקרים בודדים; הם בוצעו בדרכים דומות בכמה מקומות, ובידי מְבצעים פלסטינים רבים".[732]

הוועדה כתבה שהיא "התייחסה לכמה סימנים המעידים על אלימות מינית כאשר עיבדה את ממצאיה, כגון עירום חלקי או מלא של הקורבן, היעדר בגדים תחתונים וחשיפת איברי מין בצירוף כבילת רגליים, פרקי ידיים וכפות ידיים, מנח הגופה, בידוד הקורבן ו/או סימני אלימות או [שימוש ב]כוח על גופת הקורבן ו/או באזור איברי המין".^[733] הוועדה מִסגרה את דיונה באלימות מגדרית ככזה הכולל מעשים "המשקפים ניצול ברור לרעה של כוח בידי מְבצעים גברים והתעלמות מן ההתחשבות המיוחדת וההגנה על שלמות גופן וריבונותן של נשים, המוקנות להן בחוק הבינלאומי".[734]

הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך, גב' פרמילה פאטן, ביקרה בישראל במשך שבוע בינואר-פברואר 2024 כדי לאסוף מידע על אלימות מינית שבוצעה כחלק מהמתקפה ב-7 באוקטובר.[735] התלווה אליה צוות מומחים, ואלה נשארו עוד שבוע וחצי.[736] במארס 2024 היא פרסמה דו"ח המפרט את ממצאי המשלחת.[737]

ב-8 בינואר 2024 פרסמו הדווחת המיוחדת של האו"ם לענייני עינויים ולענייני יחס או ענישה אכזריים, לא אנושיים או משפילים, והדווחת המיוחדת של האו"ם לענייני הוצאות להורג ללא משפט, או שרירותיות, או כאלה המבוצעות בהליך-בזק, הצהרה על המתקפה ב-7 באוקטובר ובה הן קראו לקידום מתן דין וחשבון מלא ולשיתוף פעולה עם חוקרים, תוך התייחסות מיוחדת לאלימות מינית.[738]

מידע נוסף על האפשרות של אלימות מינית ומגדרית

מידע על אלימות מינית ומגדרית נכלל בחלקים קודמים של דו"ח זה, בפרקים הדנים בתקיפות באתר סופרנובה, בקיבוץ בארי, בקיבוץ כפר עזה, בקיבוץ נחל עוז ובקיבוץ רעים. המידע שלהלן נכלל כאן משום שאינו קשור לאחד מהאתרים הספציפיים שנידונו בחלקים הקודמים של דו"ח זה.

סרטון שפורסם ברשת X ב-7 באוקטובר וצולם באותו יום בשעה 10:00, על פי ניתוח המנח והאורך של הצללים הנראים בסרטון, במרחק של 150 מטרים מצפון-מערב לדרך סלאח א-דין, ברחוב תחנת המשטרה א-שג'אעיה בצפון רצועת עזה, מראה את יחסם האלים של התוקפים כלפי בת ערובה ואת הצגתה בפומבי. בסרטון נראה ג'יפ בעל ארבע דלתות ובתוכו כמה נוסעים גברים. אחד הגברים נראה מושך אישה מתוך תא המטען, גורר אותה בשׂערה למושב האחורי, וביחד עם גבר נוסף דוחף אותה בכוח למושב האחורי של המכונית, בעודה מתנגדת. הגבר השני מתיישב בכוח במושב שלידה. ידיה של האישה קשורות מאחורי גבה באזיקון ופציעות רבות נראות על פניה, על זרועה, על ברכה ועל קרסולה. כתם דם גדול נראה על מכנסיה ועל גבה. הדבר עשוי להצביע על אלימות מינית, אולם ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא את מקור כתם הדם.[739]

ארגון Human Rights Watch אימת תשעה סרטונים וחמישה תצלומים מרצועת עזה, מנחל עוז, מניר עוז, מרעים ומשדרות שפורסמו בערוצי טלגרם שונים ובאתר Getty Images ובהם מוצגים אנשים רבים שנהרגו או נתפסו כבני ערובה ונראה שהופשטו מבגדיהם; כמה מהאנשים נמצאים במקומות ציבוריים והם עירומים חלקית – גם נשים וגם גברים.[740] ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders ובו השובים מכריחים בן ערובה לפשוט את חולצתו, וסרטון נוסף שבו בן ערובה מוכה כשלגופו תחתונים בלבד.[741] בסרטון אחר מוצגים חמישה בני ערובה בסביבה חשוכה ונראה שהחולצות של שניים מהגברים נקרעו ונמשכו מעל כתפיהם, או הוסרו חלקית.[742] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא מתי או היכן צולם הסרטון בשל היעדר מידע שעשוי להצביע על ההקשר.

עירום כפוי – של כל אדם באשר הוא – עשוי להיות צורה של אלימות מינית כאשר הוא נעשה במטרה לגרום השפלה.[743] יש הסברים אפשריים אחרים לכך שקורבנות עירומים חלקית או לגמרי: התקיפות התחילו בזמן שרבים ישנו; הם הוכרחו להתפשט כדי להוכיח לשוביהם שהם אינם חמושים; הם היו בבניינים בוערים והתפשטו בגלל החום או כדי למנוע מבגדיהם להתלקח.

בדו"ח מיוני 2024 תיארה ועדת החקירה של האו"ם, בנוסף לממצאים תלויי-מקום שנידונו לעיל בדו"ח זה, ממצאים רלוונטיים נוספים. הוועדה כתבה כי במוצב נחל עוז היא "תיעדה מידע המצביע על מעשי אלימות מינית נגד נשים במוצב. הדבר כולל גופות שנמצאו מבודדות וללא בגדים בחדרים נפרדים ועליהן סימנים של התעללות פיזית ואלימות מינית".^[744] הוועדה גם דנה במקרים של גופות של נשים שהוצגו כשלל בדרכים ממוגדרות ובמקרים של בנות ערובה שחוטפיהן הגברים תקפו אותן, נגעו בהן, כבלו אותן וכפו עליהן אינטימיות בכוח.^[745]

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, רשת של תשעה מרכזי סיוע לנפגעי אונס הפועלים ברחבי ישראל, פרסם בפברואר 2024 דו"ח שכותרתו "זעקה אילמת: פגיעות מיניות ומגדריות במלחמת 7 באוקטובר" והוא מתעד מעשים של אלימות מינית ומגדרית במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר.[746] הדו"ח אינו מציין אם המרכזים הנכללים באיגוד מרכזי הסיוע נמצאים בקשר, או היו בקשר, עם שורדים של מעשי אלימות מינית ומגדרית שבוצעו במהלך התקיפות ב-7 באוקטובר. במבוא לדו"ח נכתב שהעקרונות האתיים של הארגון "מעמידים את רצונם ובחירתם של הנפגעות והנפגעים בראש סדר העדיפויות. מסיבה זו לא נוכל להציג במסמך את כל המידע והעדויות שהגיעו אלינו באופן חסוי".[747]

באפריל 2024 ציטט מאמר בעיתון הארץ מידע שמסרו שני ארגונים שהעניקו תמיכה נפשית לשורדי התקיפות ב-7 באוקטובר.[748] אחד הארגונים דיווח שהיה בקשר עם עשרה שורדים, לפחות, שאמרו שהיו עדים לאלימות מינית במהלך התקיפות אך לא חשפו מידע זה לציבור. הארגון השני אמר שבידיו מידע על 13 אנשים שראו או שמעו מעשים של אלימות מינית במהלך התקיפות. המאמר הבהיר שאין בידי עיתון הארץ מידע אם יש חפיפה בין שתי קבוצות עדים אלה.[749]

גופי תקשורת פרסמו דיווחים רבים על אנשי כוחות הצלה שראו גופות עם סימנים המצביעים, לדעתם, על אונס ועל צורות אחרות של אלימות מגדרית.[750] במאמר של סוכנות רויטרס נכתב כי "בדיקה פורנזית של הגופות מצאה מקרים רבים של אונס" – ציטוט של נגדית במילואים המשרתת בבסיס צבאי ברמלה שאליו הובאו גופות.[751]

במארס 2024 סיפרה אישה שנתפסה כבת ערובה במהלך התקיפות ב-7 באוקטובר לגוף תקשורת כי הותקפה מינית כשהייתה בשבי.[752] בת ערובה אחרת, ששוחררה בנובמבר 2023, מסרה לוועדת כנסת שכאשר הייתה בשבי ניחמה בת ערובה צעירה ממנה שסיפרה לה שעברה תקיפה מינית מידי אחד משוביה.[753] אם ובת שהוחזקו ביחד כבנות ערובה אמרו לגופי תקשורת שבנות ערובה אחרות סיפרו להן על כמה מקרים של אלימות מינית שהופעלה נגדן.[754] שני רופאים שטיפלו בבני ערובה משוחררים סיפרו לעיתונאים כי "רבות" מבנות הערובה הותקפו מינית כשהוחזקו בידי חמאס ברצועת עזה.^[755] כזכור, הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך סיפרה שקיבלה מידע המצביע על כך שבני ערובה היו נתונים לאלימות מינית, לרבות אונס.[756] אחת מבנות הערובה ששוחררו סיפרה שאחד השובים התעקש שיתחתן איתה.[757]

אישה שנתפסה כבת ערובה סיפרה לכלי התקשורת שבגדיה – הפיג'מה שלבשה בזמן התקיפה – נתלשו ממנה שלא בכוונה כשנגררה בידי שוביה, והיא פחדה שהדבר יניע אותם לאנוס אותה; היא אמרה שלא נאנסה. היא סיפרה שהוחזקה ללא בני ערובה אחרים ורק שובים גברים שמרו עליה, "24/7, מהשנייה שהגעתי לרצועת עזה ועד השנייה שעזבתי... את לא יכולה להתנגד לשום דבר – זה יכול לעלות לך בחייך". היא סיפרה שנתנו לה ללבוש חיג'אב, והיא הרגישה שזו "ההגנה היחידה" שלה. "פיקחו עלי והשגיחו עלי בכל רגע. לא הייתי מוסתרת, אפילו לא לרגע. הם יכלו לעשות לי הכול. הייתי חסרת אונים".[758]

ארגון Human Rights Watch לא אימת באופן עצמאי דיווחים שנמסרו לתקשורת.

חסמים בתיעוד של אלימות מינית

תיעוד של אלימות מגדרית, לרבות אלימות מינית, הוא פעמים רבות משימה מורכבת. לעיתים קרובות השורדים חווים טראומה עמוקה, וייתכן שהם מרגישים שדיבור עליה אינו מועיל להם. שירותים שנועדו לתמוך בשורדים המתמודדים עם השפעת אונס לוקים לא פעם בחסר, או שהגישה אליהם אינה קלה. לא אחת, המַעֲנים של מערכת אכיפת החוק אינם מסבירים פנים לשורדי אונס, והסיכויים שייעשה צדק אינם גבוהים.[759]

לדברי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום:

אלימות מינית ממשיכה להיות תופעה שקופה; קורבנות מעטים פונים בבקשת סיוע, טיפול או צדק, בשל רגשות אשמה או בושה, פחד מנקמה או טאבו. במקרים שבהם אלימות מינית משולבת ברצח (או במותו של האדם) עלולים להתעלם מהאלימות המינית, או שהיא אינה מתועדת כהלכה ו/או מדווחת כחלק מהמניין הכולל של ההרוגים או מתיעוד רפואי-משפטי; לא אחת, מערכות רפואיות-משפטיות ושירותי רפואה משפטית חלשים או מוחלשים בהקשרים הומניטריים.[760]

שורדים גם חוששים לעיתים קרובות – וחווים – סטיגמה עמוקה.[761] המדריך למניעת סטיגמה בענייני אלימות מינית במצבי סכסוך מציין כי "אין מגבלת זמן על סטיגמה, ולעיתים עוברות שנים ואף עשורים עד שאדם פונה לרשויות בשל סוגיות כגון טראומה ופחד".[762]

גורמים אלה תורמים לשיעורים הנמוכים של שורדי אלימות מינית המדווחים לרשויות האכיפה על הפשעים שבוצעו נגדם. ייתכן שרבים מהגורמים הללו קובעים אם שורדי אלימות מינית ב-7 באוקטובר דיברו או ידברו על קורותיהם ביום זה. אבל הקשיים בתיעוד פשעי אלימות מינית שבוצעו במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר משולבים גם במורכבויות נוספות הייחודיות לנסיבות אלה.

הרציחות בוצעו בדרכים אלימות במיוחד. רבות מהגופות שנמצאו הועלו באש, או שאיבריהן נכרתו, או שניתן לראות עליהן סימני התעללות; כמה מהן אינן ניתנות לזיהוי.[763] אחדים מהדיווחים על אלימות מינית מתארים קורבנות אונס שנרצחו באותו יום – ולכן הקורבנות אינם יכולים לספר את סיפוריהם, כמובן; בהיעדר ראיות פיזיות, כפי שנראה להלן, ייתכן שלא נדע על פשעי אלימות מינית שבוצעו נגד קורבנות שכבר אינם בחיים אלא אם כן הם נצפו ודווחו על ידי עדים. אנשים שהופעלה נגדם אלימות ב-7 באוקטובר נמצאים לא אחת בטראומה עמוקה; רבים מהם היו עדים לאלימות שבוצעה נגד יקיריהם, אחרים איבדו בני זוג, ילדים או הורים, או שהם מחכים לשחרור בני ערובה.

בין האנשים שנתפסו כבני ערובה ייתכן שיש כאלה שהיו קורבנות לאלימות מינית או שהיו עדים לאלימות מינית במהלך התקיפות ב-7 באוקטובר, וגם לעדויות שלהם אין גישה בזמן השבי. עבור בני ערובה, ייתכן שהטראומה של החטיפה וההתנסויות במהלך השבי יצרו גם הן חסמים נוספים המונעים מהם להעיד על שחוו או ראו ב-7 באוקטובר.

איסוף ראיות

בעת המתקפה ב-7 באוקטובר ומיד אחריה התמקדו כוחות ההצלה בהשבת הביטחון, בחיפוש נעדרים, בזיהוי גופות ובמתן טיפול מכבד לגופות ההרוגים.[764] כוחות ההצלה לא אספו בשיטתיות ראיות לצורך קידום מתן דין וחשבון בעתיד, לרבות איסוף ראיות פיזיות לאלימות מינית, וייתכן שרבות מהראיות הפיזיות שאולי היו בנמצא נפגמו בתוך זמן קצר, נוכח מהירות התפרקותן של גופות במזג האוויר החם ששרר באותם ימים.[765] בנוסף לקשיים אלה, כוחות ההצלה הגיעו לרבות מהגופות לאחר זמן, בשל התמשכות הלחימה.[766] דובר מטעם המשטרה, ששוחח עם כלי התקשורת על האלימות המינית, אישר שהממשלה ביצעה "אפס ניתוחים שלאחר המוות".[767] וכך, הראיות שרשויות הרפואה המשפטית הסתמכו עליהן היו בעיקרן נסיבתיות, והן התבססו על כך שגופות נמצאו ללא בגדים, או בבגדים קרועים, בתנוחות או עם פציעות שיש הסבורים כי הן מצביעות על אלימות מינית.[768]

ארגון Human Rights Watch ראיין רופא משפטי עצמאי שביקר בשניים מאתרי התקיפה ובמכון הלאומי לרפואה משפטית של ישראל בימים שאחרי המתקפה ב-7 באוקטובר. הרופא אישר שלא נוהלה כל חקירה בזירות שבהן ייתכן שבוצעה אלימות מינית, וגם לא נאספו ראיות פורנזיות מאתרים אלה או מגופות שאולי היו קורבנות לאלימות מינית (למידע מפורט נוסף על ההתנהלות בזירות הפשע ועל הטיפול בגופות הקורבנות ראו בפרק על התגובה הישראלית באתרי התקיפה).[769]

חמישה פתולוגים משפטיים נכחו במחנה שורה, שאליו נלקחו הגופות של קורבנות התקיפות, ובדקו שם גופות.[770] על פי עיתון הארץ, פתולוגים אלה בדקו כמה גופות שהגיעו עירומות לגמרי, או חלקית, בחיפוש סימנים לאונס; בדיקות אלה לא העלו ממצאים של ראיות לאלימות מינית, אבל בשל המגבלות, כ-75 אחוזים מהגופות נקברו ללא כל בדיקה מקצועית.[771] באותו מאמר דיווח עיתון הארץ שצוותי זיהוי פלילי של משטרת ישראל – שישה צוותים, שני קצינים בכל צוות – ניהלו חקירות בליל 7 באוקטובר באתר סופרנובה לצד אנשי זק"א, אך הם עשו זאת בחשיכה, בתנאים ביטחוניים קשים שאילצו אותם לסיים את עבודתם בטרם עת. צוותים אלה לא יצרו כל תיעוד של מקרי אלימות מינית.[772]

ניהול הראיות בידי ממשלת ישראל באתרי התקיפה

בשל המספר הגבוה של הקורבנות, רשויות ישראליות לא ביצעו ניתוח פורנזי שיטתי של זירות הפשע או בדיקות פורנזיות רפואיות של ההרוגים בתקיפות. אמנם אפשר להבין זאת נוכח היקף המתקפה, מספר הקורבנות והרצון לזהות קורבנות ולהחזירם למשפחותיהם, אך הדבר מעמיד קושי בפני חוקרים המנסים לקבוע את אופיה ואת מלוא היקפה של שורת ההפרות של המשפט הבינלאומי שבוצעו ב-7 באוקטובר ואת ההקשר שבו הפרות אלה בוצעו.

בכמה מאתרי התקיפה לחמו הכוחות המזוינים של ישראל בלוחמים פלסטינים במשך שעות, ובמקרים אחדים – במשך ימים. אנשי זק"א סיפרו שפינו את הגופות ואספו את שרידי קורבנות המתקפה מיד לאחריה, לפני כל חקירה פורנזית.

אבי דרעי, בן 55, אמר שכאשר הוא ואנשי זק"א נוספים החלו לאסוף גופות של אזרחים וחיילים, הם לוו בכוחות משטרה ובחיילים שסיפקו להם אבטחה.[773]

נחמן דיקשטיין, איש זק"א נוסף, אמר שהוא ועמיתיו חלפו על פני עשרות גופות לאורך הכביש כשנסעו מבית החולים באשקלון, שאליו הובאו כ-200 גופות מאתר פסטיבל המוזיקה סופרנובה בשעות הערב של 7 באוקטובר. במקומות שהדבר התאפשר הם הכניסו את הגופות לשקים והעבירו אותן לשולי הכביש. הוא סיפר שהשקים אזלו במהירות, לאחר שהשתמשו בכ-60 השקים שהביאו איתם. דיקשטיין אמר שהם החלו לעטוף ולהעביר גופות בלי להבין את גודל המתקפה ואת מספר הקורבנות.[774]

אנשי זק"א המשיכו ליישובי עוטף עזה, שפונו במידה רבה מתוקפים ומאיומים אחרים החל מ-8 באוקטובר. תחילה פינו החיילים בניינים באמצעות צוותי הנדסה קרבית, ואז נכנסו אנשי זק"א לבתים כדי לפנות גופות. בימים הראשונים, אמרו אנשי זק"א, הם לא צילמו.[775] בכמה מקרים הם קראו למנהל התקשורת של זק"א לבוא לצלם.

אחד מאנשי זק"א אמר:

היו גופות שהיו כמו אפר על הגריל: כשנוגעים באפר הוא מתפרק, כמו עצמות שיושבות על הכיסא וכשאתה בא לקחת אותן הן מתפרקות. מה שנותר הוא נניח טבעת או שרשרת... צילמתי קעקועים שונים ותכשיטים מיוחדים כדי לעזור לנו לזהות את הגופה אחר כך.[776]

תחילה התרכז איסוף הגופות בקורבנות. איסוף שרידי התוקפים לא התבצע אלא מאוחר יותר.

אנשי זק"א לקחו את שרידי הקורבנות לבסיס צבא ישראלי ששימש כחדר מתים.[777] רבות מהגופות הושחתו או נשרפו עד שלא היה אפשר לזהותן. זיהוי חלק מהן בידי הרופאים המשפטיים ארך שבועות.[778] רופא משפטי שביקר בשניים מאתרי התקיפה ובמכון לרפואה משפטית אחרי התקיפות אישר שמומחים פורנזיים לא נסעו לאתרי התקיפה למטרות חקירה, בין השאר בשל המספר הגדול של הגופות שהיה צריך לבדוק בפרק זמן קצר מאוד ובשל המצב הביטחוני הרעוע באתרי התקיפה.[779] במקום זאת, אתרי התקיפה אובטחו קודם כול בידי הצבא, ואנשי זק"א אספו שרידי אדם.[780]

הרופא אמר שהמכון לרפואה משפטית החזיר למשפחות ללא דיחוי את הגופות של כשליש מההרוגים, שהיו במצב טוב יחסית. לכן, במקרים אלה לא היה להם זמן לבצע חקירה מלאה של סיבות המוות ושל כל טווח הטראומות האפשריות שקדמו למוות. באשר לשאר הגופות, רופאי המכון לרפואה משפטית ביצעו בדיקות פורנזיות מוגבלות – דבר שאושר במאמר בעיתון הארץ.[781]

לאחר המתקפה החלו משטרת ישראל, השב"כ והצבא לאסוף ראיות, לגבות תצהירי עדים ולחקור לוחמים שנתפסו. על פי מאמר שפורסם בעיתון גרדיאן בסוף ינואר 2024, היחידה הארצית לחקירות במשטרת ישראל, להב 433, עדיין בדקה 50,000 פיסות של ראיות ויזואליות ועדויות של 1,500 עדים.[782]

ארגונים פלסטיניים חמושים שהשתתפו במתקפה

הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, הובילה את המתקפה ב-7 באוקטובר, אבל ארגונים פלסטיניים חמושים אחרים מרצועת עזה השתתפו גם הם במתקפה. באמצעות איכון של 47 סרטונים וניתוח הסמלים והסרטים הצבעוניים הקשורים סביב ראשי התוקפים המופיעים בהם, ועל פי ערוצי הטלגרם שבהם פורסמו התכנים, זיהה ארגון Human Rights Watch לפחות ארבעה ארגונים חמושים נוספים שהיו מעורבים במתקפה. שני ארגונים נוספים טענו בערוצי הטלגרם הרשמיים שלהם שהשתתפו במתקפה, אך ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את דבר השתתפותם.

אלה חמשת הארגונים הפלסטיניים החמושים שארגון Human Rights Watch וידא את דבר השתתפותם במתקפה: הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם; הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, פלוגות אל-קודס; הזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, גדודי ההתנגדות הלאומית או כוחות עומר אל-קאסם; הזרוע הצבאית של החזית העממית לשחרור פלסטין, גדודי החלל אבו עלי מוסטפא; וגדודי חללי אל-אקצא, שהיו קשורים בעבר לסיעה הפוליטית של פתח.

אימתנו את דבר השתתפותם של ארגונים אלה במידה רבה באמצעות ניתוח של התוקפים הנראים בסרטונים שצולמו במהלך התקיפות, לרבות סרטונים ממצלמות-אבטחה וממצלמות-גוף. בכמה מסרטונים אלה נראים לוחמים שלראשיהם סרטים בצבעים המשויכים לארגונים חמושים ספציפיים. חלק מהסרטונים פורסמו בערוצים של הרשת החברתית טלגרם המשויכים לארגונים חמושים ספציפיים ובהם מופיעות ראיות להפרות של המשפט הבינלאומי, מלוות בכתוביות שלפיהן ארגונים אלה לוקחים אחריות על המעשים המוצגים בהם.

גדודי ההתנגדות הלאומית, גדודי חללי אל-אקצא וגדודי החלל אבו עלי מוסטפא שיתפו בערוצי הטלגרם שלהם פחות סרטונים המתארים את מעשי אנשיהם, ורק לעיתים נדירות אנשיהם נראים בסרטונים אחרים של המתקפה. הסרטונים של ארגונים אלה שארגון Human Rights Watch ניתח – וכאמור, מספרם מוגבל – צולמו שעות לאחר שהמתקפה החלה.

שני ארגונים נוספים טענו שהשתתפו במתקפה. גדודי אל-מוג'אהדין פרסמו הצהרה בערוץ הטלגרם שלהם שלפיה לוחמי הארגון לחמו לצד גדודי אל-קסאם.[783] הערוץ גם פרסם סרטונים שצולמו ככל הנראה ב-7 באוקטובר.[784] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לזהות סרטי-ראש או סמלים כדי לאשר באופן עצמאי שהארגון השתתף במתקפה. גדודי א-נאסר סלאח א-דין פרסמו בערוץ הטלגרם שלהם הצהרה שלפיה אנשיהם השתתפו בעימותים אלימים בתוך ישראל ב-7 באוקטובר.[785] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת באופן עצמאי את דבר השתתפות הארגון.

ייתכן שארגון שמיני, גדודי אל-אנסאר, השתתף גם הוא בתקיפות. סרטון שניתח ארגון Human Rights Watch מראה העברה של בני ערובה על נגרר-לרכב, ואדם ליד המצלמה נשמע צועק "כתאאב אל-אנצאר".[786] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לזהות בסרטון סרטי-ראש או סמלים המאשרים שהארגון השתתף בתקיפות ב-7 באוקטובר, והארגון גם לא פרסם ברשתות החברתיות הצהרה המאשרת את הדבר.

עצם ההשתתפות במתקפה על ישראל באוקטובר אינה הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אבל לוחמים שניתן לזהותם כקשורים לגדודי אל-קסאם, לפלוגות אל-קודס, לגדודי חללי אל-אקצא ולגדודי ההתנגדות הלאומית ביצעו כולם הפרות חמורות של דיני המלחמה, וכמוהם אנשים שהשיוך הארגוני שלהם אינו ברור או אזרחים מרצועת עזה שהשתתפו ישירות במעשי האיבה.

גדודי עז א-דין אל-קסאם

הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, היא הארגון הפלסטיני החמוש הגדול ביותר ברצועת עזה. מכתב חמאס מ-14 באפריל מצהיר שגדודי אל-קסאם היו אחראים לתכנון ולביצוע של המתקפה ב-7 באוקטובר. זאת ועוד, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, סאלח אל-עארורי, שנהרג בינואר 2024, אישר ב-12 באוקטובר שגדודי אל-קסאם הובילו את התקיפה והשתתפו בה: "זה היה מבצע מאורגן היטב שהתנהל תוך הקפדה על משמעת, שבו מנהיגי גדודי אל-קסאם הִנחו את האחים שהשתתפו במבצע לתקוף את אוגדת עזה".^[787]

שאלת היחס המדויק בקבלת ההחלטות בין הזרוע המדינית הפנימית והזרוע המדינית החיצונית של חמאס ובין גדודי אל-קסאם נתונה במחלוקת. ואולם, גדודי אל-קסאם שומרים על יחסים קרובים עם הזרוע המדינית של חמאס, הן בתוך רצועת עזה והן מחוץ לה, והזרוע הצבאית היא שהייתה אחראית בעבר לתכנון ולהוצאה לפועל של מבצעים ספציפיים ולקבלת החלטות בנוגע לטקטיקות שיש לנקוט כדי להגיע לאסטרטגיה מוסכמת רחבה יותר – וזאת בנוסף לפיקוד ולשליטה על כוחותיו.[788] הזרוע המדינית מתווה את האסטרטגיה הכוללת בתהליך התייעצות עם הציבור של הארגון, לרבות גדודי אל-קסאם, אולם היא אינה בהכרח עֵרה לפרטים הטקטיים או המבצעיים של כל פעולה ספציפית שגדודי אל-קסאם עומדים להוציא אל הפועל.[789] בהינתן גודל המבצע, יש להניח שחלק מחברי ההנהגה המדינית, בייחוד ברצועת עזה, היו עֵרים לתכניות לבצע מתקפה רחבת היקף, גם אם לא לפרטי המבצע.[790]

נוכחותם של ארגונים חמושים במהלך המתקפה

תכנים שפורסמו בערוצי הטלגרם של הארגונים החמושים ובפלטפורמות אחרות של רשתות חברתיות מאשרים כי גדודי אל-קסאם היו הארגון הפעיל ביותר במתקפה. ארגון Human Rights Watch זיהה לוחמים בלבוש המשויך לגדודי אל-קסאם ב-39 סרטונים שצולמו ב-14 מקומות, ובהם בארי, סופה, מעבר ארז, עין השלושה, כרם שלום, רעים, פסטיבל המוזיקה סופרנובה, שדרות, עלומים, כיסופים, נירים, נחל עוז, כפר עזה ומוצב פגה. התכנים מראים כי לוחמים של גדודי אל-קסאם הרגו בכוונה תחילה אזרחים, תפסו בני ערובה והציתו בתים, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר. תשעה סרטונים גם מראים את גדודי אל-קסאם מובילים את ההתקפות שהביאו לפריצת המכשול המפריד בין רצועת עזה לישראל ותוקפים מוצבי צבא ליד כרם שלום, סופה, נירים ומעבר ארז, וכן את מוצב פגה וכוחות ביטחון ישראליים.

זאת ועוד, ארגון Human Rights Watch אימת ארבעה סרטונים המצביעים על כך שלוחמים של גדודי אל-קסאם השתתפו בתקיפות על ניר עוז, על הבסיס הצבאי נחל עוז ועל חוף זיקים. סרטונים אלה אינם מראים בבירור תוקפים במדי הארגון, אבל הם פורסמו בערוץ הטלגרם הרשמי של גדודי אל-קסאם, והדבר מצביע על האפשרות שהארגון היה מעורב בתקיפות אלה. כל ארבעת הסרטונים מראים את הלוחמים כשהם פורצים הגנות ישראליות ותוקפים בסיסי צבא ישראליים, או, במקרה של חוף זיקים, מנחיתים סירות על חוף ישראל.

פלוגות אל-קודס היו מעורבות ככל הנראה בפריצה ליד נחל עוז. ארגון Human Rights Watch אימת שני סרטונים שפורסמו בערוץ הטלגרם של פלוגות אל-קודס והמראים לוחמים בבגדים אזרחיים, לראשם סרטים המשויכים לפלוגות אל-קודס, יורים טיל מונחה נגד טנקים לכיוון גדר הגבול ונכנסים לבסיס הצבא הישראלי ליד נחל עוז בסביבות השעה 9:30, לפי הצללים הנראים בסרטון.[791] שני סרטונים אחרים שצולמו בשעה מאוחרת יותר בבוקר, ושותפו באותו ערוץ טלגרם, מראים לוחמים של פלוגות אל-קודס תופסים שלושה בני ערובה אזרחים מניר עוז, ובן ערובה נוסף מנחל עוז.[792]

בהודעות שפרסמו בערוצי הטלגרם הרשמיים שלהם הכירו כמה ארגונים חמושים במפורש בכך שכוחותיהם נכחו באתרי תקיפה מסוימים. במקרים מסוימים אלה לא הצליח ארגון Human Rights Watch לאשר את הטענות מפני שלא ראינו כל סרטון התומך בהן. גדודי אל-קסאם פרסמו הצהרות שקישרו את כוחותיהם לתקיפות באופקים ובחולית.[793] פלוגות אל-קודס פרסמו הודעות בערוץ הטלגרם שלהם בנוגע למעורבותם בתקיפות על שדרות, כפר עזה וכיסופים.[794] גדודי חללי אל-אקצא טענו בערוצי הטלגרם שלהם שלוחמיהם הסתערו והחרימו נשק מכיסופים.[795] גדודי ההתנגדות הלאומית כתבו בערוץ הטלגרם שלהם שלוחמיהם השתתפו בעימותים בבארי, בכרם שלום, בכפר עזה ובכיסופים.[796]

רשת BBC זיהתה את חמשת הארגונים האלה כמשתתפים בתקיפה, לפי סרטי-הראש ולפי התוכן של ערוצי הטלגרם הקשורים לארגונים ביום התקיפה: גדודי אל-קסאם, פלוגות אל-קודס, גדודי חללי אל-אקצא, גדודי החלל אבו עלי מוסטפא, גדודי אל-מוג'אהדין וגדודי ההתנגדות הלאומית, המוכרים גם בשם כוחות עומר אל-קאסם.[797]

BBC זיהה ארגון שישי, גדודי אל-מוג'אהדין, ששיתף בערוץ הטלגרם הרשמי שלו סרטון המראה זירות הרס במעבר ארז וכן בסיס צבאי, כשלושה קילומטרים מדרום-מערב לנחל עוז.[798] אבל סרטון זה אינו מראה תוקפים בלבוש של גדודי אל-מוג'אהדין. כמו סרטונים שפרסמו גדודי ההתנגדות הלאומית, גדודי חללי אל-אקצא וגדודי החלל אבו עלי מוסטפא, גם קטעי הווידיאו ששיתפו גדודי אל-מוג'אהדין צולמו שעות לאחר שהחלה התקיפה.

התיאום בין הארגונים החמושים

לוחמים הצטרפו לתקיפה בגלים. על פי דיווח בעיתון הערבי א-שרק אל-אווסט הרואה אור בלונדון, והמצטט מקורות עלומים, לאחר שנכנס לישראל הגל הראשון של לוחמי גדודי אל-קסאם, שעברו הכשרה יסודית, הורה מפקד גדודי אל-קסאם לארגונים חמושים אחרים להשתתף, כשהוא מטיל משימות ספציפיות על כל ארגון.[799] בנוסף על כך, עשרה ארגונים פלסטיניים חמושים, לרבות אלה שארגון Human Rights Watch תיעד שהשתתפו בתקיפות 7 באוקטובר, חברים בחדר המבצעים המשותף. לדברי איימן נופל, מפקד בגדודי אל-קסאם שהתראיין לערוץ אל-ג'זירה ביוני 2023, חדר המבצעים המשותף מקיים התייעצויות בנוגע לכל הפרטים הנוגעים לפעולה צבאית ומתאם בין הארגונים החמושים לפני תקיפות ובמהלכן.[800]

בשני מקרים זיהה ארגון Human Rights Watch אנשים עם סרטי-ראש בצבעים שונים, ובמקרה השני, עם סרטי-זרוע, בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, והדבר מרמז על האפשרות שהיה תיאום כלשהו בין הארגונים החמושים כבר בתחילת התקיפות באותו יום. בסרטון מאומת שפורסם בערוץ 12 נראים לוחמים של גדודי אל-קסאם, לראשם סרטים ירוקים, נכנסים בכלי רכב וברגל דרך פרצה ליד סופה בשעה הראשונה של התקיפה, על פי אור הבוקר המוקדם בסרטון,[801] ואדם שלראשו סרט אדום חולף על פני לוחם מגדודי אל-קסאם. בדומה לכך, במקרה השני נראים לוחמים של גדודי אל-קסאם ליד השער הראשי של בארי בסביבות השעה 7:00 בבוקר, על פי חותם הזמן בסרטון ממצלמת-האבטחה;[802] בסרטון ניתן לראות אדם עם סרט-זרוע אדום, אבל ללא סימני זיהוי ספציפיים המאשרים השתייכות לארגון זה או אחר. מתוך שבעה גדודים שהשתתפו כנראה בתקיפות, רק גדודי החלל אבו עלי מוסטפא וגדודי ההתנגדות הלאומית ידועים ככאלה המזוהים עם סרטי-ראש אדומים. ואולם, בשני המקרים, איכות הסרטון או מקומו של האדם ביחס למצלמה אינם מאפשרים לאשר סימני זיהוי ספציפיים כדי לוודא השתייכות ארגונית.

ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע באמצעות מידע ויזואלי את היקף התיאום בין הארגונים לפני התקיפות ובמהלכן, שעליהן לקחו ארגונים חמושים שונים אחריות. אבל ערוצי הטלגרם הרשמיים של פלוגות אל-קודס, גדודי חללי אל-אקצא, גדודי אל-מוג'אהדין, גדודי החלל עלי מוסטפא וגדודי ההתנגדות הלאומית שיתפו מסרים שלפיהם חבריהם פעלו לצד גדודי אל-קסאם ב-7 באוקטובר.[803] ארגון נוסף שלא הופיע בתכנים המראים את התקיפות, גדודי א-נאסר סלאח א-דין, ציין גם הוא שחבריו פעלו ביחד עם גדודי אל-קסאם.[804]

הלבוש, הנשק והציוד של הלוחמים

מרואיינים סיפרו לארגון Human Rights Watch כי משתתפי התקיפה ב-7 באוקטובר לבשו שילוב של בגדי הסוואה, מדים שחורים או בצבע ירוק זית, ומדים של הצבא הישראלי או חיקויים שלהם. רוב המרואיינים אמרו שהלוחמים לבשו אפודים שחורים ששימשו כדי לשאת תחמושת וציוד, ורבים הניחו שאלה אפודי מגן. בסרטונים שאימת ארגון Human Rights Watch נראים לוחמים לובשים בגדי הסוואה בהדפסים שונים של ירוק, חום ושחור, או מדים ירוקים, חומים או שחורים, וכן אפודים ירוקים, חומים או שחורים. לוחמים רבים לבשו בגדים אזרחיים ואפודים ונשאו תרמילי גב. הלבוש השתנה מזירה לזירה ובתוך אותה זירה.

ארגון Human Rights Watch אימת חמישה סרטונים המראים לוחמים במדי הצבא הישראלי ליד כיסופים ורעים.^[805] דיני המלחמה אינם אוסרים על לבישת מדים של צבא היריב, למעט בזמן מעורבות בתקיפות או במטרה להסווֹת או לסכל מבצעים צבאיים – וזה המקרה של התקיפות שביצעו הארגונים החמושים.[806]

כל המרואיינים אמרו שהלוחמים נשאו רובי סער מסוג קלצ'ניקוב ורימונים. הם אמרו שהארגונים החמושים השתמשו בכלי רכב שונים; הרוב אמרו שראו טנדרים לבנים או אופנועים. היו שאמרו שראו כלי רכב ועליהם מקלעים כבדים המורכבים מאחור.[807] הניתוח של ארגון Human Rights Watch לסרטונים המראים את כלי הנשק והתחבורה של הלוחמים מאשר דיווחים אלה. סוג הנשק הנפוץ ביותר שנראה בסרטונים היה רובה סער מסוג קלצ'ניקוב. לוחמים נראים משתמשים ברימונים ובמטולי RPG. בכמה סרטונים רואים מקלעים הנישאים או מורכבים על כלי רכב של תוקפים. בסרטונים רואים לוחמים נוסעים בטנדרים לבנים ועל גבי אופנועים. לוחמים גם תקפו מתוך סירות שבהן הגיעו מחוף רצועת עזה לחופי ישראל, וכן ממצנחי רחיפה ממונעים.

סיכום ההפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי 
שביצעו ארגונים פלסטיניים חמושים ב-7 באוקטובר

ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה כי ב-7 באוקטובר 2023 ביצעו גדודי עז א-דין אל-קסאם וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים הפרות חמורות רבות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי – דיני המלחמה – במהלך התקפות על אזרחים בישראל. הם ביצעו תקיפות מכוונות וחסרות הבחנה על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים, לרבות הריגות לא חוקיות, עינויים ויחס אכזרי, אלימות מינית ומגדרית, השחתת גופות וגניבה ממתים, תפיסת בני ערובה, הריסת רכוש אזרחי וביזה. ארגונים פלסטיניים חמושים היו אחראים גם לתקיפת אמצעי תובלה רפואית ולשימוש במגינים אנושיים.

מי שביצעו הפרות חמורות אלה מתוך כוונה פלילית אחראים לפשעי מלחמה. ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה כי ארגונים פלסטיניים חמושים ביצעו ב-7 באוקטובר פשעים נגד האנושות – רצח וכליאת אזרחים – תוך הפרת כללי יסוד של המשפט הבינלאומי. הרצח והכליאה הלא חוקית בוצעו כחלק מ"התקפה נרחבת ושיטתית המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית", בהמשך למדיניות ארגונית שמטרתה לתכנן ולבצע שורת מעשים פליליים, לרבות רצח וכליאה לא חוקית.

בהתבסס על הראיות שהוצגו בדו"ח זה קורא ארגון Human Rights Watch לחקירה של פשעים אחרים נגד האנושות, כולל השמדה, אונס או אלימות מינית אחרת, ורדיפה. מעשים פליליים אלה שבוצעו ב-7 באוקטובר יעלו לכדי פשעים נגד האנושות אם יתברר שהיו חלק מהמתקפה שכוונה נגד אוכלוסייה אזרחית.

אחריות פלילית

ההפרות החמורות שביצעו גדודי אל-קסאם ולוחמים של ארגונים פלסטיניים חמושים אחרים ב-7 באוקטובר נעשו ככל הנראה בהנחיה או בהוראה של מפקדים בכירים יותר. מפקדים בכירים של גדודי אל-קסאם תכננו לתפוס בני ערובה, להתעלל באזרחים ולהרוג אותם – והלוחמים ביצעו זאת.

ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות עשוי לשמש כבסיס לאחריות פלילית אישית לא רק בבתי המשפט הפועלים בתוך המדינה שבה בוצעו הפשעים, אלא גם בבתי משפט ובטריבונלים בינלאומיים, וכן בבתי משפט של מדינות אחרות, על פי העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסלית.[808] אחריות פלילית אישית רחבה יותר מהאחריות המוטלת על אלה המבצעים את המעשים, והיא חלה גם על אלה הפוקדים, עוזרים, מאפשרים, מסייעים ומעודדים את ביצוע העבירה. על פי העיקרון של אחריות פיקודית או עליונה ניתן להטיל אחריות פלילית על בכירים צבאיים ואזרחיים, עד לראש שרשרת הפיקוד, בשל פשעים שביצעו אנשים הכפופים להם, כאשר הם ידעו או כאשר היה עליהם לדעת שפשעים כאלה מבוצעים אך הם לא נקטו אמצעים סבירים כדי למנוע את הפשעים או להעניש את האחראים.

התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי, כרים קאן, אישר שמשרדו מנהל חקירה מאז מארס 2021 בדבר פשעי זוועה שבוצעו לכאורה ברצועת עזה ובגדה המערבית מאז 2014, וכי למשרדו נתונה סמכות שיפוטית לחקור פשעים המתבצעים במסגרת מעשי האיבה הנוכחיים בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים, לרבות התנהגות לא חוקית של כל הצדדים.[809] 

ב-20 במאי 2024 הודיע קאן שהוא מבקש להוציא צווי מעצר נגד שלושה מראשי חמאס – יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, מוחמד דיאב איבראהים אל-מסרי, המפקד הכללי של גדודי אל-קסאם, ואיסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס – ונגד שני מנהיגים ישראלים: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט.

באשר לשלושת מנהיגי חמאס אמר התובע מטעם בית הדין הפלילי כי על סמך ראיות שנאספו ונבדקו במשרדו יש לו יסוד סביר להאמין שהם נושאים באחריות פלילית לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות שבוצעו בשטחי ישראל ופלסטין, לפחות החל מ-7 באוקטובר 2023.[810]

המסגרת של פשעים נגד האנושות

פשעים נגד האנושות הם עניינו של המשפט הבינלאומי המנהגי, והם הוסדרו באמנה של בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג בשנת 1945. המטרה הייתה לאסור פשעים "אשר בין בשל היקפם ואכזריותם, בין בשל מספרם ובין בשל העובדה שבוצעו על פי דפוס דומה... סיכנו את הקהילה הבינלאומית או היכו את מצפונה של האנושות בהלם".[811] מאז, המושג הוטמע בכמה אמנות בינלאומיות ובחוקות של בתי דין פליליים בינלאומיים, לרבות באמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). ההגדרה באמנת רומא, שניתן להחילה על פשעים שבוצעו בפלסטין ובידי אזרחי פלסטין, כוללת שורה של הפרות חמורות של זכויות האדם שבוצעו כחלק ממתקפה נרחבת או שיטתית שכוונה נגד כל אוכלוסייה אזרחית שהיא, מתוך ידיעה על המתקפה.[812]

אמנת רומא מגדירה "מתקפה המכוונת נגד כל אוכלוסייה אזרחית שהיא" כדרך פעולה הכרוכה בביצוע חוזר ונשנה של מעשים המוגדרים כפשעים נגד האנושות (כגון רצח), נגד כל אוכלוסייה אזרחית שהיא, בשל או כדי לקדם מדיניות של מדינה או של ארגון לבצע מתקפה כזאת.[813] המעשים אינם בהכרח תקיפה צבאית. מרכיב המדיניות דורש שהמדינה או הארגון יקדמו בפועל או יעודדו מתקפה כזאת נגד אוכלוסייה אזרחית, או, בנסיבות מיוחדות, יימנעו במפגיע מנקיטת פעולה, במטרה לעודד את המתקפה.[814]

פשעים נגד האנושות כוללים רק הפרות המבוצעות כחלק ממתקפה המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית. כל עוד האוכלוסייה המותקפת היא בעיקרה אזרחית באופיה, נוכחותם של כמה לוחמים אינה משנה את סיווגה כ"אוכלוסייה אזרחית" מבחינת החוק.[815] די בכך שאוכלוסייה אזרחית תהיה היעד הראשי של המתקפה.

על מתקפה נגד אוכלוסייה אזרחית, העומדת ביסוד ביצוע פשעים נגד האנושות, להיות נרחבת או שיטתית; היא אינה חייבת להיות גם נרחבת וגם שיטתית.[816] המונח "נרחבת" מתייחס להיקף המעשים או למספר הקורבנות. ארגון Human Rights Watch רואה את ההפרות החמורות הרבות שביצעו לוחמים בהנהגת גדודי אל-קסאם ב-7 באוקטובר כ"נרחבות" וכחלק ממבצעים רחבים יותר העולים לכדי פשעים נגד האנושות. מקרה בודד של הריגה בהיקף נרחב, דוגמת טבח האזרחים שהתבצע ב-7 באוקטובר, עשוי כשלעצמו להיחשב למתקפה נרחבת.

בקביעה בשאלה אם בוצעו מעשי פשע "כחלק" מה"מתקפה" שכוונה נגד אוכלוסייה אזרחית ציין בית הדין הפלילי הבינלאומי כי השיקולים הרלוונטיים כוללים את אופיים, את מטרותיהם, את טבעם ואת תוצאותיהם של המעשים, וכן את קרבתם בזמן ובמקום. מעשים בודדים או אקראיים שאינם חלק מהמתקפה לא יעלו לכדי פשעים נגד האנושות.

טבען של ההפרות, אופיין הנרחב ותדירותן (בניגוד למעשים של אנשים בודדים המשויכים לכוחות ביטחון) הם הגורמים הרלוונטיים להערכה אם המעשים משקפים מדיניות.

מידע על תכנון המתקפה ב-7 באוקטובר ועל הפשעים שבוצעו ביום זה, הדרך שבה בוצעה המתקפה, הצהרות הכוונות שפורסמו ביום זה ובשבועות שאחריו – כל אלה מגבשים את הטענה בדבר תכנון שיטתי של התקיפות ושל חלק מההפרות שבוצעו במסגרתן. ראיות המצביעות על תכנון פשעים עשויות להיות ראיות ברורות – אך לא בלעדיות – המצביעות על מדיניות ארגונית שמטרתה לבצע את המתקפה המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית.

תכנון

בלב התכנון עמדה תפיסת בני ערובה, כפי שהובהר בהצהרות רבות של הנהגת חמאס ב-7 באוקטובר ולאחר מכן.

בתקיפות ב-7 באוקטובר, המטרה שנוסחה בבהירות הרבה ביותר בנוגע לאזרחים הייתה תפיסת בני ערובה, אולם נראה שגם הרג אזרחים היה חלק מהתכנית, כפי שעולה מעיון באופיין של התקיפות ברחבי האתרים האזרחיים. ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה זו בשל קווי הדמיון הרבים בביצוע מעשי ההרג בכל אתרי התקיפה. מעשי הרג רבים בוצעו מיד ברגע שלוחמים נכנסו לאתרים האזרחיים. הקלטות-קול של הלוחמים וסרטונים שצולמו במהלך המתקפה ופורסמו בערוצי הטלגרם של ארגונים שהשתתפו בה הצביעו על דרך פעולה אחת. הנהגת חמאס פרסמה לאחר המתקפה הצהרות לפיהן נעשו מאמצים לחוס על נשים, על ילדים ועל קשישים – הצהרות שלא רק סותרות את דפוס התקיפות בפועל אלא גם אינן מזכירות כלל אזרחים גברים. מקורות בתקשורת דיווחו גם על מסמכי תכנון-לכאורה – שנמצאו ככל הנראה באתר שהותקף ופורסמו ברשתות חברתיות – הקוראים לכוחות להרוג את מי שיציב כל איום, התנגדות או הפרעה שהם, אם כי ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמכים.[817]

הצהרות תכנון, ארגון והבהרה

מנהיגי חמאס מסרו הצהרות מטעות ולעיתים סותרות כדי להתנער מאחריותם לתקיפות נגד אזרחים, כפי שיצוין בהמשך. אבל הצהרות שנמסרו במהלך המתקפה ותועדו בסרטונים, וכן מסמכי תכנון-לכאורה, חושפים בבירור שהיבטים של ביצוע הפרות של המשפט הבינלאומי היו חלק מן המתקפה, לרבות תפיסת בני ערובה והחזקתם, הרג אזרחים והפעלת שיטות העולות לכדי עינויים ויחס אכזרי.

כמה ממנהיגי חמאס דיברו בפומבי על המתקפה ב-7 באוקטובר. אף על פי שכולם שיבחו את המבצע של אותו יום בכללותו, היו מהם שניסו להרחיק את חמאס מהפרות מסוימות.[818]

ב-7 באוקטובר, בזמן התרחשותן של התקיפות, הודה סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, סאלח אל-עארורי, שנהרג כעבור שלושה חודשים, שאחת המטרות הייתה תפיסת אנשים כבני ערובה, אבל הוא ניסה להרחיק את הארגון החמוש מהיבטים אחרים של המתקפה, כפי שאמר בדבריו באל-ג'זירה:

התכנית הוצאה לפועל כפי שתוכננה. לאמור, ההשתלטות על יישובים ובסיסים צבאיים אלה, עם כל התושבים הנמצאים בהם, נכללת בתכנית, היא חלק מהתכנית. אנחנו לא רואים באזרחים מטרה לתקיפה, להרג, או לגרימת נזק. אולי ראיתם סרטונים המתארים את היחס האנושי כלפי אלה שנכנעו להתנגדות.[819]

כעבור חמישה ימים אמר אל-עארורי לאל-ג'זירה שהמתקפה הייתה מבצע מאורגן היטב, שהתנהל תוך הקפדה על משמעת, וכי היא בוצעה כדי לסכל תכנית ישראלית, לכאורה, לתקוף את חמאס אחרי חג הסוכות.[820] בראיון אמר אל-עארורי ש-1,200 האנשים מגדודי אל-קסאם שנכנסו לקיבוצים והשתלטו עליהם קיבלו הנחיות מהנהגת חמאס "לא להרוג ילדים, נשים או קשישים... אנחנו צד אחראי, פועלים קודם כול על פי הדת שלנו, שאוסרת תקיפה של אזרחים או של חיים אזרחיים, ואנחנו פועלים על פי דיני המלחמה הבינלאומיים... חמאס אינו יכול לתקוף בכוונה תחילה אזרחים או שבויים, ואנחנו פועלים בהתאם לדיני המלחמה הבינלאומיים". הוא הודה שהמתקפה כללה תכניות להשתלט על קיבוצים והתנחלויות אחרות כדי "למנוע התערבות" נגד כוחות חמאס, אולם, לדבריו, "כמה מאבטחים שם, וכן חיילים ומתנחלים בקיבוץ ובהתנחלויות, נכנסו לעימותים עם אנשי אל-קסאם, מה שגרם לכך שאזרחים נפלו כקורבנות... אנחנו לא אומרים שלא נהרגו אזרחים, אבל מאה אחוז שזו לא הייתה התכנית של גדודי אל-קסאם לפגוע באזרחים או להרוג אותם".

אל-עארורי טען שהרבה פלסטינים מן השורה ברצועת עזה, חמושים ולא חמושים, הצטרפו ויצרו "כאוס", וכי הם היו אלה שחטפו אזרחים ישראלים, ואילו חברי גדודי אל-קסאם חטפו חיילים בלבד.[821] אבל ארגון Human Rights Watch ניתח סרטונים שבהם נראים ארגונים חמושים מעורבים בתפיסת בני ערובה ובפשעים נלווים. על פי הסרטונים, כוחות גדודי אל-קסאם היו הארגון המעורב ביותר בתפיסת בני ערובה.[822]

ב-24 באוקטובר, בראיון לערוץ LBC של הטלוויזיה הלבנונית, חזר ע'אזי חמד, דובר הממשלה בראשות חמאס ברצועת עזה, על טענות אלה והכריז שהמתקפה כוונה נגד מטרות צבאיות בלבד, לא נגד אזרחים, אלא שבמהלך המבצעים נכנסו אזרחים מרצועת עזה לישראל; בדבריו הוא רמז לכך שייתכן שההפרות בוצעו בידיהם, ולא בידי כוחות גדודי אל-קסאם.[823]

ב-1 בנובמבר הכריז ע'אזי חמד בראיון: "לא רצינו לפגוע באזרחים, אבל היו סיבוכים בשטח, והייתה מסיבה באזור, עם אוכלוסייה אזרחית".[824]

מסמך בשפה האנגלית שכותרתו "הסיפור שלנו... מבצע מבול אל-אקצא", שלשכת התקשורת של חמאס פרסמה ב-21 בינואר 2024, טוען שהתקיפות כוונו נגד "אתרים צבאיים ישראליים המוצבים ליד ההתנחלויות הישראליות סביב רצועת עזה".[825] במסמך נאמר כי לוחמי גדודי אל-קסאם נמנעו מפגיעה באזרחים, בייחוד ילדים, נשים וקשישים, כציווי דתי ומוסרי. בהמשך נאמר כי לוחמים פלסטינים תקפו רק חיילים ואנשים שנשאו נשק "נגד עמנו".

המסמך טוען שרבים מהאנשים שנהרגו במהלך המתקפה נהרגו בידי הכוחות המזוינים של ישראל, תוך ציטוט דיווחים עיתונאיים הדנים בתקיפות.[826] בנפרד, הוא אומר שבקרב תושבי הקיבוצים היו "גברים חמושים שנלחמו לצד הצבא הישראלי" וכי כל הנשים והגברים מעל גיל 18 חייבים גיוס, מה שמרמז – בשוגג – על כך שרבים מהמבוגרים שנהרגו או נפצעו במהלך התקיפות היו מטרות צבאיות לגיטימיות על פי המשפט הבינלאומי, או שאדם הוא מטרה לגיטימית אם הוא חייב גיוס.[827]

השקפה זו כבר הוצגה בעבר, בפגישה בספטמבר 2016 עם ארגון Human Rights Watch שבה אמר מחמוד א-זהאר, אחד המייסדים של תנועת חמאס, ש"אין בכלל אזרחים בישראל" משום שכולם משרתים בצבא.^[828]

במכתב שנשלח לארגון Human Rights Watch באוגוסט 2021 כתבה המחלקה המשפטית של חמאס כי "כל השטחים הפלסטיניים נמצאים תחת כיבוש ישראלי", הזכירה את "הזכות להתנגד לכיבוש" וציינה כי "ההתנגדות הפלסטינית הראתה כמה פעמים בעבר שהיא אינה מבקשת לפגוע באזרחים או באובייקטים אזרחיים".[829] במענה למכתב-המשך מספטמבר, שבו שואל ארגון Human Rights Watch אם הצהרתו של א-זהאר מייצגת את עמדתו הרשמית של חמאס, ענתה המחלקה המשפטית של חמאס בספטמבר 2021: 

ידוע שכל ישראלי חייב לעשות שירות צבאי חובה, והם מגויסים לפי הצורך, למעט אנשים עם מוגבלויות. בהצהרות רשמיות רבות שפורסמו באתר שלה הכריזה התנועה [חמאס] כי היא אינה פוגעת באזרחים במכוון והיא פועלת תמיד לתקיפת מטרות צבאיות לגיטימיות. התנועה הכירה בבירור בכך שכל ישראלי שאינו מעורב בפעילות צבאית ואינו מבצע מעשי תוקפנות נגד העם הפלסטיני ונגד היכולות והאדמות הפלסטיניות נחשב אזרח, וההתנגדות מקפידה להימנע מלפגוע באזרחים ולגרום להם כל נזק.[830]

למרות טענות אלה, ב-7 באוקטובר הרגו גדודי אל-קסאם שלא כחוק אזרחים רבים, כפי שתיעד ארגון Human Rights Watch.

המסגרת של פשעי מלחמה

המשפט ההומניטרי הבינלאומי מכיר בכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה כסכסוך מזוין מתמשך. על מעשי האיבה בין ישראל לחמאס ולארגונים פלסטיניים חמושים אחרים חלים המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שעניינו סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים ושורשיו נעוצים במשפט ההסכמי הבינלאומי, ובייחוד בסעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949, ובמשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי. כללים אלה נוגעים לשיטות ולאמצעי הלחימה, וכן להגנות בסיסיות על אזרחים ועל לוחמים שאינם משתתפים עוד במעשי האיבה, והם חלים גם על מדינות וגם על ארגונים חמושים שאינם מדינות.

העיקרון הראשון במעלה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי הוא שעל צדדים לסכסוך להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים. לעולם אסור להציב אזרחים כיעד להתקפה. התקפות המכוונות מראש נגד אזרחים, או התקפות שאינן מבחינות בין לוחמים לבין אזרחים, או כאלה העשויות לגרום לפגיעה בלתי מידתית באוכלוסייה האזרחית בהשוואה לתועלת הצבאית הצפויה מהן, הן התקפות אסורות.

סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949 מקנה כמה הגנות יסוד לאזרחים וללוחמים שנשבו או פורקו מנשקם. אלימות נגד אנשים כאלה – ובייחוד רצח, יחס אכזרי ועינויים – היא אסורה, וכך גם פגיעה בכבודם האישי ויחס משפיל או מבזה, וכן תפיסת בני ערובה.

הפרות חמורות של דיני המלחמה, המבוצעות מתוך כוונה פלילית – אם בכוונה תחילה ואם בפזיזות – הן פשעי מלחמה. פשעי מלחמה, הנמנים בהוראות "ההפרות החמורות" באמנות ג'נבה ומעוגנים במשפט המנהגי, כוללים קשת רחבה של עבירות, לרבות התקפות מכוונות, חסרות הבחנה ולא מידתיות הפוגעות באזרחים ובאובייקטים אזרחיים, עינויים וצורות התעללות אחרות, תפיסת בני ערובה ושימוש במגינים אנושיים. כמו כן, אפשר להטיל אחריות פלילית על יחידים בגין ניסיון לבצע פשע מלחמה וכן בגין סיוע לביצוע פשע מלחמה, או סיוע שנועד לאפשר את ביצועו, או הסתה לביצועו.

אחריות פלילית עשויה לחול גם על אנשים המתכננים או מעודדים ביצוע של פשע מלחמה. בנוסף על כך אפשר להעמיד לדין מפקדים ומנהיגים אזרחיים בגין אחריות פיקודית לפשעי מלחמה כאשר הם ידעו או כאשר היה עליהם לדעת על ביצועם של פשעי מלחמה והם לא נקטו אמצעים מספיקים כדי למנוע אותם או כדי להעניש את האחראים להם.

על מדינות מוטלת החובה לחקור ולהעמיד לדין באורח הוגן אנשים השוהים בשטחן והנחשדים במעורבות בפשעי מלחמה. המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו מחייב ארגונים חמושים לא-מדינתיים להעמיד לדין מבצעים של פשעי מלחמה. יחד עם זאת, עליהם לנקוט אמצעי משמעת הולמים כדי לוודא ציות לדיני המלחמה בתוך שורותיהם. וכשהם מנהלים משפטים, עליהם לעשות זאת בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים של משפט הוגן.

חמאס לא הודה בפומבי שמישהו תחת פיקודו אחראי לביצוע מעשים פסולים. במקום זאת הוא האשים אזרחים שלדבריו נכנסו לישראל במהלך המתקפה ביצירת "כאוס" ש"הוביל לטעויות רבות".[831] ארגון Human Rights Watch מצא שהאחריות העליונה לביצוע הפרות במהלך התקיפה ב-7 באוקטובר מוטלת על הארגונים הפלסטיניים החמושים, לא על אזרחים שאולי השתתפו בתקיפות.

לפי הדיווחים, ממשלת ישראל מחזיקה עשרות לוחמים פלסטינים שהשתתפו, לטענתה, בתקיפות ב-7 באוקטובר.[832] הממשלה לא סיפקה כל מידע על מספר האנשים המוחזקים, על מקומם ועל הבסיס להחזקתם, ועל פי דיווחים, היא מונעת מהם גישה לייעוץ משפטי, למרות עתירות שהגישו ארגוני זכויות אדם ישראליים.[833] מעצר ללא קשר עם החוץ הוא הפרה של הליך משפטי הוגן בסיסי, והוא חותר תחת הגישה של הקורבנות לקבלת צדק. יש להעמיד לדין את החשודים בפיקוד על מעשים פוגעניים, בתכנון מעשים אלה או בביצועם, תוך עמידה בסטנדרטים הבינלאומיים של משפט הוגן.

פשעי מלחמה ב-7 באוקטובר

תקיפות נגד אזרחים ונגד אובייקטים אזרחיים

צדדים לסכסוך נדרשים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להבטיח שיעד ההתקפה הוא מטרה צבאית, ולא אובייקט אזרחי. תקיפות המכוונות נגד אזרחים או נגד אובייקטים אזרחיים הן תקיפות אסורות. גם כאשר יש מטרה צבאית ודאית, על התקיפות להבחין כנדרש בין אובייקטים צבאיים לאובייקטים אזרחיים, ואסור להן להיות בלתי מידתיות – כלומר, אסור שהנזק הצפוי שיגרמו לאזרחים יהיה מופרז בהשוואה ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי. יחידים הפוקדים על תקיפות לא חוקיות מתוך כוונה פלילית – היינו, בכוונה תחילה או בפזיזות – או מבצעים תקיפות כאלה, אחראים לפשעי מלחמה.

המתקפה ב-7 באוקטובר החלה במטחי רקטות שנורו מרצועת עזה ללא הבחנה לעבר אזורים מאוכלסים; לאחר מכן הלוחמים הפלסטינים תקפו אזורים אלה. ירי הרקטות – שאינו חוקי, ביסודו, באזורים מאוכלסים – הביא למותם של 19 אזרחים, על פי AFP.[834]

ארגון Human Rights Watch אימת 19 סרטונים ו-9 תצלומים שתיעדו את הנזק וההרס לרכוש פרטי, שנעשו ככל הנראה בכוונה תחילה ולא כחלק ממבצעים נגד מטרות צבאיות. ארגונים חמושים גרמו נזק והרס לבתים באמצעות הצתה, תקיפות RPG, השלכת רימונים וירי.

רבות מהתקיפות כוונו למרכזי אוכלוסייה אזרחית – קיבוצים ומושבים, שתי ערים ופסטיבלים של מוזיקה, שעל פי החוק, אינם מטרות צבאיות. למשל, נדב צברי סיפר שבנחל עוז לקחו התוקפים צמיגים רזרביים מתוך מכוניות, הבעירו אותם וגלגלו אותם לתוך בתים, וכך אילצו משפחות לברוח מהאש ומהעשן.[835]

מעשי הרג מכוונים

דיני המלחמה אוסרים על תקיפות מכוונות נגד אזרחים ועל הריגת אזרחים או לוחמים שנשבו ומוחזקים במשמורת, שהן פשעי מלחמה.[836]

על פי סוכנות הידיעות הבינלאומית AFP, שקיימה הליך מדוקדק של אימות נתונים, 815 אזרחים נהרגו במהלך התקיפות ב-7 באוקטובר ואחריהן, ובהם 79 זרים ולפחות 282 נשים ו-36 ילדים.[837] סוכנות AFP גם דיווחה על הריגתם של 60 שוטרים, הנמצאים במעמד של אזרחים אלא אם כן יש להם תפקיד לחימה. עשרה אנשי שב"כ ו-306 חיילים ישראלים נהרגו באותו יום ובשלושת הימים הבאים, על פי AFP.

באמצעות הצהרות של עדים ובדיקת תכנים של תצלומים וסרטונים תיעד ארגון Human Rights Watch עשרות מקרים של הרג אזרחים. לוחמים פלסטינים ירו על אזרחים מטווח קצר, או בזמן שניסו לברוח, או כשכבר היו בממ"דים – שתוכננו לספק הגנה מפני תקיפות של רקטות, לא מפני תקיפות קרקעיות – ובמקומות אחרים שבהם הסתתרו אנשים, וכן על עוברי אורח שנסעו באזור. הם גם השליכו רימוני יד לתוך מקלטים וירו RPG על בתים. הם הציתו בתים והביאו לכך שאזרחים נשרפו למוות, ואילצו אחרים להימלט מבתים ואז הרגו אותם או תפסו אותם.

לדוגמה, בסרטון שפורסם ברשת X נראים לוחמים משתמשים במצית כדי להעלות באש יריעת בד התלויה על חלון של בית.[838] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא באופן עצמאי היכן צולם סרטון זה, אולם עֵד אישר בפני הארגון שהסרטון צולם בקיבוץ סופה, בשעה שמשפחה הסתתרה בתוך הבית.[839]

מיתר יעקובי ויעל בן עזרא, קרובות משפחה של תושבים בכפר עזה ובניר עוז, נסעו לאזור בבוקר 8 באוקטובר, כל אחת בנפרד, בניסיון למצוא את בני משפחותיהן; לדבריהן, הכבישים בדרך לקיבוצים היו זרועים גופות של הרוגים.[840]

עשרה אנשי זק"א חלקו פרטים בנוגע לגופות שמצאו באתרי התקיפה. איש זק"א הראה לחוקרים תצלום של משאית מלאה שרידי אדם שהצוות אסף בערב של 7 באוקטובר. הוא אמר שהצוות שלו שלח לפחות ארבע משאיות מאתרי התקיפה ב-7 באוקטובר.[841]

המספר הגבוה ביותר של אזרחים שנהרגו ב-7 באוקטובר היה מקרב משתתפי הפסטיבל. לוחמים פלסטינים הרגו רבים בירי בשטח הפסטיבל, או בשעה שברחו ממנו. אחרים נורו בקיבוציהם, לא אחת בתוך בתיהם, כשהסתתרו בממ"דים. לוחמים הרגו ופצעו רבים באמצעות ירי דרך דלתות ממ"דים, השתמשו בחומרי נפץ כדי לפרוץ דלתות והשליכו רימוני יד לתוך בתים. בכמה מקרים, לוחמים ירו RPG היישר על בתים של אנשים בזמן שאזרחים הסתתרו בהם. הלוחמים הרגו אזרחים שניסו לברוח בריצה או להימלט במכוניות.

בתכנים של הסרטונים שארגון Human Rights Watch אימת וניתח, רבים מהלוחמים הנראים כשהם הורגים אזרחים הם ככל הנראה אנשי גדודי אל-קסאם. מסקנה זו מבוססת על סרטי-הראש של הלוחמים הנראים בסרטונים, או על כך שהסרטונים פורסמו בערוצי הטלגרם של גדודי אל-קסאם, שבהם הם לקחו אחריות על המעשים שהוצגו בסרטונים.

שני מסמכי תכנון-לכאורה של גדודי אל-קסאם יוכיחו גם הם – אם יתבררו כאותנטיים – שהרג אזרחים היה חלק מתכניתו של הארגון החמוש, ולא תוצאה אגבית גרידא של מערכת התקפות כאוטית, וזאת חרף כמה הצהרות של דוברי חמאס לאחר המתקפה שטענו שמטרת התקיפות הייתה לפגוע רק באנשי צבא ישראליים ולתפוס בני ערובה.

ארגון Human Rights Watch בחן שני מסמכים שרשויות ישראליות מצאו, על פי דיווחים, בזירת התקיפות, לרבות בכלי רכב שהלוחמים השתמשו בו. כותרתו של מסמך אחד היא "תכנית לתפיסת בני ערובה", ועל פי סימן מים המוטבע בו הוא חוברת הדרכה של גדודי עז א-דין אל-קסאם. במסמך זה כתוב כי על הכוחות "להרוג כל אדם שעשוי להוות איום או הפרעה", "ליצור הלם תוך שימוש בקליעים, ברימוני הלם, באיומים עקיפים, בהלם חשמלי, ביחס אלים, בהטלת אימה ובהרג, אם [הדבר] נחוץ", וכן "להרוג את מי שצפויים להתנגד או מי שמהווים איום".

המסמך השני מפרט תכנית לתקוף את קיבוץ סעד (ראו בפרק על קיבוץ סעד). מצוין בו כי אחת ממטרותיה של קבוצת לוחמים אחת היא "להשתלט על החלק המזרחי של הקיבוץ, בעוד הקבוצה השנייה משתלטת על החלק המערבי, תוך הסבת המספר הגדול ביותר שאפשר של אבדות בנפש ותפיסת בני ערובה".[842] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמכים.[843]

בנוסף לשני מסמכי תכנון-לכאורה אלה, בסרטון שפרסם גוף תקשורת ישראלי נראה לוחם היושב במכונית עם אחרים כשהם עוברים דרך המכשול לתוך ישראל ואומר לקבוצה, "קדימה, מפלצות, קדימה, אריות, חברים, אם יש משהו, תירו... איסמאעיל, תירה על המקום, על המכוניות, בכל מקום".[844] כשהם מתקרבים ליישוב אזרחי, הוא אומר: "ניכנס בכוח, אחים, מכוניות, ג'יפים, יש כאן אנשים, נראה שיש אזרחים, התנחלות, אחים, כן, זאת התנחלות, בואו ניכנס בהם, בואו אחים, מתנחלים". השפה של האיש מצביעה ללא ספק על כוונת הארגון לתקוף אזרחים, בנוסף למטרות צבאיות.

עינויים ויחס אכזרי

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על עינויים ועל יחס אכזרי ובלתי אנושי אחר, שהם פשעי מלחמה.[845] יחס בלתי אנושי מוגדר כהסבת "כאב או סבל גופניים או נפשיים חמורים".[846]

על פי דיווחי עדים וסרטונים מאומתים, לוחמים פלסטינים עינו ונקטו יחס אכזרי כלפי אנשים שהיו במשמורתם.

בסרטון אחד, אנשים בלבוש אזרחי חובטים בחזה של גבר השוכב על הרצפה, עדיין בחיים, לבוש בחולצה מוכתמת בדם ועליה כיתוב בעברית.[847] הגבר, ככל הנראה פועל תאילנדי, מזיז את זרועו, והאנשים שסביבו בועטים בראשו בתגובה. האיש מתחיל לזוז אבל אז חדל. אדם אחד מניף מעדר גינה כלפי צווארו של הפצוע לפני שהוא מוסר אותו לאדם שלידו, והלה מניף אותו שמונה פעמים, כנראה בניסיון לכרות את ראשו של הפצוע. האדם המחזיק במעדר אומר, "שההיסטוריה תעיד, הרצח הראשון שלי, הרצח הראשון... שההיסטוריה תעיד". תוקף נוסף צועק ברקע שהאדם הזה הוא "יהודי". בסיום הסרטון נראה אדם נוסף בלבוש אזרחי מרים את המעדר כדי להכות שוב. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת באופן עצמאי היכן ומתי צולם הסרטון, שפורסם בערוץ טלגרם ב-8 באוקטובר, אך גם לא מצא כל ראיות לכך שהוא הופץ באינטרנט לפני 7 באוקטובר.

תפיסת בני ערובה

תפיסת בני ערובה אסורה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי והיא בגדר פשע מלחמה.[848] הפרשנות משנת 2016 של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לסעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949 מגדירה תפיסת בני ערובה כ"תפיסה, מעצר או החזקה אחרת של אדם (בן הערובה) בליווי איוּם להרוג, לפצוע או להמשיך להחזיק אדם זה כדי לאלץ צד שלישי לעשות או להימנע מלעשות כל מעשה שהוא כתנאי מפורש או משתמע לשחרורו, לבטיחותו או לשלומו של בן הערובה".

ב-7 באוקטובר רמז מי שהיה אז סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, סאלח אל-עארורי, בערוץ אל-ג'זירה, כי תפיסת בני ערובה הייתה אחת המטרות המרכזיות של המתקפה המתוכננת, וציין כי "מה שיש לנו בידיים ישחרר את אסירינו".[849]

גדודי אל-קסאם וארגונים חמושים אחרים תפסו 251 אנשים כבני ערובה ב-7 באוקטובר, בהם 40 בני ערובה שנלקחו מפסטיבל המוזיקה סופרנובה.[850] הם תפסו אחרים, בהם ילדים, מהיישובים השונים שהותקפו בעוטף עזה. לוחמים הרגו ככל הנראה כמה מאלה שתפסו כבני ערובה עוד כשהיו בשטח ישראל ולקחו את גופותיהם לרצועת עזה. ארגון Human Rights Watch גם אימת שלושה סרטונים המציגים שלושה מקרים בבארי, בניר עוז ובפריצה בגבול ליד ניר עוז, שבהם לוחמים מעלים גופות של אזרחים לכלי רכב ומסיעים אותם משם. דיווחים אחרים מצביעים על כך שגופות של קורבנות נלקחו מהאתרים שבהם הם נהרגו.[851]

האנשים שנתפסו כבני ערובה היו בעיקר אזרחים ישראלים או אזרחי ישראל ומדינה נוספת – בין השאר ארגנטינה, גרמניה, ארצות הברית, צרפת ורוסיה. אחדים היו פלסטינים אזרחי ישראל. בין אלה שנתפסו כבני ערובה היו גם אזרחי תאילנד, נפאל, הפיליפינים, סין, סרי לנקה וטנזניה.[852]

חמאס שחרר שתי בנות ערובה, בהם נערה, ב-20 באוקטובר.[853] הפסקת אש של כמה ימים בין ישראל לארגונים הפלסטיניים החמושים בסוף נובמבר הובילה – תמורת הגברת הסיוע שהותר להכניס לרצועת עזה ושחרור 240 עצירים פלסטינים – לשחרור 105 בני ערובה, בהם 81 ישראלים ו-24 אזרחים זרים.[854] בעת פרסום דו"ח זה כמה זרים עדיין מוחזקים כבני ערובה.[855] נכון ל-1 ביולי, 116 בני ערובה עדיין מוחזקים ברצועת עזה, 42 מהם מתים, על פי AFP. גופות של 35 הרוגים נוספים הוחזרו לישראל.

בנוסף לגדודי אל-קסאם, סרטונים וראיות נוספות מצביעים על השתתפותם של ארגונים נוספים בתפיסת בני ערובה, לרבות גדודי אל-אנסאר, גדודי אל-מוג'אהדין, גדודי נאסר סלאח א-דין וגדודי החלל אבו עלי מוסטפא.[856]

מכתב חמאס לארגון Human Rights Watch מ-14 באפריל אינו מאשר את מספר האנשים שחמאס תפס כבני ערובה או את מספרם של אלה שעודם בחיים. חמאס דוחה את השימוש במונח "בני ערובה" בנוגע לאלה המוחזקים ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר, וטוען שהוא "הודיע יותר מפעם אחת שהוא אינו מתעקש להחזיק" באזרחים שנתפסו ב-7 באוקטובר והוא היה מוכן לשחררם בימים הראשונים אחרי המתקפה. הוא מאשים את "התוקפנות הישראלית", את סירובה לקבל תנאים מסוימים ואת "דחיינותה" בכך שהדבר לא קרה. על פי המשפט הבינלאומי, אף אחת מטענות אלה אינה מצדיקה תפיסת בני ערובה.

במכתב מציין חמאס שנכון ל-10 במארס, 70 בני ערובה, שאותם הוא מכנה "עצירים", מתו בשל מבצעים צבאיים ישראליים ברצועת עזה, ומוסיף שעוד אחרים עשויים למות מרעב ומהיעדר שירותי בריאות. הארגון טוען שהוא עושה מאמצים ניכרים להבטיח שלאנשים המוחזקים בידיו תהיה גישה למזון, למים ולטיפול רפואי, לרבות טיפול במחלות כרוניות, וכי הם מוחזקים בתנאים אנושיים. המכתב מכיר בכך שארגונים חמושים אחרים מחזיקים אנשים ברצועת עזה, אבל אינו מציין מספר.

התעללות בבני ערובה ב-7 באוקטובר

המשפט ההומניטרי הבינלאומי דורש שכל מי שמוחזק במשמורת יקבל יחס אנושי. המסמך שמוטבע בו סימן המים, וכותרתו "תכנית לתפיסת בני ערובה", כפי שדוּוח בתקשורת, מורה לתוקפים "להרחיק את בני הערובה מאמצעי התנגדות והתאבדות, לכבול את בני הערובה ולקשור את עיניהם, למיין ולבודד אותם (נשים וילדים – גברים)", וכן "לכבול כמה בני ערובה ברחבי המקום ולהשתמש בהם כבמגינים אנושיים, ולוודא שהם נראים בבירור".

במסמך אחר, המפרט, לכאורה, את התכנית לתקוף את קיבוץ סעד, נכתב שמטרתה של קבוצה מסוימת של לוחמים היא לתפוס בני ערובה.[857] מסמך תכנון-לכאורה בנוגע לקיבוץ מפלסים, שנמצא, על פי דיווחים, ליד כיסופים, קורא לכוחות להתעמת עם "כוחות ההגנה המרחבית וכוחות אחרים בקיבוץ ולהשתלט עליו", וללוחמים – "ללכוד חיילים ואזרחים ולתפוס בני ערובה ולשאת ולתת עליהם".[858] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמכים.[859]

סרטונים שארגון Human Rights Watch אימת מראים לוחמים ומי שייתכן שהם אזרחים מתעללים באנשים שנתפסו כבני ערובה ב-7 באוקטובר. הם מכים ובועטים בבני ערובה וגוררים אישה בשׂערה.[860] סרטון מאומת שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders מראה אנשים שלראשיהם קשורים סרטים של גדודי אל-קסאם מוציאים גבר מתוך מיגונית בתחנת אוטובוס ליד כיסופים.[861] לוחמים מובילים את האיש לעבר מכונית החונה ליד תחנת האוטובוס ואחד מהם מכה את האיש שוב ושוב בקת רובה. לוחם שני מגיע עם אזיקונים ובועט פעמיים בראשו של האיש, לפני שלוחם אחר עוצר בו.

סרטון מאומת נוסף שפורסם ברשת X ב-7 באוקטובר וצולם ברצועת עזה מראה לוחם מושך אישה בשׂערה מתוך מכונית; מכנסיה של האישה מוכתמות בדם. הלוחם מאלץ אותה לשבת במושב האחורי של המכונית.[862] לחמושים בסרטון זה אין סרטי-ראש או סמלים העשויים לשייך אותם לארגון מסוים.

סרטון מאומת שפורסם ברשת טלגרם מראה לוחמים של גדודי אל-קסאם מסיעים שלושה בני ערובה בטנדר, דרך פרצה במכשול הגבול, לתוך רצועת עזה.[863] האדם שמצלם את הסרטון מתקרב למכונית ומתחיל להכות את אחד מבני הערובה, שלגופו תחתונים בלבד. בן ערובה נוסף נראה כסובל מפציעה בגבו.

סרטון מאומת אחר שפורסם בערוץ הטלגרם South First Responders מראה חבר בגדודי אל-קסאם מושך בשׂערו של בן ערובה ומוליך אותו לאורך כביש232 , ליד האזור של פסטיבל המוזיקה סופרנובה.^[864]

סרטון אחר, המורכב מקטעי וידיאו שצולמו בשלושה מקומות שונים – בתוך בניין לא מזוהה; ממש מחוץ לבניין שארגון Human Rights Watch איכּן למוצב הצבאי נחל עוז; ובתוך משאית – פורסם בידי משפחות החטופים ב-22 במאי.[865] הסרטון מציג חמש חטופות – כולן, לדברי משפחותיהן, חיילות; כמה מהן מדממות מפציעות בפניהן ובגופן. הן מוקפות בחוטפים גברים הנוקטים כלפיהן אלימות מילולית והתנהגות מאיימת ומכניסים אותן בכוח לכלי רכב. ברגע מסוים קורא אחד השובים לנשים "סבאיא" [שבויות] – מונח שעשויות להיות לו קונוטציות מיניות.[866] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לקבוע איפה צולמו הסרטונים. אותן חמש בנות ערובה נראות בסרטון נפרד שפרסמו גדודי אל-קסאם בערוץ הטלגרם שלהם ב-10 באוקטובר 2023 ובו נראות אותן זירות – הפְּנים של הבניין, והנשים מוכנסות לרכב בכוח.[867]

יש דיווחים רבים על ההתעללות בבני ערובה לאחר שנלקחו לרצועת עזה, לרבות מפי בני ערובה ששוחררו מאז. דו"ח זה מוגבל למעשים ולהפרות שבוצעו ב-7 באוקטובר.

פשעים הקשורים למעשי אלימות מינית ומגדרית

לוחמים פלסטינים ביצעו מעשי אלימות מינית ומגדרית במהלך התקיפות ב-7 באוקטובר. הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית במצבי סכסוך, שראיינה אנשים שדיווחו שהיו עדים לאונס ולמעשים אחרים של אלימות מינית, כתבה כי "יש יסוד סביר להאמין שאלימות מינית הקשורה לעימות התרחשה במהלך ההתקפות ב-7 באוקטובר בכמה מקומות ברחבי האזור הסמוך לרצועת עזה, לרבות מעשי אונס ואונס קבוצתי, בשלושה מקומות לפחות".[868]

ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאסוף באמצעות ראיונות עם אנשים ששרדו מעשי אונס במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר, או היו עדים למעשי אונס, מידע שניתן לאמת, ורק דיווח פומבי אחד נמסר מפי שורדת של מעשה אלימות מינית.[869] ארגון Human Rights Watch מצא ראיות לאלימות מינית ומגדרית, לרבות כפיית עירום ופרסום תמונות בעלות אופי מיני ללא הסכמה לרשתות חברתיות.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי אוסר על אונס ועל צורות אחרות של אלימות מינית.[870] סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949 לא אוסר ספציפית על אונס, אולם הוא אוסר נקיטת "אלימות נגד החיים והגוף", לרבות "יחס אכזרי ועינויים", וכן "תקיפות נגד הכבוד האישי, בייחוד יחס משפיל ומבזה" כלפי כל מי שאינו משתתף בסכסוך. אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי אוסרת על אונס ועל אלימות מינית אחרת ורואה בהם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

סביר להניח שהיקף מעשי האלימות המינית והמגדרית שבוצעו במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר לא ייוודע לעולם: ייתכן שקורבנות רבים נהרגו; סטיגמה וטראומה מרתיעות לא אחת שורדים מלדווח; ועל פי רוב, כוחות הביטחון של ישראל ואנשי שירותי הצלה אחרים לא אספו ראיות פורנזיות רלוונטיות מאתרי התקיפה או מהגופות בעת שפינו אותן.[871] בכירי חמאס הכחישו שלוחמיהם ביצעו מעשים של אלימות מינית.[872]

השחתת גופות וביזת חפצי המתים

ארגון Human Rights Watch זיהה לפחות חמישה מקרים שבהם לוחמים פלסטינים או אזרחים שהיו איתם השחיתו גופות של מתים. במקרים אחרים לוחמים בזזו את חפצי המתים.

השחתת גופות אסורה לפי סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949 ולפי המשפט הבינלאומי המנהגי משום שהיא מהווה התקפה על הכבוד האישי.[873] "יסודות העבירות" על פי בית הדין הפלילי הבינלאומי, האוסרים התקפות על הכבוד האישי, בייחוד יחס משפיל ומבזה, כוללים תקיפות המבוצעות נגד המתים.[874]

ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שצולם בקיבוץ נירים (ראו בפרק על נירים) שבו נראית קבוצה של אנשים בלבוש אזרחי העומדים בזה אחר זה על גופתו של חייל ישראלי המוטלת על הארץ ליד כלי רכב בנירים. גופתו של חייל אחר תלויה מתוך הרכב, והגברים בלבוש האזרחי מתחילים לגרור את הגופה אל הכביש. לידם שני גברים במדי הסוואה, לראשו של אחד מהם סרט ירוק המזוהה עם גדודי אל-קסאם.[875]

ארגון Human Rights Watch ניתח שני סרטונים המציגים השחתה של שתי גופות אחרות ב-7 באוקטובר. סרטון אחד, שפורסם בערוץ הטלגרם הרשמי של גדודי אל-מוג'אהדין ב-8 אוקטובר, מראה לוחמים נכנסים לבסיס צבאי ליד ניר עוז. אחר כך הסרטון עובר לתמונה של שתי גופות של גברים במדים של הצבא הישראלי, אחת מהן כרותת ראש. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא את מיקום הגופות הללו בשל היעדר מידע גיאוגרפי בתמונה. סרטון אחר שפורסם בערוץ טלגרם מראה שני גברים עומדים לפני כרזה של פלוגות אל-קודס כשלראשם סרטים של פלוגות אל-קודס והם מחזיקים ראש של גבר. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא היכן ומתי בדיוק סרטון זה צולם.[876]

לאחר שג'ושוע מולל, סטודנט בן 21 מטנזניה, נהרג בנחל עוז בידי אנשי גדודי חללי אל-אקצא וגדודי ההתנגדות הלאומית, עמד אדם כשרגלו על בטנו של מולל וירה בראשו מטווח קצר שמונה כדורים מרובה סער מסוג קלצ'ניקוב.^[877]

רשת BBC אימתה סרטון שפורסם בערוץ הטלגרם Palestine Resist, ערוץ פלסטיני פופולרי המפרסם בעיקר באנגלית, בשעה המקומית 8:59 ב-7 באוקטובר 2023, ובו נראים לוחמים לבושים אפודים ואוחזים רובי סער מגיעים לח'אן-יונס ברצועת עזה עם גופה של חייל ישראלי.[878] קהל מתאסף במהירות סביב התוקפים ואנשים דורכים על הגופה; הלוחמים אינם מתאמצים לעצור בהם.[879]

השימוש במגינים אנושיים ב-7 באוקטובר

המונח "מגינים אנושיים" מציין שימוש מכוון בנוכחותם של אזרחים כדי לתת לכוחות ולאזורים צבאיים חסינות מפני תקיפה. דיני המלחמה אוסרים על שימוש באזרחים כדי להגן על אובייקטים צבאיים, כולל לוחמים בודדים, מפני תקיפה. השימוש במגינים אנושיים הוא פשע מלחמה.[880]

ארגון Human Rights Watch זיהה לפחות שני מקרים שבהם נראה כי לוחמים פלסטינים השתמשו באזרחים כמגינים אנושיים במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר.

בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר, כאשר כוחות ישראליים ניסו להשתלט מחדש על קיבוץ בארי, החזיקו לוחמים קבוצה של אזרחים בביתה של פסי כהן.[881] עֵדה סיפרה שכאשר הכוחות הישראליים התקדמו, החמושים טלפנו למשטרת ישראל; הם השתמשו באחד מבני הערובה כמתורגמן, הזדהו כאנשי גדודי אל-קסאם ואמרו למשטרה שיִירו באנשים שהם מחזיקים אם הכוחות הישראליים יפתחו באש עליהם. בינתיים אילצו התוקפים כמחצית מבני הערובה לצאת לחצר הבית החוצצת בינם לבין כוחותיה של ישראל, לפי שני עדים שראיין העיתון New York Times. אדם שהתוקפים אמרו שהוא מפקדם התפשט ויצא החוצה עם יסמין פורת, אחת מבנות הערובה, כדי שתגן עליו בעת שנכנע לישראלים. אחרי שהלוחמים ירו שוב על הכוחות הישראליים פתח טנק ישראלי באש על הבית. הלוחמים נהרגו, ועימם 12 בני ערובה שנהרגו בחילופי האש. פורת דיברה קצרות עם ארגון Human Rights Watch ואישרה את האירועים האלה, אם כי בפחות פירוט.[882]

במהלך התקיפה בנחל עוז הלך לוחם חמוש מאחורי תומר ערבה אליעז בן ה-17 ברחבי הקיבוץ; חלק מהזמן הוא אחז בערבה מאחור, בגב העליון, ואילץ אותו לדפוק על דלת השכנים כדי לגרום להם לצאת. בסרטון שצולם בעת המקרה נראה הלוחם, הלובש אפוד ועליו הסמל של גדודי אל-קסאם, צועק על תושבים הנמצאים בתוך בית באנגלית, ובכך אינו מסתיר את נוכחותו, אך בה בעת הוא גם מבקש מערבה ליצור קשר בעברית עם האנשים הנמצאים בתוך הבית.[883] הוא גם מאלץ את ערבה ללכת לבתים אחרים ביישוב ולהתבונן דרך החלון של אחד מהם כדי לראות אם תושבים נמצאים בפנים. ייתכן שהלוחם השתמש בערבה, בין השאר, כדי שלא יותקף. ערבה נמצא הרוג לאחר מכן.[884]

כלי התקשורת דיווחו שבמסמך שכותרתו "תכנית לתפיסת בני ערובה" הייתה הוראה "לכבול כמה בני ערובה ברחבי המקום ולהשתמש בהם כבמגינים אנושיים, ולוודא שהם נראים בבירור". אם המסמך אותנטי, הוא מעיד על כך שהשימוש במגינים אנושיים היה חלק מתכנית התקיפה.[885] אולם ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמכים.

ביזה והרס רכוש

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על ביזה ולקיחת שלל. ביזה ולקיחת שלל הן לקיחה לא חוקית של רכוש פרטי במהלך סכסוך מזוין, והן פשעי מלחמה.[886] גם הרס רכוש פרטי אסור, אלא אם כן הדבר דרוש לצורך צבאי הכרחי, והוא פשע מלחמה.[887]

עדים רבים תיארו חמושים פלסטינים, וכנראה גם אזרחים מרצועת עזה, בוזזים ולוקחים שלל במהלך התקיפה. במהלך התקיפות על יישובים אזרחיים גנבו תוקפים חפצים אישיים, כולל כסף, תכשיטים, מוצרי אלקטרוניקה, זוגות אופניים ומכוניות. ארגון Human Rights Watch אימת 13 סרטונים המראים מעשי ביזה, הן בידי לוחמים והן בידי אנשים בלבוש אזרחי, בניר עוז, בסופה, בניר יצחק, בבארי, במגן ובפסטיבל המוזיקה סופרנובה, וכן באזורים הסובבים אותם.

בשני מקרים אימת ארגון Human Rights Watch סרטונים המראים לוחמים של גדודי אל-קסאם בוזזים והורסים רכוש. ארגון Human Rights Watch אימת סרטון שצולם כנראה בידי חבר בגדודי אל-קסאם בבוקר 7 באוקטובר ליד כיסופים ובו נראים לוחמים מכים אדם ומחפשים עליו חפצי ערך, ולאחר מכן לוקחים שרשרת שהאיש מציע להם. לוחם אחר תולה כרזה של גדודי אל-קסאם על מכוניתו של האיש, מאחור, ועוזב בה את המקום.[888]

בדוגמה להרס רכוש, ואולי לניסיון רצח, שצולמה בידי חבר בארגון חמוש ופורסמה ברשת X, נראה לוחם שלראשו סרט ירוק של גדודי אל-קסאם משתמש במצית כדי להעלות באש יריעת בד התלויה על חלון בית.[889] אמנם ארגון Human Rights Watch לא הצליח לוודא בעצמו איפה צולם סרטון זה, אבל עֵד אישר שהמעשה צולם בקיבוץ סופה, בשעה שמשפחה הסתתרה בתוך הבית.[890]

תקיפות נגד תשתיות רפואיות

המשפט ההומניטרי הבינלאומי מקנה הגנה מיוחדת לבתי חולים, לאמבולנסים ולתשתיות רפואיות אחרות. חובה להניח שהם אזרחיים, והם עלולים לאבד את ההגנה המוקנית להם רק אם הם משמשים לביצוע "מעשים הפוגעים באויב", כגון הובלת תחמושת או הסעת לוחמים בריאים. תקיפה מכוונת על תשתיות רפואיות היא פשע מלחמה.

הארגון הישראלי הלא ממשלתי "רופאים לזכויות אדם" (רל"א) תיעד את הריגתם של שני עובדי רפואה ב-7 באוקטובר – אחד מהם היה בתפקיד בפסטיבל המוזיקה סופרנובה, השני נורה בתוך אמבולנס.[891] שני עובדי רפואה נוספים נפצעו. רל"א דיווח שלוחמים פתחו באש על שלושה אמבולנסים ותקפו שני מרכזים רפואיים. המרכז הרפואי ברזילי באשקלון נפגע משלוש רקטות במהלך התקיפה.[892] ארגון Human Rights Watch תיעד לוחמים היורים בכוונה תחילה בצמיג של אמבולנס שחנה בקיבוץ סופה ומוציאים אותו מכלל שימוש לפינוי פצועים.[893] סרטון ממצלמת-גוף של החמוש שירה בצמיג מראה אותו נע עם תוקף נוסף שלראשו סרט ירוק של גדודי אל-קסאם.

פשעים נגד האנושות שבוצעו ב-7 באוקטובר

אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי מונה מעשים מסוימים כפשעים נגד האנושות, ובהם רצח, השמדה, כליאה או מניעה חמורה אחרת של חירות פיזית תוך הפרת כללי היסוד של המשפט הבינלאומי, אונס או כל צורה אחרת של אלימות מינית בדרגת חומרה דומה, ורדיפה של כל קבוצה או קולקטיב הניתנים לזיהוי על בסיס גזע, מוצא אתני, לאום, דת, או על בסיס אחר. פשעים נגד האנושות נחשבים לכאלה רק אם הם מתבצעים כחלק מהתקפה נרחבת או שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית.

ארגון Human Rights Watch קובע שגדודי אל-קסאם וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים ביצעו מעשים רבים של רצח וכליאה לא חוקית של אזרחים ב-7 באוקטובר. מעשים אלה בוצעו כדי לקדם מדיניות ארגונית שמטרתה ביצוע פשעים, ובהם רצח וכליאה לא חוקית, ולכן הם עולים לכדי "מתקפה המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית".

היות שמעשי רצח וכליאה לא חוקית בוצעו כחלק מהמתקפה ב-7 באוקטובר, הם עולים לכדי פשעים נגד האנושות.

ארגון Human Rights Watch גם קורא לחקור אם ב-7 באוקטובר בוצעו הפשעים נגד האנושות של השמדה, אונס ואלימות מינית, וכן רדיפה.

תודות

המחקר לצורך ההכנה של דו"ח זה וכתיבתו נעשו בידי בלקיס וילה, מנהלת-שותפה במחלקת משברים, סכסוכים ונשק; רובין טיילור, עוזר מחקר במחלקת משברים, סכסוכים ונשק; ודבון לום, עוזר מחקר לשעבר במעבדת החקירות הדיגיטליות במחלקת טכנולוגיה, זכויות וחקירות. הת'ר בר, מנהלת-שותפה במחלקת זכויות נשים, תרמה למחקר ולכתיבה.

אנאגה נילקנטן, עורכת בכירה במחלקת משברים, סכסוכים ונשק, סייעה בהגהת הדו"ח וערכה אותו. הדו"ח נערך גם בידי איידה סויר, מנהלת מחלקת משברים, סכסוכים ונשק, ובידי אריק גולדשטיין, סגן-מנהל לשעבר במחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA). קלייב בולדווין, יועץ משפטי בכיר, וג'יימס רוס, מנהל לענייני משפט ומדיניות, העניקו ביקורת משפטית. טום פורטיוס, סגן-מנהל תכניות, ושרי בשי, מנהלת תכניות, העניקו ביקורת מן ההיבט התוכני.

ביקורות מומחים נתנו ג'וליה בלקנר, חוקרת בכירה במחלקת אסיה וביוזמת הבריאות הגלובלית; אמינה סרימוביץ', מנהלת-שותפה במחלקת זכויות של בעלי מוגבלויות; לואי שרבונו, מנהל לענייני או"ם, ניו יורק; פיליפה דאם, מנהל לענייני סִנגור במחלקת האיחוד האירופי; סם דאברלי, מנהל מחלקת טכנולוגיה, זכויות וחקירות; קלאודיו פרנקווילה, מנהל-שותף לענייני סִנגור במחלקת האיחוד האירופי; מרק היזנאי, מנהל-שותף במחלקת משברים, סכסוכים ונשק; גבריאלה אוונס, ראשת מחלקת מחקר קוד פתוח עבור מעבדת החקירות הדיגיטליות במחלקת טכנולוגיה, זכויות וחקירות; לוסי מק'קרנן, סגן-מנהלת לענייני סִנגור במחלקת האו"ם, ז'נבה; אוריים נייקו, חוקר בכיר במחלקת אפריקה; סונאי פשוק, חוקר בכיר במחלקת אסיה; הילארי פאוור, מנהלת המחלקה לענייני האו"ם, ז'נבה; מקרנה סאאז, מנהלת-בפועל במחלקת זכויות נשים; עומר שאקר, מנהל תחום ישראל ופלסטין; ברידג'ט סליפ, חוקרת בכירה לענייני זכויות קשישים; לֶטה טיילור, מנהלת-שותפה לשעבר במחלקת משברים וסכסוכים; ביל ואן אסוולד, מנהל-שותף בפועל בתחום ישראל ופלסטין; ושרה יגר, מנהלת, וושינגטון.   

הדו"ח הוכן לפרסום בידי ניה נייטון, מנהלת-שותפה במחלקת משברים, סכסוכים ונשק; טראוויס קאר, מתאם פרסומים בכיר; ופיצרוי הפקינס, מנהל בכיר לענייני אדמיניסטרציה.

אנו מודים גם למיכאל ספרד, שבדק חלקים מהדו"ח.

ברצוננו להודות לאנשים ששיתפו אותנו בהתנסויותיהם ואִפשרו את הדו"ח הזה, חרף הטראומה הקשה שהם וקהילותיהם חוו בזמן הראיונות.